חוקרת מוח מסבירה כיצד קשב מנתב את הפעילות המוחית שלנו – וכיצד ללמוד לשלוט בו

אומרים שהחופש האמיתי היחידי של האדם הוא חופש מחשבותיו. שם, בתוך הגולגולת, אף אחד לא יכול לומר לנו מה לעשות. אנחנו הבוסים. האמנם? האם אנחנו מכתיבים למוח על מה לחשוב באופן בלעדי? לצורך העניין נתעלם באלגנטיות מהשאלה מי זה בדיוק ה'אני' הזה שחש עצמו מנותק מהמוח ומכתיב לו דברים. היום אנחנו מתעסקים בשאלה יותר ארצית – מי או מה מווסת את חלוקת המשאבים של המוח?

אל תתנו לארציות של השאלה לבלבל אתכם. נכון, יש פה עיסוק בצד הפיזיולוגי של התודעה, אבל בסוף, המקום שבו נמצאות המחשבות שלנו מגדיר את ההוויה שלנו. לבד מזה, קשה לחשוב על הרבה דברים חשובים יותר משליטה במשאבים הקוגניטיביים שלנו. אפשר לומר שבהכללה, כל החיים שלנו מתבססים על חלוקת משאבי המוח וקביעה היכן ממוקדת התודעה שלנו בכל רגע.

פרופסור לפסיכולוגיה אמישי ג'ה מאוניברסיטת מיאמי חוקרת בדיוק את שאלת הקשב. בהרצאת TED היא טוענת כי הקשב הוא וסת המשאבים של המוח, הוא הרכיב עם היד על השלטר. להיכן שהקשב פונה, המוח פונה. מכיוון שכך, היא מאמינה כי שליטה בקשב שלנו היא מיומנות שערכה לא יסולא בפז. למעשה, כפי שהיא מספרת, שליטה בקשב יכולה להיות עניין של חיים ומוות. ודאי תשמחו לשמוע שאפשר לתרגל את המיומנות הזו בפשטות יחסית. קוראים לזה מיינדפולנס.

המוח חייב לבחור

מה עושים עם כל המידע שנמצא מסביבנו? תמונת המציאות החדה והברורה שיש לנו בכל רגע נתון – מה שמכונה שטף ההכרה – יוצרת בנו אשליה שאנחנו מודעים לכל. אפס. אפילו ברמה הוויזואלית הפשוטה אנחנו לא מודעים לסביבה בחדות. עשו ניסוי והביטו על עצם שנמצא בזווית העין, ואז חזרו להתמקד במה שמולכם. אתם יודעים שהחפץ שם, אתם רואים שהוא שם ואפילו באיזה צורה וצבע הוא. אבל כשהוא בשדה הראייה הפריפריאלי, אתם לא רואים אותו בחדות. המוח שלכם משלים פרטים מהזיכרון. כזה הוא המוח שלנו – פלא טבע, אבל לא חסר מגבלות. המוח פשוט לא מסוגל לעבד באותה רמה את כל האינפורמציה שנמצאת סביבו.

לכן הוא צריך לבחור בכל זמן נתון היכן לרכז את המאמצים ובאיזו עוצמה. כשאנו ממוקדים בעוצמה גבוהה, קורה שהמוח ממש מתעלם מגירויים חיצוניים. כמה פעמים צפיתם בטלוויזיה או שוטטתם בסמארטפון ופתאום שמעתם צעקה "את/ה לא שומע/ת? שעה אני קורא/ת לך". אבל באמת לא שמעתם. או, יותר מדויק, הקשב שלכם לא הקצה משאבים לגירוי חיצוני בעוצמה נמוכה. היה צריך לעבור רף מסוים של דציבלים כדי ללכוד את תשומת ליבכם. "תשומת לב מאפשרת לנו לשים לב, לבחור ולמקד את משאבי החישוב של המוח", אומרת ג'ה. "אפשר לחשוב על תשומת לב כמנהיגה של המוח. לכל מקום שתשומת הלב הולכת, שאר המוח עוקב. במובן מסוים, היא הבוס של המוח שלכם".

יש הרבה שאלות על המוח שהיינו שמחים לקבל עליהן תשובות, ואין לנו. אך, לשמחתנו, כדי לבדוק את הקשב דווקא יש לנו כלים טובים. ג'ה משתמשת באמצעים לניטור הפעילות החשמלית במוח כדי לבחון את חלוקת הקשב ולענות על שלוש שאלות עיקריות: כיצד הקשב משפיע על התפיסה שלנו, מדוע המנגנון הזה מוביל אותנו לפיזור דעת, והאם ניתן לתרגל את יציבות הקשב. לדבריה, תשובה לשאלה האחרונה יכולה להיות הבדל בין חיים למוות, והיא גם חולקת סיפור של מטופל שלה, קצין מארינס, אשר ממחיש כי כשהיא אומרת חיים ומוות, היא מתכוונת לכך מילולית.

כמו לוחמי מארינס רבים, קפטן ג'ף דיוויס השתתף בסבב בעיראק ובסיומו חזר לארה"ב. באחד הימים נסע על גשר בפלורידה, כשתחתיו כחול מי הים ובריזה נושבת. לכל הדעות, סצנה פסטורלית שכולנו שואפים רק להיות בה וליהנות מהרגע. ובכן, כמעט כולנו. כשהיה על הגשר, קפטן דיוויס לא שאף ליהנות מהרגע, אלא שקל בכובד ראש האם להסיט את ההגה על המעקה ולסיים את הסיפור שלו. "אתם מבינים?" מסבירה ג'ה, "הוא בדיוק חזר מעיראק. ובעוד שהגוף שלו היה על הגשר, המוח שלו, תשומת הלב שלו, היו אלפי קילומטרים משם. הוא היה כלוא בסבל". דיוויס הצליח לגייס את כל כוחותיו כדי לא לוותר, ומצא את דרכו אל פרופסור ג'ה. המפגש ביניהם הוביל ללידתה של תוכנית טיפול במיינדפולנס ללוחמים שחזרו מהצבות באזורי מלחמה עם פוסט-טראומה.

זה דבר אחד להפסיד ציוץ של ציפור, זה סיפור אחר להתעלם ממכונית דוהרת

אז מה קרה שם במוח של דיוויס, ובמוח של כל אחד מאיתנו? כיצד הקשב מחליט איפה אנחנו, ללא קשר למיקום הפיזי שלנו? במעבדתה, ג'ה מחברת את ראשיהם של נבדקים לאלקטרודות לרישום פעילות חשמלית, ואז מבצעת בהם מניפולציות קשב. לאחר מכן היא בודקת כיצד התפיסה שלהם הושפעה משינויים בקשב. היא מספרת על ניסוי שבו מוצגת לנבדקים תמונת חזית של בית, המשולבת עם תמונת פנים. כלומר, שני הדימויים נראים לעין כשהם מונחים זה על גבי זה בשקיפות. חלק מהנבדקים שצפו בתמונה התבקשו לציין אם אלה פנים של גבר או אישה, ואחרים נשאלו אם הבית הוא תמונה של פנים או חוץ. שאלות פשוטות למענה, שכל מטרתן להפנות את הקשב של הנבדקים לאחד מהדימויים. התוצאות הראו שכאשר השאלה נגעה לבית, החלק במוח שאחראי על זיהוי פנים הגיב בצורה מרוסנת, וכאשר השאלה עסקה בפנים, הייתה בו תגובה חזקה. כלומר, המקום שאליו הופנה הקשב קבע מה הנבדקים ראו. תשומת הלב השפיעה על תמונת המציאות שלהם. בניסויים נוספים מצאו ג'ה וצוות כי מתח יכול להפחית את עוצמת הקשב, וכמוהו גם נדידת מחשבות. כשאנחנו באחד משני המצבים הללו – יכולת הריכוז שלנו פוחתת.

אפשר להסכים שמתח הוא לא מצב שרצוי להימצא בקביעות או בתדירות גבוהה, אבל מה לגבי נדידת מחשבות? אנחנו יודעים היום שזה מצב מנטלי שמסייע לחשיבה יצירתית. ובכן, מתברר שזו שאלה של תזמון. ג'ה מציעה לנו לדמיין מנתח שעוצמת הקשב שלו יורדת עקב שיטוט מחשבתי בזמן ניתוח. ואם הדימוי הזה רחוק מכם, חשבו על ירידה בקשב שלכם בזמן נהיגה או כשאתם הולכים במעבר חצייה לא מרומזר. הפתרון בשני המקרים הוא פיתוח שליטה בקשב, שתאפשר לנו להחליט מתי אנחנו עושים זון-אאוט ומתי אנחנו ממוקדים כמו לביאה בשעת ציד.

מה שמאפשר לנו להיות ממוקדים הוא הפניית הקשב למציאות בזמן הווה, למה שמתרחש מולנו כאן ועכשיו. במקרה הזה, היכולת של המוח לנוע בזמן היא לנו לרועץ. "אנחנו יכולים להחזיר את המוח לעבר, לחשוב על אירועים שכבר קרו", מסבירה ג'ה, "או אנחנו יכולים לרוץ קדימה לעתיד, לתכנן את הדבר הבא שאנחנו רוצים לעשות. ואנחנו נמצאים במצב הזה של 'מסע בזמן' בעבר או בעתיד בתדירות גבוהה מאוד. ואנחנו מגיעים לשם לעיתים קרובות מבלי שנהיה מודעים לכך". לדבריה, הנדידה בין הזמנים היא מקורן של טעויות רבות שאנו מבצעים בחיינו, גדולות כקטנות, שכן אנחנו עלולים לפספס מידע חשוב, שהגיע בדיוק כשחשבנו על הלקוח המעצבן מאתמול, או על השינויים האחרונים שאנו צריכים להכניס למצגת כשנגיע למשרד. המידע הזה יכול להיות ציוץ נחמד של ציפורים, והוא יכול להיות רכב שמתקרב אלינו במהירות.

לבצע בקרה על הקשב: לאן הוא גורר את המוח?

"מתוך המחקר שלנו אנחנו לומדים שההיפך ממוח לחוץ ומשוטט הוא מוח מודע", אומרת ג'ה. "מודעות קשורה בתשומת לב מודעת לחוויות שלנו בהווה". ומתוך כך נגזרת הדרך להתמודד עם מוח משוטט פרא או כזה שנתון לגירויים מעוררי מתח באופן תדיר. היא פיתחה תוכנית לאימון המוח לשליטה בקשב, ומיישמת אותה בקרב קבוצות סיכון כמו חיילים או צוותי רפואה. במסגרת התוכנית,  מאמנים את המטופלים להיות מודעים לקשב שלהם בזמן הווה, להיות מודעים למה שמתרחש סביבם ובתוכם בזמן אמת. להימנע מהנדידה קדימה ואחורה על ציר הזמן. מעקב אחר המטופלים בתקופות שגרה ולחץ הראה תוצאות מעודדות: לא רק שהקשב נותר יציב אחרי האימון, הוא השתפר, אפילו בתקופות לחוצות. ג'ה מאמינה כי אימון כזה יכול להיות יעיל לכל אדם, בין אם הוא סטודנט לפני תקופת מבחנים, או רואה חשבון לפני הגשת דו"חות שנתיים.

במבחן השטח, קפטן דייויס וחייליו שהשתתפו בתוכנית המיינדפולנס בטרם יציאה לסבב נוסף, דיווחו כי האימון היה עבורם "כלי ממש חשוב להתגונן מול הפרעת דחק פוסט-טראומטית, ואפילו אפשר להם להפוך את זה לצמיחה פוסט-טראומטית". קפטן דייויס הרוויח מהתוכנית פעם נוספת לאחר השחרור, כאשר שרד התקף לב בזכות קור הרוח שבו תפקד באירוע. "אני יודע שהרופאים שטיפלו בי, הם הצילו את הלב שלי, אבל המודעות הצילה את חיי", הוא אמר לג'ה. "הנוכחות המחשבתית שהייתה לי לעצור את האמבולנס שבסופו של דבר לקח אותי לבית החולים – עבורי, אלו היו המתנות של מיינדפולנס". היא מוסיפה כי דייויס "עבר מבוס ממש גרוע – מערכת תשומת לב שכמעט גרמה לו להתרסק מהגשר – לאחד אחר שהיה מנהיג ומדריך נהדר, והציל את חייו".

מרגע שהשתלט על הגאי הקשב באמצעות תרגול המיינדפולנס, הפך דייויס משכיר לעצמאי. וככה גם אנחנו: כשאנו לוקחים פיקוד על הקשב והמודעות, אנחנו הופכים להיות אדונים למחשבות שלנו. כך שחופש המחשבה אינו פיקציה. הוא נמצא שם, ממתין שניאבק עליו וניקח אותו תחת חסותנו.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

תרגול מיינדפולנס לא דורש מכם דבר מלבד 10 דקות ביום – אפשר אפילו פחות

ההרצאה השבועית של TED: מבסיס האימונים של המארינס לבמות של ברודווי

פרדוקס הקונכייה – רק כשאנו יוצאים ממנה אנחנו מתחילים לחשוב בעצמנו

עוד מרדיו מהות החיים:

חשיבה הכרתית – סדרת שיחות עם ד"ר יקיר קאופמן על שיטת "ימימה"