הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

ההרצאה השבועית של TED: מבסיס האימונים של המארינס לבמות של ברודווי


1 בספטמבר, 2016

מה עושה נער צעיר בעיירה שכוחת אל במערב התיכון של ארה"ב בתום לימודיו, כשבאמתחתו שאיפות להיות שחקן? מובן מאליו – יוצא למסע אפי להוליווד עם שבעה דולרים בכיסו ומנסה את מזלו בתעשייה, בתקווה להפוך לכוכב. אדם דרייבר היה נער צעיר שכזה, אשר בסוף אכן הגשים את החלום כשגילם את דמות האנטי-גיבור בפרק השביעי של סדרת 'מלחמת הכוכבים'. אבל המסלול שהוביל אותו בסופו של דבר לאולפני הוליווד עבר רחוק מאוד מאותו מסע נועז בגיל 17, שהסתכם אגב בשוטטות של 48 שעות על חוף הים של קליפורניה, מבלי שאפילו הגיע לעיר המלאכים.

הדרך שעבר דרייבר הייתה הרבה יותר ייחודית וכללה תחנות בלתי צפויות בעליל. מיד בתום לימודיו ניסה להתקבל לאחד מבתי הספר הנחשבים ביותר ללימוד אמניות הבמה, קונסרבטוריון ג'וליארד בניו יורק. לאחר שניסיון זה לא עלה יפה ומסעו הרומנטי להוליווד נגמר כלעומת שהתחיל, ניצב דרייבר בפני צומת דרכים. הוא לא ראה את עצמו ממשיך לקולג' והחל לעסוק בעבודות מזדמנות. "מוכר שואבי אבק... עובד בטלמרקטינג, מכסח דשא במגרש של יריד מקומי. זה היה עולמי בתחילת ספטמבר 2001", הוא מספר. אבל אז, נסיבות חיצוניות התערבו והיטו את מסלול לחייו לקצה אחר. אחרי ה-9 בספטמבר, כמו אמריקאים צעירים רבים, הוא החליט שהנכון ביותר לעשות עם חייו בשלב זה הוא להתגייס לצבא. השחקן לעתיד עשה דרכו ללשכת הגיוס והתנדב למארינס, חיל הנחתים המפורסם של הצבא האמריקאי.

סופו של המסע כבר ידוע לנו (או לפחות נקודת הזמן הנוכחית שלו) – דרייבר הפך לשחקן והשתתף באחת ההפקות המדוברות והמהוללות על ידי מבקרי הקולנוע. החלק המרתק הוא מה שעבר עליו בדרך, האירועים שהובילו אותו מהמארינס לברודווי והוליווד. בהרצאת TED מרגשת הוא מספר כיצד שני עולמות שהם לכאורה הפכים – הצבא והתיאטרון – חולקים דווקא לא מעט מן המשותף, וכיצד הדמיון ביניהם סייע לו לעשות את המעבר ואף ליזום פרויקט שמקרב את האמנות לחיילים. את אחד התוצרים של הפרויקט הוא מציג על הבמה בקטע אישי מבריק, מצחיק, מרגש ומומלץ מאוד לצפייה.


המכנה המשותף של חיל הנחתים ובית הספר למשחק

כשנער בן 17 ניגש למבחנים לבית-ספר כה יוקרתי כמו ג'וליארד, היו בטוחים שהוא לוקח את המשחק ברצינות. אבל עם כל התשוקה והייעוד, המציאות דפקה על דלתו של דרייבר הצעיר - והנסיבות בשנותיו הראשונות של המילניום השלישי קבעו שבחוץ, מעבר לדלת, ממתין לו הצבא. הריגוש, האקשן ותחושת המחויבות, לצד השיעמום ותחושת האין-מוצא שעיירות קטנות עשויות להטיל על תושביהן, משכו אותו למארינס. אבל כפי שקורה למרבית הלוחמים, אחרי זמן מה פג הקסם הראשוני ומתגלה החיידק האמיתי שגורם להם לאהוב את מה שהם עושים למרות כל האתגרים. "הבנתי שמה שאני הכי אוהב במארינס הוא הדבר שהכי פחות חיפשתי כשהתגייסתי, והוא האנשים", מספר דרייבר. "אוסף רבגוני של דמויות שעל פניו לא היה לנו שום דבר במשותף. עם הזמן... המארינס הפכו למילה נרדפת לחברים".

במשך שנתיים ושמונה חודשים שירת דרייבר בחיל הנחתים, שם עבר הכשרה צבאית מפרכת שקנתה לה פרסום בתרבות הפופולרית בין היתר בזכות יצירת המופת של סטנלי קובריק, מטאל ג'אקט. דרייבר רכש כישורים שימושיים מאוד לזירות הפעילות של חיילים, אבל כאלה שהקשר ביניהם ובין משחק נראה רחוק כמזרח ממערב. זה כמובן לא משהו שאמור היה להפריע לו, לפחות לא עד הפציעה שהביאה את מסלולו הצבאי לסיום. תאונת רכיבה על אופני הרים הוציאה אותו מכשירות והוא מצא את עצמו עושה את המעבר בחזרה לחיים האזרחיים.

האימונים שעוברים לוחמים אמורים להעניק להם ביטחון רב, כישורי הישרדות וחוסן מנטלי – וזו בדיוק התחושה שליוותה את דרייבר מהמארינס לאזרחות, כשמטרתו הבאה היא להניע מחדש את קריירת המשחק. "הייתי חייל במארינס, ידעתי איך לשרוד. אסע לניו-יורק ואהיה שחקן. אם הדברים לא יסתדרו, אחיה בסנטרל פארק ואאסוף מזון מפחי האשפה של מאפיית פאנרה". אבל תחושה לחוד ומציאות לחוד. עד כמה שהלוחמים מותאמים לשרוד בסביבה צבאית, הישרדות בסביבה אזרחית מציבה בפניהם אתגרים מורכבים לא פחות.

"הופתעתי עד כמה מורכב המעבר מהצבא לאזרחות", מספר דרייבר. ראשית, מפני שהיה לו קשה להתמודד עם העובדה שבזמן שהוא נמצא בשיעורי משחק, חבריו ליחידה נמצאים מעבר לים במשימות מסוכנות. שנית, הניסיון הצבאי הוא כל כך אינטנסיבי שהוא עשוי לחדור ממש ליסודות האישיות, בייחוד בגיל צעיר. לוחם משוחרר מגיע לאזרחות עם המון ידע ויכולות, רק שאלו אינם רלוונטיים כמעט באף תחום, ובטח שלא במשחק. התחושה דומה לחץ שנמתח בקשת והמיתר נקרע. ובמילותיו הפשוטות של דרייבר: "לא ידעתי איך ליישם באזרחות את הדברים שלמדתי בצבא". הדבר השלישי הוא מציאת המשמעות. המיתוס אומר שבצבא עושים הרבה דברים בלי משמעות, אבל תחושתו של דרייבר הייתה הפוכה. "בצבא כל מה שאתה עושה הוא רווי במסורת או בעל תכלית שימושית". גם הדרגות והניסיון שמקנים מעמד במסגרת הצבאית כבר לא היו רלוונטיים והוא חש שעליו להוכיח את עצמו כל פעם מחדש.


כיצד עושים שינויים יצירתיים בתסריט?

בקיצור, דרייבר, לוחם משוחרר בבית הספר למשחק, מצא את עצמו עם ארגז כלים עשיר ומפואר, אך חסר שימוש. לכאורה. בשלב מסוים הוא הבין כי עליו לבצע התאמות יצירתיות להתנסויות, לכישורים, לחוויות ולתובנות שנשא עמו מהשירות במארינס, ולמצוא להם ביטוי חדש במסגרת התיאטרון והחיים האזרחיים בכלל. זה התחיל במציאת דמויות ומחזאים שעזרו לו לבטא את הרגשות שרחשו בקרבו ולתווך את הניסיון הצבאי שלו לבמה. זה פתח עבורו צינור חדש להתבוננות על עצמו כחייל. "כשהוספתי לחשוב על השירות הצבאי שלי, המחשבה הראשונה לא הייתה על אימונים טיפוסיים ומשמעת ועל הסבל שבהם; אלא על רגעים קצרים של קרבה ושל אנושיות", הוא מסביר

עם הפתיחות הרגשית הגיעה ההבנה שקיים מכנה משותף רחב בין הקהילה הצבאית וקהילת התיאטרון. דרייבר מפרט: "יש קבוצה של אנשים שמנסים למלא משימה שהיא גדולה מהם עצמם; לא מדובר רק בך. יש לך תפקיד, ואתה צריך לדעת את תפקידך בתוך הצוות. לכל צוות יש מנהיג או במאי; לפעמים הם חכמים, ולפעמים לא. אתה מוכרח להתקרב לזרים מוחלטים בזמן קצר מאוד; משמעת עצמית, ארגון עצמי". כשהחל להשקיף ככה על המציאות, הבין כי לניסיון שלו במארינס יש ערך רב לחיים האזרחיים. המשחק פתח עבורו ערוץ רגשי שאפשר לו לראות את קווי הדמיון בחוויה האנושית, ולגלות שהחיבור והאינטראקציה בין אנשים נותרים זהים בבסיסם למרות המעבר בין מסגרות שונות.

ואם המשחק עזר לו להתמודד עם רגשות תוססים, מדוע שלא יעזור ללוחמים נוספים? ובכן, דרייבר, שהכיר את סגנונם של ימי הכיף בצבא, האמין כי חבריו לשירות "יצליחו להתמודד עם משהו קצת יותר מאתגר חשיבה מאותם ימי הכיף-בכפייה הטיפוסיים...". הוא החליט לאפשר לחיילים גישה לאותם כלים שסייעו לו להיפתח רגשית. התוצאה שנבעה מהחיבורים בין העולמות השונים הייתה הקמת ארגון ללא מטרות רווח, "אמנות בכוחות המזוינים". התיאטרון נועד לחיילים ולכן היה עליו לשקף במשהו את מהותם הצבאית, ובמילים של דרייבר, "תיאטרון שיבוא לידי ביטוי באמצעות דמויות שיהיו נגישות מבלי להיות מתנשאות". דרך נוספת שבה הארגון משקף את הצבא היא התכליתיות. מדובר בתיאטרון גולמי, עירום מתפאורה, תלבושות ותאורה – רק טקסטים משובחים ושחקנים מעולים שמקריאים אותם מול הקהל. בנוסף, התיאטרון מקפיד לבחור "מונולוגים מתוך מחזות אמריקאים מודרניים עשירים במגוון גיל וגזע, בדיוק כמו הקהל הצבאי".

לדעת דרייבר, ההשפעה של התיאטרון היא משהו הכרחי ללוחמים, אבל תהיה זו משימה מורכבת לאין שיעור להשיג את האפקט בצורה אחרת. "יש בזה משהו עוצמתי - להיכנס לחדר עם זרים מוחלטים ולהזכיר לעצמנו שאנחנו אנושיים, ושביטוי עצמי הוא כלי בעל ערך שווה לרובה שעל כתפיך". ואת האפקט הזה כאמור הוא המחיש לקהל שהגיע להרצאה בקטע חי, מונולוג יחיד שהקריא עמית למקצוע, ג'סי פרז. הקטע מתוך המחזה 'אני לא באטמן' הוא פרי יצירתו של המחזאי מרקו רמירז, וצפייה בו מספקת טעימה מהאפקט העצום של היוזמה על החיילים. כפי שכבר הדגשנו, הצפייה בהחלט מומלצת.

לאור סיפור מרגש ומלא תובנות כמו זה של אדם דרייבר, קשה שלא לנסות להביט בפריזמה רחבה יותר על המשמעות שלו. אחרי הכול, לא כל יום לוחם מארינס הופך ללוחם במלחמת הכוכבים. הדרך של דרייבר כוללת כמה נקודות מעוררות מחשבה. המובנת מאליה היא הרדיפה אחרי החלומות וההגשמה האישית. אך ברובד עמוק יותר נמצאים הכלים שבהם השתמש כדי לחזור למסלול אחרי שלכאורה ביצע בו פנייה חדה. היכולת לתרגם כישורים מעולם אחד לעולם אחר כך שיהיו רלוונטיים לשימוש; היכולת לשנות את נקודת המבט כדי למצוא משמעות חדשה להיסטוריה האישית; הסינרגיה בין הצדדים השונים בחיים ובאישיות – אלו היבטים ששווה לשאול כיצד כל אדם יכול להשתמש בהם למימוש מטרותיו ולהגשמת חלומותיו.

 

כתבות נוספות שעשויות לעניין אתכם:

ההרצאה השבועית של TED: ההרים נראים גדולים יותר מרחוק – הישראלי שהקיף את העולם

ספרו לי מה אתם עושים בשעות הפנאי, ואספר לכם מי אתם

מי בונה בלילות את בתי הפיות בקנזס? סיפורו המסתורי של יער הגחליליות

עוד ממהות החיים

06.07.20
האומנם כל רגע חולף לבלי שוב? מחלוקת המשתרעת על פני 2,500 שנה מעוררת סימני שאלה
01.07.20
ההרצאה השבועית של TED: כשהאדם הקדמון עולה על הנתיב המהיר
01.07.20
ציפיות מטילות צל על צידי אישיותינו המגוונים – מדוע וכיצד להוציא אותם אל האור?
30.06.20
מתחת למעטה המסתורין של ההיפנוזה שוכן כלי טיפולי מוכח מדעית
29.06.20
הפעם ההיא שהבטתם ביצירת אומנות והרגשתם שמשהו בתוככם השתנה
25.06.20
ההרצאה השבועית של TED: הצרכים הבסיסיים שסיפוקם עשוי למנוע דיכאון
24.06.20
תנו לקוף מקלדת ומתישהו הוא יכתוב מחזות טוב יותר משייקספיר - זה בלתי נמנע
23.06.20
מינימליזם – כשבוחרים בפחות, עשויים לגלות שאנו נשארים עם יותר
22.06.20
כולנו הולכים על לולאת שמונה חוזרת – מדוע זו דווקא הזדמנות לצמיחה?
18.06.20
ההרצאה השבועית של TED: כיצד למנוע מהדאגות של העבודה להשתלט על חיינו?
17.06.20
בשלות רגשית – כיצד ניתן למנוע מעולמנו הפנימי להאפיל על זה החיצוני?
15.06.20
בין הדמיוני לממשי – מה החלום יכול ללמד אותנו על המציאות
11.06.20
ההרצאה השבועית של TED: שמיים זרועי כוכבים חיוניים לנו, ולא רק בגלל היופי שלהם
10.06.20
כשאנו מדברים עם הידיים משהו שונה מתרחש במוח – כך מחוות גוף משפיעות על התפיסה שלנו
08.06.20
ההחלטות שלנו מוכרעות ב-5 השניות הראשונות – כך ניתן לנצל זאת נגד דחיינות
04.06.20
ההרצאה השבועית של TED: כיצד תרבות אבותינו משפיעה על בריאותנו?
03.06.20
מהו סגנון קבלת ההחלטות של ילדיכם וכיצד לעזור להם להוציא ממנו את המיטב
03.06.20
אל הלא נודע – 4 תובנות לצליחת תקופות של חוסר ודאות ו-10 שאלות לגיבוש פתרונות
01.06.20
המורד במורדים – אלבר קאמי השאיר לנו מורשת של חופש בחירה
25.05.20
מדוע מחוות זניחות לכאורה של טוב-לב עשויות להיצרב בנו לכל החיים?