יום יבוא, ובספריית הספורט הבינלאומית שתוקם ייבנה אגף שלם לליונל מסי. בתוך אגף זה יעמוד אולם שיוקדש לכל אותן מילים שנכתבו על ה'פשפש', שלא עוסקות בכדורגל גרידא אלא נוגעות בחיים ככלל. שם יסופר על נקודת המבט היחידה במינה שלו ועל אינספור הדרכים הנוספות שבהן היווה השראה מחוץ למגרש.

ממה מורכב כישרון? במקרה של ספורטאים, יכולות אתלטיות הן ללא ספק חלק מהעניין; כישורים מוטוריים וקואורדינציה בהחלט תורמים, ואפשר למנות עוד רכיבים רבים. אבל יש כישרון רגיל, ויש ליונל מסי – תופעה אנושית שהשפעתה חורגת הרבה מעבר לספורט: הוא מעיין נובע של השראה ורגשות מחד, ותובנות פסיכולוגיות מאידך.

בלתי אפשרי לבודד רכיב אחד שמבדל את מסי. מה שכן אפשר הוא לנסות לתפוס בכל פעם חלקיק אחד ולהעשיר את התמונה, מילה אחר מילה. כזה הוא הפרויקט "הספר הקטן על מסי" מאת טל אנגרט, אסופת טקסטים העוסקת ברעיונות פילוסופיים ובחוויות אנושיות דרך דמותו של מסי. שני הקטעים הבאים לקוחים מתוך האנתולוגיה, ומספרים כיצד התנאים הייחודיים של ילדותו הובילו אותו לפתח תפיסת עולם שאין לה אח ורע, וכיצד ההשראה שלו מתפזרת באדוות סביב העולם, מבלי שיהיה אפילו מודע לכך.

האילם

על פי רוב, ילדים – שמוחם עוד מתפתח ותפיסותיהם טרם התגבשו בנוקשות – נוטים להיות יצירתיים בהרבה מהוריהם. הניחו בפניהם ארגז קרטון, סליל חוטי צמר ושתי כריות שינה, ובן רגע ישתמשו בהם כדי לבנות ספינת חלל, להפליג בה בין כוכבי הלכת של מערכת השמש, לפגוש שוכני גלקסיות אחרות ואף לשוב בחזרה לביתם בכדי לספר על תגליותיהם ליושבי כדור הארץ.

משום שנולדו בתוך גופו של אדם, יחפשו הם תמיד את חברת בני מינם – לסעוד עמם ארוחה טובה, לנגן עמם בכלי מתכת ועץ, ללמוד עמם קרוא וכתוב ולהתמסר עמם בכדור גומי נפוח.

לילדים יש שפה פנימית משלהם, דרכה הם יכולים להמציא וליצור פלאים חדשים, פלאים שמבוגרים כבר אינם מסוגלים לדמיין. עם התבגרותם, בכדי להשתלב בחברת המבוגרים, מוותרים הילדים על עולם הדמיון העשיר המתקיים בתודעתם. בעודם מאמצים את שפת המבוגרים – הם מאבדים את שפתם הפנימית.

המוסכמות החברתיות, אשר מהן עשויה השפה, הן הגורמות לאדם לצפות לדברים מסוימים, לרצות דברים מסוימים, ולהירתע מדברים מסוימים.

עוד כשהיה ילד בארגנטינה, היה מביט ליאו הקטן במרחב הדשא הירוק, ומבין אותו באופן אחר מחבריו, יודע לנוע בתוכו כרואה בו שבילים סודיים.

אך כיצד שמר על ראייתו הייחודית, על תנועתו הייחודית עם הכדור, ובלעדיו?

כשהיה בן שלוש עשרה נכנס ליאו לאימון הראשון שלו בקבוצת הילדים של ברצלונה. על לשונם של חבריו לקבוצה מונחת שפת החבל הקטלוני, על לשונו שלו – ספרדית בניב ארגנטינאי.

מאמן הקבוצה מביט בילד נמוך הקומה – מאה שלושים ושבעה סנטימטרים בלבד מפרידים בין קודקודו לבין פני הארץ. המאמן פונה אל הילדים בשפה זרה לאוזנו של מסי, ואומר להם: "תראו לזר הזה מי אתם".

המאמן לוחץ על ליאו לשחק באופן שאינו מורגל בו. הילד לא מצליח לבצע את הוראות המאמן, ואולי לא באמת מנסה.

שבועות וחודשים חולפים, אך ליאו כושל בלימוד השפה המקובלת במרחב שבו הוא חי. בשל כך, אינו יכול לדבר עם חבריו לקבוצה. הם מביטים בו וצוחקים, כדרכם של בני גיל הנעורים, והוא אינו עונה. הם מכנים אותו: 'האילם'.

ללא חבר לשיחה, ידיד להתלוצץ איתו ולחלוק עמו סוד, מוצא עצמו ליאו בודד בתוך להקת הילדים המשחקים בכדור. בשל בדידותו, נמנע ממנו לקבל על עצמו את שפתם של בני המקום. אך בזכות אילמותו – נמנע ממנו לאבד את שפתו הפנימית, והוא לא נאלץ לוותר על נתחים מאישיותו הייחודית. כל זאת בתקופת גיל ההתבגרות שבה מתגבשת נפש האדם, מתעצבת ומתקבעת.

לאחר מספר שנים למד את שפת המקום, ומצא לו ידידים, אך משום ששהה מספיק זמן כאילם בין המדברים, שפתו האישית כבר נחרטה עמוק בנפשו. הוא לא איבד את מחשבתו הייחודית, את דמיונו הייחודי ואת תנועתו הייחודית. ליאו בגר וצמח, והמשיך לחמוק מיריביו, למסור ולהבקיע, בכל פעם מחדש.

לכן עד עצם היום הזה, מביטים מסי ויריבו באותה חלקת הדשא ובאותו הכדור, כילד ומבוגר המביטים באותו ארגז קרטון, סליל חוטי צמר ושתי כריות שינה. השחקן שמולו חושב ונע כמקובל בקרב המרחב האנושי שבו הוא חי. מסי חושב ונע אחרת.

בידוד בילדות יצר אצל מסי מערכת אקולוגית פנימית נדירה ומוגנת כשמורת טבע, המקנה לו נקודת מבט על העולם שאין דומה לה. צילום: Fabideciria / shutterstock

ילד עם חולצה של מסי

לפני כמה ימים, בחצר בית הספר אליו אני מגיע מידי בוקר, ניגש אליי ילד עם חולצה של מסי.

"חולצה חדשה?" שאלתי אותו.

"כן, אמא קנתה לי מתנה ליום ההולדת".

אני מכיר אותו ואת אימו כבר מספר שנים. את אביו איני מכיר.

גם הוא אינו מכיר אותו.

הוא סיפר לי שבמשחק הכדורגל אתמול הבקיע שני שערים. אמר שכשיהיה גדול ישחק בברצלונה.

הילד פנה אליי ושאל: "אם מסי יבוא לבקר בבית הספר, מה תגיד לו?"

חשבתי מעט, ועניתי: "אני אגיד לו שאני אוהב אותו".

שאלתי את הילד מה יאמר הוא למסי.

"אני אגיד לו שילמד אותי איך לשחק טוב".

בעודו מדבר הוא ראה את חבריו מתחילים לשחק בלעדיו.

מבלי להגיד לי מילה הוא רץ אליהם והצטרף למשחק.

נשארתי לשבת. חשבתי ביני לבין עצמי על העתיד שממתין לו במעלה הזמן.

מה יהיה איתך, ילד עם חולצה של מסי? האם יש לך סבתא סיליה משלך? אדם שרואה את היכולות האדירות שלך, שמאמין בך בכל ליבו?

הילד הסתכל עליי מידי פעם במהלך המשחק, לאחר גול או מהלך יפה. חייך אליי, בדק אם גם אני מחייך אליו בחזרה.

הוא הקפיץ את הכדור מעל לשני ילדים, ורץ כדי לבעוט אל השער, ישר מהאוויר.

מעניין אם יצליח לשמור על היצירתיות הזו גם כשיגדל ויהפוך למבוגר.

האיש ששמו רשום על החולצה היה "האילם" לתקופה מחייו. אני לא מאחל בדידות ושתיקה לילד, אבל גם לא מאחל לו שיוותר על האופי המיוחד שלו רק בשביל להיות חלק מכולם.

פעמון בית הספר שרק לסיום המשחק, והילד הלך בחזרה לכיתתו.

בסוף היום ישוב לביתו. אני יודע מה מחכה לו שם.

ילד עם חולצה של מסי, הלוואי ויש לך אי שם אדם שמלמד אותך את כל מה שעליך ללמוד.

הלוואי ותקשיב לו, ותלך בדרכו, כדי שתדע גם אתה כיצד לשרוד.

תמונת כותרת: Pedro Chosco on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

טרנד 'היריב המושבע' מוכיח כי בתנאים הנכונים אפשר להפוך כמעט הכל לחיובי – אפילו קנאה

כיצד לשמור על מקוריות בעידן המידע? הכירו את תיאוריית "תחנת האוטובוס של הלסינקי"

לפעמים עדיף להמשיך עם הטעות עד הסוף

עוד מרדיו מהות החיים:

ז'אן טלסניקוב ויוסי מדינה: איך מגיעים לכל התמודדות בתור אנדרדוג ומוצאים את הניצחון