ביישנות נתפסת לרוב כחולשה שיש להתגבר עליה, אבל התבוננות רחבה מגלה סיפור מורכב יותר. מנקודת מבט אבולוציוניות ועד פערים תרבותיים שמעצבים איך אנחנו מגדירים אותה – ביישנות מסתירה משהו גדול שמתחולל מאחורי הקלעים.
באמצע שנות השבעים, כשהמקום הכי חם היה רחבת הריקודים, פרסם הפסיכולוג פיליפ זימברדו מאמר ובו טען שביישנות היא המחלה החברתית החדשה. ייתכן שהפער בין הבליינים ובין אלו שישבו בצד ורק התבוננו הפך מוקצן ועורר שאלות. 40% מהנשאלים במחקרו דיווחו על היותם ביישנים ועל האופן שבו נטייה זו מעכבת אותם. אבל בין תופעה מעכבת למחלה חברתית עוברות כמה מדרגות. בעולם סוציאלי שמקדם מוחצנות ועשייה אין זה פלא שביישנות תיתפס כצרה, אך המציאות בדרך כלל קצת יותר מורכבת מזה.
האם ביישנות היא בעיה רגשית או סט תכונות אופי בעל יתרונות וחסרונות? ואולי היא בכלל סימפטום של בעיה אחרת? מה ההבדל בינה ובין חרדה חברתית או מופנמות? ועד כמה היא דינמית במהלך חיינו? מספר נקודות מבט חושפות תופעה שמבטאת עד כמה ייחודי המין האנושי.
לפני שנעמיק בביישנות, ננסה להבחין בינה לבין חרדה חברתית. בסרטון YouTube שפרסמה המטפלת הזוגית קטי מורטון היא מתארת חבר קרוב שנמנע מלהצטרף לטיולים ולאירועים חגיגיים, מפני שהמפגש החברתי מעורר אצלו חרדה משתקת. לדבריה, זהו ההבדל המהותי בין השתיים: בחרדה חברתית הפחד אינו פרופורציונלי למצב, הוא מתמשך לאורך חודשים (לפחות) ומפריע לתפקוד היומיומי. ביישנות, לעומת זאת, היא מאפיין אישיותי. אנשים זהירים עשויים להיות מאופקים עד שהם מכירים היטב את האדם שמולם, והם תמיד יעדיפו מפגשים אינטימיים על אירועים חברתיים. אבל הם לא יימנעו מהם באופן מוחלט. בזמן שחרדה חברתית מנהלת אותנו, "ביישנות", היא מסבירה, "ניתנת לניהול".
"בישראל, ילד שמנסה מקבל תגמול ללא קשר לתוצאה: אם עפיפון לא עף זו אשמת הרוח ואם ילד נכשל בתחרות זו אשמת המאמן. אבל כל הכבוד לילד שניסה. בסביבה כזו ילד חש שלכישלון אין מחיר גבוה – ולכן הוא מוכן לקחת סיכון. עם או בלי הכישרון הדרוש".
אם חרדה חברתית היא האחות הבכורה והמוקצנת של בת הזקונים ביישנות, אזי מופנמות היא האחות האמצעית שנולדה לבית שכבר עסוק כולו בבכורה. זו שיצרה לעצמה עולם פרטי נעים והיא לא צריכה הרבה פידבק מהסביבה.
בסרטון YouTube של ה-BBC מתוארת מופנמות כהתנהלות שנובעת מצרכים ביולוגיים. לקיחת סיכונים – מקפיצת באנג'י ועד למפגש עם אנשים חדשים – משחררת במוחנו זרם של דופמין. אנשים מוחצנים נהנים ממנו ומתמלאים באנרגיה, אך "אנשים מופנמים רגישים יותר לדופמין ומקבלים גירוי יתר במהירות". הדופמין מתיש אותם. בניגוד למה שנהוג לחשוב, מופנמים אינם אנטי-חברתיים והם יכולים ליהנות ממפגשים חברתיים לא פחות מאחרים, אלא שלאחר זמן קצר יחסית הם זקוקים להיטען מחדש בבדידות.
בהתחשב בהבחנות הללו, כשאנחנו מדברים על ביישנות חשוב להבין תחילה מה היא לא. היא אינה חרדה שפוגעת בתפקוד החברתי שלנו, והיא גם לא מופנמות – צורך בסיסי בזמן לבד. ביישנות מיוחסת בעיקר לאופן שבו אנחנו לוקחים סיכונים, בדגש על האופן שבו אנחנו פוגשים את האחר: באיטיות, הססנות, מבוכה קלה ועיסוק גבוה ברושם שניצור.
משקפי האבולוציה מציעים הנחת יסוד שלפיה אם תכונה משתמרת, פירושו שהיא מהווה יתרון כלשהו. ואכן, לפי כתבה של פרופסור להיסטוריה ג'ו מורן ב-Aeon, מסתמן כי לכולנו יש אינטרס לשמר מעט ביישנות באוכלוסייה. מחקרים משנות השבעים הראו כי 15% מהתינוקות "נולדים ביישנים", וכי שיעור דומה קיים גם אצל קופים. מחקר התנהגותי שהוא מציג מתאר כיצד הקופים חסרי העכבות נמלטו דרך חור בגדר ונפגעו מהסכנות שארבו להם בחוץ, בעוד שהזהירים – הביישנים – נותרו מאחור וניצלו. "ביישנות היא זהירות ופחד במידה — תכונה שיכולה למנוע מאיתנו להתקדם אך גם להציל אותנו מסכנה", כותב מורן. אם להסתכל על התמונה הגדולה, בזמן שפרטים חסרי עכבות יוצאים לגלות מחוזות חדשים מישהו צריך להישאר שקול ולשמור על הבית.
האיזון שבין לפרוץ את הגבולות ובין לשמור על הקיים. צילום: Beate Wolter / shutterstock
ביישן ישראלי ביפן
אבל מהתמונה הזו עולה סיפור מעט עגמומי. האם ביישנות היא תופעה מבאסת באופן אישי אך חיונית ברמה החברתית? האם חלק מהפרטים בכל אוכלוסייה "נידונו" להתנהל בביישנות לטובת הכלל על חשבון חוויית החופש שלהם, או שהאמירה הזו נובעת מתפיסת עולם תרבותית שמהללת כריזמה והובלה?
לפי מאמר של ברנרדו קרדוצ'י ופיליפ זימברדו שפורסם ב-Psychology Today אי אפשר לדבר על ביישנות ללא הקשר תרבותי. מדובר, לדבריהם, בעניין יחסי ביותר. "שכיחות הביישנות משתנה בין מדינות", הם כותבים, "ונראה שישראלים הם התושבים הכי פחות ביישנים בעולם". לפי מחקר שהם מציגים, שליש מהסטודנטים הישראלים העידו על עצמם כביישנים לעומת שני שליש מהסטודנטים היפנים והטייוואנים. ולא בכדי נבחרו קבוצות אלו לשם ההשוואה. לתרבות ולחינוך שמורה השפעה רבה על ביטויה בחברה וגם על התיוג של אנשים כביישנים.
מחקרים נוספים שהם מציגים טוענים כי אין הלימה בין אחוז המבוגרים הביישנים באוכלוסייה מסוימת ובין אחוז התינוקות שנולדו עם נטייה לעכבות והססנות חברתית, מה שאנו מכנים "ביישנות". כלומר, בזמן שישנה "ביישנות מולדת", סגנון ההורות וחוויות החיים משפיעים עליה לכאן ולכאן. ביפן, למשל, הצלחה של ילד מיוחסת להורים, למורים ואפילו למסורת הדתית, ואילו הכישלון הוא נחלתו בלבד. לדבריהם, תפיסה זו מעודדת צניעות וענווה אך גם הססנות והימנעות. מה שייחשב במקומות רבים כביישנות. בישראל, לעומת זאת, "ילד שמנסה מקבל תגמול, ללא קשר לתוצאה": אם עפיפון לא עף זו אשמת הרוח, ואם ילד נכשל בתחרות זו אשמת המאמן. אבל כל הכבוד לילד שניסה. "בסביבה כזו ילד חש שלכישלון אין מחיר גבוה – ולכן הוא מוכן לקחת סיכון. עם או בלי הכישרון הדרוש". לצורך העניין, ביישן ישראלי עשוי להיתפס כנועז ביפן. כמו גם בלא מעט מקומות אחרים בעולם.
"המוח האנושי הוא האובייקט המורכב ביותר שאנו מכירים, והמסע ממוח אחד למשנהו הוא בוודאי הקשה ביותר. בדרך הזו, בין שני אובייקטים מורכבים, ישנה עמימות ולעיתים אף עלטה גדולה שמצריכה רגישות והקשבה".
בדומה לחינוך, גם חוויות החיים שילדים צוברים עשויות לעצב אותם כביישנים יותר או פחות. לפי קרדוצ'י וזימברדו, תקופות מעבר וגיל ההתבגרות בפרט הן טריגר לעלייה ברמת העכבות. התמודדות עם שינויים פיזיולוגיים, סביבתיים וחברתיים יכולים להעלות את מידת ההססנות והזהירות שננקוט.
אז אם ביישנות באה והולכת לאורך חיינו, האם היא בכלל תכונת אופי? האם רק מי שמתנהל מתוכה מגיל אפס ועד יומו האחרון נחשב לביישן פר סה? ואולי במקרים אחרים היא סימפטום של חוסר ביטחון? תקופות שונות מאתגרות את הדימוי העצמי שלנו ואת תחושת השייכות, כך שהביטחון העצמי נמוך וההתנהלות מבוישת.
אבל מסרטון ההסברה של מורטון עולה קול שמייצר הבחנה דקה נוספת. כשהיא משווה בין חרדה חברתית לביישנות היא מסבירה כך: בזמן שהראשונה היא מורכבות נפשית שעליה ניתן להתגבר – ואז אותם אנשים עשויים להתגלות כמוחצנים הנהנים להיות מרכז תשומת הלב – השנייה אינה דבר שיש להתגבר עליו. "זה מי שהם", היא אומרת, "הביישנות שלהם לא מונעת מהם לעשות את הדברים שהם אוהבים", אלא מכוונת אותם אל עבר מקורות ההנאה שלהם שלא כוללים אירועים הומי אדם או דיבור פומבי.
אם כך, את הקשר בין ביישנות לביטחון עצמי אפשר לתאר כמערכת של שני צירים: ביישנות מול תעוזה וביטחון עצמי גבוה מול נמוך. נראה כי ישנה ביישנות שנובעת מחוסר ביטחון וכזו מלאת ביטחון שהיא דרך חיים. חלק מהביישנים הם אנשים מלאי ביטחון עצמי ויחד עם זאת מהורהרים, שקטים, זהירים ושקולים. הנועזים בינינו עשויים להיות מלאי ביטחון עצמי, חופשיים וחסרי עכבות, אך לא אחת מתגלה כי גם בקרב אלו שמדברים בקול רם ומשתלטים על המרחב יש בעלי ביטחון עצמי נמוך.
לביישנות יש לא מעט מופעים. בתלבושת הכי חיובית שלה היא מתגלה כסט תכונות בריא וטבעי, חיוני לסביבה ומיטיב עם האדם הביישן. היא בטח לא מצריכה טיפול ויכולה להוות תזכורת לשני עמודי התווך של המין האנושי – תקשורת ומודעות עצמית. "המוח האנושי הוא האובייקט המורכב ביותר שאנו מכירים, והמסע ממוח אחד למשנהו הוא בוודאי הקשה ביותר", כותב מורן. ולדבריו, בדרך הזו, בין שני אובייקטים מורכבים, ישנה עמימות ולעיתים אף עלטה גדולה שמצריכה רגישות והקשבה. ומה שנכון לאופן שבו אנחנו פוגשים את האחר, נכון גם לאופן שבו אנחנו פוגשים את עצמנו. ביישנות היא כמו מאובן שמזכיר לנו שהדבר הכי משמעותי שמבדיל אותנו מיתר בעלי החיים הוא המודעות העצמית שלנו. מה שאצל הביישנים נראה כהיעדר לכאורה, הוא למעשה חגיגה של מודעות עצמית שמתרחשת מאחורי הקלעים.
תמונת כותרת: Trac Vu on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
דמיינו שאתם עיתונאים – וכלים נוספים להתמודדות עם מצבים מביכים
מיהם האנשים בעלי החדות הרגשית המיוחדת – וכיצד הכוח הזה משפיע עליהם ועלינו?
עוד מרדיו מהות החיים:
