העולם שסביבנו מלא בתדרים, ריחות ואותות שחומקים לחלוטין מתודעתנו. מה שקולט המוח האנושי הוא רק שבריר מהמידע – וגם הוא עובר עיבוד דרך אמונות, ציפיות ורגשות. המציאות נדמית לנו יציבה, כשבפועל היא נוצרת עבורנו מחדש בכל פעם שאנו מתבוננים בה.

בחור צעיר מטייל עם כלבו בשבילי קיבוץ דפנה. השעה שעת ערב מאוחרת ולפתע הכלב נרעד כולו. הוא מנסה לברוח, אבל הרצועה מעגנת אותו לבעלים שלא מבין מדוע הוא נבהל. הוא מביט סביב, אין שום חיה באופק, הוא מטה את אוזניו ולא שומע כלום, גם לא צעדים קטנים על עלים יבשים. דממה. ערב שקט בסך הכול. אחרי כמה ליטופים ומילות הרגעה הכלב מווסת מעט את החרדה אבל נותר דרוך. האדם שצועד לצידו לא מסוגל לשמוע את הפיצוץ הגדול שהתרחש כמה עשרות קילומטרים מהם, בעומק לבנון. השניים ממשיכים את הטיול, כל אחד במציאות שלו.

הסיפור הזה הוא סיפור אמיתי.

לכלב קוראים ג'וני, ובעליו הוא יואב שוייצר, חוקר מוח ומרצה באוניברסיטת תל חי. בריאיון שערכנו עימו הוא מסביר כי כמות המידע שמקיפה אותנו מבלי שבכלל נוכל לקלוט אותה כנראה גדולה בהרבה משאנחנו חושבים. למעשה, המספר שבו הוא נוקב לא קל לעיכול: "אנחנו קולטים פחות מאחוז אחד".

הכוונה היא שבדומה לכל מה שג'וני שומע ואנחנו לא, נמצאות סביבנו בכל רגע נתון מאות אלפי פיסות מידע שאינן גלויות בפנינו. "בעולם יש טווח שנקרא הטווח האלקטרומגנטי", הוא מסביר. "אפשר לקרוא לזה גם טווח האינפורמציה או טווח המידע […] אנחנו קולטים רק חלק קטן מאוד מתוך הטווח הזה וזה בעצם כל העולם שאנחנו רואים, שומעים ומריחים".

מה בעלי חיים אחרים יודעים ואנחנו לא?

קול הוא למעשה תנועה של אוויר. כשמשהו רוטט – מיתר גיטרה, מיתרי הקול שלנו או דלת שנטרקת – הוא דוחף את חלקיקי האוויר סביבו ויוצר גלים זעירים של לחץ. גלי הקול הללו מרעידים את עור התוף שבאוזנינו, מה שעובר הלאה אל המוח ומתורגם לאות אלקטרו-פיזיולוגי. האות מומר במוח להבנה של מה שמענו זה עתה. לכל גל קול תדירות מסוימת. גלי קול בתדירות גבוהה או נמוכה מדי ירטיטו את עור התוף אך שום תא חישה לא יגיב אליהם ולא יעביר אותם הלאה כאות לפענוח.

"חוש השמיעה שלנו הוא בטווח שבין 20 ל-20,000 הרץ", מסביר שוייצר, "אבל כלבים, למשל, שומעים בטווח הרבה יותר גבוה. עשרות אלפי הרץ יותר. זה אומר שאם אני גר בקיבוץ דפנה ויש עכשיו פעילות בעומק לבנון, אני לא שומע את זה, אבל הכלב שלי כן והוא יכול ממש לרעוד מזה. אנחנו יכולים לראות את התגובה ההתנהגותית […] אבל לא להבין מה הסיבה".

פער בין בני אדם לכלבים קיים גם ביכולת לקלוט ריחות מהסביבה. באפם של כלבים כמות גדולה יותר של קולטני ריח, כך שמידע כימיקלי המסתובב באוויר אך 'שקוף' מבחינתנו, עשוי להוות עבורם אותות אזהרה או משיכה. "כלבים יכולים להריח הרבה יותר טוב ורחוק, ומתוך כך, למשל, להבין עבור ההישרדות שלהם אם יש פה פרטנר או פרטנרית טובה להעמדת צאצאים. אבל אנחנו יצור חברתי. למדנו לשים על עצמנו כל מיני ריחות שמסווים את הריח הטבעי שלנו ואנחנו בעצם עוד יותר מקשים על עצמנו לקלוט ולשדר מידע". ואכן, יש מחקרים שמציעים כי בדומה לבעלי החיים, גם אפם של בני האדם קולט מידע שמלמד על מצב ההורמונים של הסובבים אותנו. אבל, נכון לעכשיו, מדובר בתהליך פחות מודע ומדויק לעומת ידידינו ההולכים על ארבע.

דוגמה נוספת מעולם החי שמציע שוייצר קשורה בחוש הראייה. גם כאן מדובר בגלים. במקרה הזה, החתך שאותו אנו מסוגלים לקלוט ולפרש כראיית צבע תלוי באורך הגל ולא בתדירותו. סגול הוא קצה אחד של הסקאלה שהמוח האנושי מסוגל לפרש. אולטרה סגול הוא 'הצבע שמעל לגוון הסגול'. הגל האולטרה סגול קצר מהגל הסגול ואינו נקלט על ידי רשתית העין. דבורים, לעומתנו, קולטות אותו בקלות ונחשפות לעולם שונה לגמרי של מראות וצבעים. "מה שאנחנו נראה כפרח צהוב – דבורה רואה כמו שלט ניאון זוהר שמסמן לנחות עליו כדי לקבל צוף".

תרחיש דומה מתקיים גם עם אינפרא אדום, הגל שאורכו מתחת לאורך הגל האדום. הוא קיים שם, אבל הוא כה ארוך עד שאיננו מסוגלים לקלוט אותו. נחשי צפע, לעומת זאת, דווקא כן. מוחם משלב את היכולת הוויזואלית הזו עם העובדה שכל גוף חי פולט קרינה אינפרא אדומה, וכך הם מקבלים תמונת מציאות שימושית ביותר – תפיסה מרחבית שבה יצורים חיים בעלי גוף חם בולטים מאוד על רקע קריר יותר, במיוחד בלילה.

"כששני אנשים מצביעים על חפץ ומגדירים אותו 'כחול', אין ביכולתם לדעת אם מה שהם רואים דומה או שונה, כל שהם יכולים לדעת הוא ששניהם למדו לכנות אותו באותה המילה".

אין להסיק מכל האמור עד כה כי בתחרות על המידע הזמין ידם של בני האדם על התחתונה. ברוב המקרים חוש מחודד אחד בא על חשבון חוש אחר. דרך ההיכרות עם מוחותיהם של חיות אחרות אנו מגלים ידע שהיה מתחת לסף המודעות שלנו. בנוסף, אמצעים טכנולוגיים שפיתחנו מאפשרים לנו לחקור עוד על אודות ידע שאנו לא חשופים אליו באופן טבעי.

ויחד עם הנחמה בכך שכולם מפספסים משהו, הידיעה שכה הרבה חומק מעינינו בכל רגע נתון מעצימה את תחושת חוסר הודאות – שאינה אהובה, בלשון המעטה, על המוח האנושי. מנגנוני עקיפה מוחיים נועדו לשמור עלינו מפני תחושה זו, כך שעם כל הרצון להישאר מודעים למגבלות הקליטה שלנו – המוח מוודא שלא נהיה ערים לכך זמן רב מדי. "אנחנו שוכחים, וחושבים שאנחנו תופסים את המציאות כפי שהיא. אנחנו ממש אומרים לעצמנו שזאת המציאות, ושככה גם אנשים אחרים רואים את העולם. אבל זו לא האמת. אנשים אחרים רואים את העולם אחרת לגמרי", אומר שוייצר. וכאן מסתתרת שונות נוספת  – ההבדלים הבינאישיים שמשפיעים על קליטת המידע הסובייקטיבית.

גם בין מוחות אנושיים שונים קיימים הבדלים ביכולת לקלוט מידע. למשל, מדגים שוייצר: "בני אדם רואים בעזרת שלושה סוגי קולטני אור. יש אנשים שיש להם מה שנקרא עיוורון צבעים ויש להם רק שני סוגי קולטנים. ויש בני אדם, בעיקר נשים, שיש להן ראייה טטרהכרומטית: יש להם ארבעה סוגי קולטני אור והם רואים מיליוני צבעים שאנחנו לא רואים". זו אומנם דוגמה חריגה והיא מלמדת בעיקר על מוחות יוצאי דופן, אבל גם בין מוחות "ממוצעים" קיימת שונות.

שיתוף פעולה בין מוחות שונים הוא סיפור מסובך יותר משאנו מניחים. צילום: PeopleImages / Shutterstock

אפילו החינוך משפיע על הפתיחות לקלוט מידע

לדברי שוייצר, קיימים לא מעט הבדלים בין מוחות נורמטיביים, אבל הודות למה שהוא מכנה "מנגנוני שימור של הנורמה", קשה להצביע עליהם. למשל, כששני אנשים מצביעים על חפץ ומגדירים אותו 'כחול', אין ביכולתם לדעת אם מה שהם רואים דומה או שונה, כל שהם יכולים לדעת הוא ששניהם למדו לכנות אותו באותה המילה. "בסופו של דבר זה אובייקט במרחב שמחזיר אורכי גל מסוימים ואת ואני קוראים לו 'כחול'", הוא אומר, "אבל אני לא יודע מה את רואה".

מנגנוני שימור הנורמה שעליהם מדבר שוייצר פועלים כבר מהרגעים הראשונים של חיינו. כולנו זחלנו על הרצפה בבית הורינו, נגענו בפריט וקיבלנו תגובת שיום: זה פרפר. זה ירוק. זה ארוך. המוח לומד לקשור בין החוויה הפנימית לבין המילה, אלא שאין דרך לדעת אם החוויה הפנימית שלנו דומה לזו של האחרים. כך נוצרת אשליה של זהות תפיסתית. החברה מתגמלת התאמה ומתקנת סטייה: אם ילד יצביע על הדשא ויאמר "אדום" הוא יתוקן. אבל אם הוא רואה את הדשא בגוון מעט שונה משל חברו וקורא לו "ירוק" – לעולם לא נדע. השונות – אם היא קיימת – נבלעת בתוך ההסכמה הלשונית. במובן הזה, הנורמה החברתית היא מנגנון שמייצר תחושת מציאות משותפת. היא מקילה עלינו לפעול יחד בעולם, אך גם מטשטשת את האפשרות שהמציאות שלנו היא בעצם סובייקטיבית בהרבה משנדמה לנו.

"נדמה לנו שאנחנו פוגשים את העולם כפי שהוא, פעם אחר פעם, אבל בפועל כל מפגש משנה את המפגש הבא. מידע שנקלט במוח היום משנה את האופן שבו מידע עתידי ייקלט".

בזמן שהנורמה החברתית מייצרת אשליה של מציאות משותפת, מסתמן כי הלמידה האישית מייצרת אשליה נוספת: אשליה של יציבות. לפי שוייצר, נדמה לנו שאנחנו פוגשים את העולם כפי שהוא, פעם אחר פעם, אבל בפועל כל מפגש משנה את המפגש הבא. מידע שנקלט במוח היום משנה את האופן שבו מידע עתידי ייקלט.

שיר חדש שמתנגן ברדיו עלול להישמע זר ואפילו צורם בהאזנה הראשונה. אך לאחר כמה האזנות הוא הופך מוכר, צפוי, ולעיתים אף אהוב יותר. לא משום שהשיר השתנה – אלא משום שהמוח השתנה. "ברמה הכימית, גלי הקול שמגיעים אל האוזן ונקלטים נתפסים אחרת. כלומר, אפילו איברי החישה משתנים", הוא אומר. הלמידה מארגנת מחדש את הקשרים בין תאי העצב, ולעיתים אף משפיעה על רגישות הסנסורים שקולטים את המידע.

"המוח שלנו עובד בשני ערוצים", מסביר שוייצר, "באחד הוא קולט מידע מהסביבה בצורה ישירה יותר, דרך החושים. ובשני, יש מידע שמגיע כמו מלמעלה". המידע הזה, שמורכב מחוויות עבר, זיכרונות ואמונות שהתגבשו, מטה את המידע החושי שנקלט. למשל, גובה הטמפרטורה בחוץ עשוי להיות עשר מעלות. זהו נתון פיזיקלי זהה עבור כולם. אך אם מישהו חווה בעבר אירוע טראומטי בקור עז, אולי אפילו היה על סף היפותרמיה, עבורו הקור אינו רק טמפרטורה נמוכה אלא איום. "בגלל ההנחה המוקדמת אנחנו נתנהג אחרת", הוא אומר ומתאר את תגובתו לקור בהינתן טראומה: "אני הולך לרעוד, לפחד מזה, ורק המחשבה על הקור תגרום לי להתכווץ – ואז ברמת החישה, הקולטנים שלי יתנהגו שונה משלך".

הילד לומד את השם והצורה, אבל האם הוא רואה בדיוק מה שאנו רואים? צילום: Jelleke Vanooteghem / Unsplash

האם בריא לנו לקלוט יותר?

אם המוח שלנו קולט רק אחוז מהמידע שמקיף אותנו, וגם הוא עובר דרך פילטרים של חינוך, שפה, תרבות, זיכרונות ואמונות – אולי השאלה היא לא כמה אנחנו מפספסים, אלא האם זה בהכרח הפסד? אחת החוויות הרווחות בשליש הראשון להיריון היא חוש ריח מוגבר. נשים בהיריון מריחות פתאום הכול, והן לא תמיד נהנות מזה. הליכה סתמית ברחוב יכולה להפוך להצפה חושית שמעוררת לא מעט גועל. הייתכן שהמידה שבה אנחנו חווים את המציאות היא בדיוק המידה הנכונה לנו? שוייצר מאמין כי נוכל ליהנות מקליטה רחבה יותר, אבל בתנאים מאוד מסוימים. "אם תזרקי עליי יותר מדי מידע, כמו שתיארת אישה בהיריון, זה יכול להיות מציף ולא נעים. אבל אם זה קורה באופן הדרגתי […] אני לאט לאט פותח את הטווח עוד ועוד אז הכול יהיה בסדר ואנחנו גם כנראה נחיה טוב יותר".

שוייצר מקביל את התהליך לטיפול פסיכולוגי. אם מטפל משקף למטופל מידע שאין לו מקום להכיל, לעיתים קרובות האחרון יתנגד אליו. אבל אם הוא יחשוף אותו במשורה, בהתאם ליכולת שלו לקלוט, המטופל יצליח לקבל והיכולת שלו לקלוט יותר מההשקפה החדשה – תגדל. באופן דומה חוזה שוייצר שגם היכולת של המוח האנושי לקלוט יותר מידע מהסביבה עתידה לגדול. לדעתו, על ידי שימוש הדרגתי בעזרים טכנולוגיים כמו משקפיים או אוזניות למיניהן, שיחשפו אותנו לטווח אינפורמציה רחב יותר, נוכל להגדיל את יכולת הקליטה. המוח יתרגל לקלוט תדרים שהוא לא קלט עד כה ואט אט יזהה אותם לבד, גם בלי האוזניות. וזה לא יהיה מציף, אלא יעניק לנו חוויה מלאה יותר של המציאות.

"על ידי שימוש הדרגתי בעזרים טכנולוגיים כמו משקפיים או אוזניות למיניהן, שיחשפו אותנו לטווח אינפורמציה רחב יותר, נוכל להגדיל את יכולת הקליטה. המוח יתרגל לקלוט תדרים שהוא לא קלט עד כה ואט אט יזהה אותם לבד, גם בלי האוזניות".

כשם שאנחנו לומדים מהו 'כחול' אנחנו לומדים מה נכון ומה לא, מה טוב ומה רע ומה נחשב לטאבו. והמידע הזה, מבלי שנהיה ערים לכך, משפיע על האופן שבו אנחנו חוסמים או מאפשרים לעצמנו קליטת מידע שנמצא סביבנו. "אנחנו רבים הרבה פעמים על דעות ועל כל מיני דברים", אומר שוייצר, "כשבפועל, אפילו ברמה הפיזיקלית, אנחנו לא באמת רואים את המציאות כפי שהיא".

הוא נזכר בדבריו של קארל יונג: "עד שלא נהפוך את הלא מודע למודע הוא ינהל את הצגת חיינו ואנחנו נקרא לזה גורל". מלבד ההבנה כי המציאות שאנו מכירים היא רק קצה קצהו של הקרחון נשאלת השאלה: עד כמה אנחנו מוכנים להודות בכך? בעולם שבו אנחנו רוב הזמן משוכנעים שאנו רואים את הדברים כפי שהם, עצם ההכרה בכך שהראייה – ושאר החושים שלנו – חלקית בלבד, עשויה לעורר בנו מידת מה של סקרנות כלפי נקודת המבט של אדם אחר, ואולי גם ענווה לגבי שלנו.

תמונת כותרת: Stephen / Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

היכן שאנחנו נגמרים והעולם מתחיל

מדוע שכנעו אותנו שאין קיצורי דרך בלמידה?

האם כל הזמן הזה שאלנו את עצמנו את השאלה הלא נכונה לגבי אושר?

עוד מרדיו מהות החיים:

על בדידותו של קארל יונג