כיצד סדרת ילדים עשויה לשמש מראה רגישה ואינטליגנטית לחיים הבוגרים שלנו? התבוננות מפרספקטיבה אחרת על בלואי חושפת משהו על עצמנו, על ההורות שלנו ועל הדרך להמשיך לדמיין, לשחק ולחוות את החיים בסקרנות ומתןך פליאה בכל גיל.
בלואי, סדרת אנימציה אוסטרלית לילדים, הפכה בשנים האחרונות לתופעה תרבותית חובקת עולם. היא נצפית כיום בלמעלה מ־60 מדינות, זכתה בפרסי אנני ו־BAFTA ובפרס האמי הבינלאומי לסדרת הילדים הטובה ביותר. אך מעריצי הסדרה הם לא ילדים בלבד: קבוצת הפייסבוק Adult Bluey Fans מונה למעלה מ־600 אלף חברים, קהילת ה־Reddit המוקדשת לסדרה כוללת מעל 200 אלף משתמשים פעילים, והעמוד הרשמי שלה באינסטגרם עוקף את רף 1.3 מיליון העוקבים. מאחורי המספרים מהדהדת שאלה: איך ייתכן שסדרה ילדותית על משפחת כלבלבים מצוירים מצליחה לרגש, לרתק – ולעיתים אף לרפא – דווקא את מי שכבר מזמן עבר את גיל 6?
סרינה פיטרסן, סטודנטית לפסיכולוגיה חברתית ומשפטים, נחשפה לתופעה דרך חוויית הצפייה שלה עצמה. היא חוקרת את הקשרים שבין רגש, התנהגות ותרבות פופולרית, ובוחנת כיצד תכנים ״קלילים״ לכאורה משקפים חוויות אנושיות עמוקות. כצופה מושבעת של הסדרה, היא הבחינה בכך שבלואי מצליחה לא רק לבדר, אלא לעורר תחושת הזדהות עמוקה בקרב קהל מבוגר שמוצא בה הד לתחושות לא מדוברות.
בהרצאה מבית TED מציעה פיטרסן הסבר לרב-שכבתיות הרגשית שמפעילה בלואי. לטענתה, הרבדים שפועלים בה יוצרים יחד חוויית צפייה יוצאת דופן. לא מדובר בנוסטלגיה בלבד, אלא במרחב רגשי שמאפשר למבוגרים לראות את עצמם, את משפחתם ואת ילדותם באור אחר.
5 האלמנטים שמפעילים אותנו רגשית
על פניו, בלואי נראית כמו כל סדרת ילדים טיפוסית. הדמויות הראשיות שייכות למשפחת כלבלבים מסוג ״בלו הילר״ – כלב רועים אוסטרלי: בלואי, גורה-ילדה בת שש, אחותה הקטנה בינגו, והוריהן בנדיט וצ'ילי. הפרקים הם בני 7 דקות בלבד ובדרך כלל נסובים סביב סצנה ביתית קצרה ושגרתית: משחק תופסת בגינה, ביקור אצל סבא, ויכוח על צעצוע, טקס השכבה ללילה ועוד. אין עלילה מתמשכת, אין קונפליקט דרמטי – ולכאורה, גם אין בה בשורה מיוחדת.
ובכל זאת, עם המשיכה המפתיעה של מבוגרים לסדרה אי אפשר להתווכח. זאת, טוענת פיטרסן, משום שבפשטות הזאת מסתתר דווקא מנגנון מתוחכם. רגעים קטנים ודיאלוגים יומיומיים מצליחים לעורר תגובות רגשיות מפתיעות בעוצמתן – לעיתים עד כדי דמעות. הקסם, היא אומרת, טמון באיזון מדויק ויוצא דופן בין 5 אלמנטים רגשיים מרכזיים שפונים למבוגרים. כל אחד מהם פועל בשכבה אחרת, ויחד הם יוצרים את מה שפיטרסן מכנה ״חוויה מתקנת בעטיפה מצוירת״. היא מציעה להתבונן ברבדים האלו – ובאמצעותם, אולי, לפתוח פתח להבנה עדינה יותר של עצמנו. כהורים, כמבוגרים, כמי שפעם היו ילדים.
״ככל שאנחנו מתבגרים החיים נעשים פחות קסומים…אני לא יודעת מתי זה קרה, אבל יום אחד הפסקתי להאמין בפיות שגרות בגינה. והיום, כשאני נרדמת באוטו – אני לא מתעוררת במיטה באורח קסם. אני מתעוררת עם צוואר עקום״.
הראשון מביניהם – וזה שלוכד אותנו המבוגרים מייד – הוא הזדהות. ״התוכנית פונה בגלוי גם לקהל המבוגר.לא רק מכירה בנוכחותם, אלא גם מדברת אליהם ישירות״, מסבירה פיטרסן. יוצר הסדרה ג'ו בראם ״דיבר בגלוי על הרצון ליצור תוכן שגם הורים ומטפלים יוכלו ליהנות ממנו באמת – לא רק לסבול אותו״.
ההזדהות נוצרת מתוך היכולת של הדמויות לגעת בתחושות מוכרות ומסרים שמהדהדים לעומק. בין המסרים הברורים לילדים – לאכול ירקות, להקשיב להורים או לקום ולנסות שוב כשנופלים מהאופניים – משובצים גם אחרים שמכוונים במובהק לקהל המבוגר: ״איזון בין עבודה לחיים הוא חשוב״, ״לגדל ילדים זה לא קל, ולפעמים תטעו״, ״הזדקנות יכולה להיות מפחידה״, ו״בריאות היא הכול״.
מסתכלים עליהם ורואים אותנו
ההזדהות שבלואי יוצרת מאפשרת לצופים המבוגרים לחוש שאינם לבד. ברגעים הקטנים לכאורה שהיא מציגה, נחשפים הרגשות שמוכרים לכולנו: ספקות עצמיים, רצון ללגיטימציה, צורך בהכרה, ואולי גם משאלה סמויה למרחב להרגיש בו, או פשוט לשמוע: ״אתם עושים עבודה טובה״.
לדוגמה, אחד הרגעים החזקים ביותר לטענת פיטרסן מופיע בפרק שבו האם צ'ילי משתפת חברה בתחושת הלחץ שהיא חווה כאמא, ובצורך הבלתי פוסק להשוות את עצמה לאימהות אחרות. ברגע של אינטימיות, חברתה בלה – אם לתשעה – עוצרת אותה ואומרת: ״יש משהו שאת צריכה לדעת: את עושה עבודה נהדרת״. פיטרסן מדגישה: ״המילים האלה אומנם נאמרות לצ'ילי – אבל הן לא נועדו רק לאוזניה״.
ואכן, יש בפרקים לא מעט רגעים שנדמים כאילו נוספו במיוחד עבור קהל מבוגר: קריצות תרבותיות, מבטים מפוכחים, הומור דק. אבל מה שבאמת יוצר את ההזדהות הרגשית, לדברי פיטרסן, הוא לא התחכום אלא דווקא הפשטות. ״מה שאני אוהבת בסאב-הטקסט של בלואי זה שהוא פשוט אנושי״. האנושיות הזו נוכחת בפרטים הקטנים: שגרת ארוחת הערב, השיחות שנקטעות, הדינמיקה שבין הורים מותשים לילדים משתוללים. אחת הדוגמאות הנוגעות ללב עבורה מתרחשת דווקא ברקע: ״כשאנחנו רואים את המושב האחורי של רכב המשפחה – אני רואה שם כל כך הרבה מהילדות שלי, ואני בטוחה שגם אתם״.
להזדהות תורם גם אלמנט האותנטיות שבסדרה. נושאים רגישים שכולנו מכירים מהעולם האמיתי מקבלים טיפול רך, מותאם לעולם המצויר – ומבלי לוותר על האמת שבבסיסם. היא זכתה לשבחים רבים על הדרך שבה הציגה דמויות בעלות מוגבלויות או הפרעות שונות, וההתייחסות לנושאים כמו חרדה, גירושין, אתגרי פוריות, בריונות ומוות.
זה נוגע בצופים בכל גיל, אומרת פיטרסן. התוכנית יכולה לעודד שיחות משמעותיות בקרב בני המשפחה וגם לעזור לילדים ולהורים להבין את עצמם אם הם עוברים משהו דומה.
לחזור הביתה
פיטרסן מצביעה על שני אלמנטים רגשיים נוספים שיוצרים את הקשר העמוק בין הסדרה לבין קהל מבוגר: נוסטלגיה ונחמה. בלואי, היא טוענת, "אינה רק מראה – היא גם חלון אל מה שאבד, ולעיתים גם חיבוק על מה שחסר".
בלואי מצליחה ללכוד משהו מהותי, כמעט אינטואיטיבי, בתחושת הילדות האוניברסלית – וזו בדיוק הסיבה שהיא מעוררת נוסטלגיה חזקה כל כך בקרב מבוגרים. ״יש בה תיאור נאמן למציאות של דמיון, משחק, בית ספר, חברות, התבגרות״, אומרת פיטרסן. למרות שהזיהוי של קהל מקומי חזק במיוחד, היא מדגישה שלא צריך להיות אוסטרלי כדי להרגיש את זה: ״התוכנית מלאה במשחקים, שירים ותנועות ריקוד – שאף אחד לא זוכר איך למד – אבל כל ילד פשוט יודע״.
מבחינה קוגניטיבית, מספרת פיטרסן, הפריטה על נימי הנוסטלגיה מעוררת במבוגרים תגובה מיוחדת: תחושת נחמה. ״המוח האנושי מתוכנת לחשוק בנוסטלגיה – זה עושה לנו טוב, מחמם את הלב״. לפי פסיכולוגים, היא טוענת, מבוגרים רבים פונים לתכנים נוסטלגיים או ילדותיים כדרך להתמודד עם המציאות – הפוגה קלה מהעומס, חיבור מחודש למשהו שהיה פשוט, מובן, מלא קסם.
״אנחנו – עם החיים הרציניים שלנו והאונה הקדמית המפותחת – לפעמים צריכים תזכורת לזה. ילדים מזכירים לנו איך ללכת מצחיק כדי להפוך את הניקיון להרפתקה. לזרוק צעצוע דביק על התקרה ולחכות שייפול. להתחבר לזר, לרקוד ברחוב, להציל זחל״.
״ככל שאנחנו מתבגרים החיים נעשים פחות קסומים. אין כמעט מקום בדמיון המבוגר להעמדות פנים״. הדמיון עצמו משתנה, והופך ממשחקי לפרקטי. ״אני לא יודעת מתי זה קרה,״ היא מודה, ״אבל יום אחד הפסקתי להאמין בפיות שגרות בגינה. והיום, כשאני נרדמת באוטו – אני לא מתעוררת במיטה באורח קסם. אני מתעוררת עם צוואר עקום.״ במובן הזה, הצפייה בבלואי מאפשרת למבוגרים לחוות מחדש את מה שאבד. ״היכולת לברוח לרגע – לחוות שוב את הקסם הילדותי דרך בלואי – הביאה נחמה רבה לאנשים רבים״.
יש מי שאף מתארים את הצפייה כתרפויטית. עבור מי שעבר ילדות קשה הסדרה מציעה תרחיש מתקן: חום, הקשבה, הורות שאינה מושלמת אך נוכחת. פיטרסן גם מזכירה שהפופולריות העצומה של הסדרה חפפה למגפת הקורונה – תקופה שבה לא רק ילדים, אלא גם מבוגרים רבים, חיפשו תכנים מרגיעים שמזכירים תחושת בית.
לראות את העולם באור חדש-ישן
לבסוף, פיטרסן משתפת באלמנט שאותו היא רואה כעומק האמיתי של בלואי: מתן פרספקטיבה חדשה. היכולת להציע מבט אחר – פשוט יותר, סקרן יותר – על החיים. לדבריה מבוגרים רגילים לחשוב שהתפקיד שלהם הוא ללמד, להוביל, להסביר. אבל הסדרה מזכירה שגם להם יש הרבה מה ללמוד מילדים. לא על מוסר או על חוקים – אלא פשוט על איך להיות נוכחים בעולם.
ילדים, היא אומרת, פוגשים את המציאות בסקרנות ובפליאה. הם תמיד מוצאים עניין – ואם לא, הם ימציאו אותו. עבור בלואי ובינגו, הנדנדה בגינה הופכת לגולם של פרפר, הקרטון המשומש הוא הר געש. כל דבר יכול להפוך למשחק, כל רגע – להרפתקה.
״אנחנו – עם החיים הרציניים שלנו והאונה הקדמית המפותחת – לפעמים צריכים תזכורת לזה,״ היא אומרת. ״ילדים מזכירים לנו איך ללכת מצחיק כדי להפוך את הניקיון להרפתקה. לזרוק צעצוע דביק על התקרה ולחכות שייפול. להתחבר לזר, לרקוד ברחוב, להציל זחל״.
התזכורת הזו לא נוגעת רק לילדים או להורים – אלא לאפשרות לחיות קצת אחרת. להיות סקרנים שוב, לשחק שוב, לקוות שוב. ובעיקר – להפסיק לקחת את עצמנו ברצינות רבה מדי.
תמונת כותרת: Magali Gomez Paz on Shutterstock
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
השאלה הקיומית של סנופקין ו-4 תהיות פילוסופיות נוספות שמסתתרות בתוכניות ילדים
15 ציטוטים מסרטי דיסני שיעירו את הילד הפנימי שבכם
נשארתם בבית עם הילדים? 7 ספרים לקטנים עם מסרים שמעניינים גם גדולים
עוד מרדיו מהות החיים:
איך משיגים כלים לפיתוח מודעות, חוסן ועוצמה חברתית בקרב ילדים ונוער?
