מאחורי ההבטחה לחיים כנים ומלאים מסתתר גם צד מורכב ואפל. אותנטיות, כך מסתבר, מגיעה עם תג מחיר, ולא בטוח שתמיד כדאי לנו לשלם אותו.
ב-31 באוקטובר 1517 תלה מרטין לותר את מסמך תשעים וחמש התזות שלו על דלת הכנסייה בוויטנברג. לותר היה פרופסור לתיאולוגיה מוסרית וכומר בכנסייה. במסמך שכותרתו "דיון על כוחה ויעילותה של מחילה" הוא פירט את ספקותיו האותנטיים לגבי התיאוריה והפרקטיקה של מחילה וסמכות האפיפיור, והציע לקדם את 95 הצעותיו בנושא לדיון אקדמי.
הרקע היה שערורייה שבה היו מעורבים אנשי דת קתולים, שנחשדו כי מכרו תעודות 'מחילה מלאה' בגרמניה – אישור רשמי שנועד להפחית את העונש הזמני על חטאים. הסמכות להענקת התעודות הייתה בידי האפיפיור, ונטען שגם הוא היה מעורב במכירתן.
לותר ביטא בפומבי את אמונתו כי הכנסייה הקתולית מושחתת, שסליחות אמורות להיות אותנטיות ולא ניתנות למכירה. כמו כן, הציע שסמכות האפיפיור אינה צריכה להיות מוחלטת. במשך שנים הוא הטיף נגד ניצול לרעה של מחילה והאופן שבו התעודות יצרו זילות בחסד במקום לדרוש תשובה אמיתית – כשחברי קהילתו שרכשו תעודות טענו שאינם צריכים עוד לחזור בתשובה ולשנות את חייהם – אם מחילה ניתנת לקנייה בכסף. אלא שחשיפת מצפונו האישי לא נותרה בגדר מחאה תיאולוגית. היא יצרה רצף של השלכות היסטוריות: הרפורמציה בדת הנוצרית, שהתפצלה לשני זרמים – הקתולים והפרוטסטנטים, מדינות שלמות שאימצו זהות דתית חדשה, והקיטוב שהוליד סכסוכים עזים ומלחמות בלתי פוסקות, ביניהן מלחמת שלושים השנים, הסכסוך באירלנד ועוד.
בזכות מפעלו שנולד משאיפה לכנסייה שערכיה ישרים ואותנטיים, הפך לותר לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בהיסטוריה של הנצרות. ולמרות שלמעשיו האותנטיים היו גם השלכות חיוביות, אי אפשר להתעלם מכך שהם הובילו ל-130 שנים של מלחמות דת ואי־שקט אזרחי. עד היום יש הדים לסכסוך הזה במקומות רבים, גם אם בעצימות נמוכה. זו אולי אחת הדוגמאות ההיסטוריות הממחישות באופן הטוב ביותר את הצדדים האפלים של הניסיון לכפות אותנטיות על מי שאינו מוכן לכך.
כשאותנטיות הופכת להיות ערך עליון
אותנטיות, על פי Oxford Review, היא נאמנות לעצמך, חיבוק האינדיבידואליות וטיפוח סביבה שבה נקודות מבט מגוונות לא רק מתקבלות אלא גם נחגגות. ההגדרה הזו מציירת אידיאל: חיים שבהם אין פער בין הפנים לחוץ. אלא שהפסיכולוגיה מצביעה על כך שתחת תנאים מסוימים המחיר של אותנטיות עלול להיות גבוה. לעיתים קרובות היא מובילה להרס מערכות יחסים מקצועיות, לקיפאון בקריירה ולחיכוכים חברתיים. שיתוף יתר ופעולה ללא פילטרים עלולים להיתפס כנרקיסיזם או גסות רוח. יתרה מכך, היא עלולה לעכב צמיחה אישית – דווקא משום שהיא כופה דבקות נוקשה ב'עצמי אמיתי' במקום לאפשר לו להשתנות ולהתפתח.
אבל כדי ללמוד את הצדדים השליליים של האותנטיות, כדאי להבין תחילה מתי הפכה האותנטיות לערך עליון. לשם כך יש לחזור אחורה בזמן, כ-2,500 שנים.
בשנת 430 לפנה"ס, בקירוב, הקדיש הפילוסוף היווני סוקרטס את חייו לשאלות של מהות ומוסר. טענתו כי "חיים שלא נבחנו אינם ראויים לחיותם" נשאה דרישה לבחינה עצמית מתמדת. הציווי שלו – "דע את עצמך" – ביטא תפיסה שלפיה על האדם ליישר קו בין חייו הפנימיים למעשיו החיצוניים. המורשת הזו מועברת עד היום. בארגונים פילוסופיים בני זמננו כמו המכון הבינלאומי New Acropolis , מתקיימות הרצאות תחת הכותרת 'להעז להיות אותנטי: לקחים מסוקרטס', הקוראות "לאמץ אותנטיות באומץ ולעמוד לצד האמת והטוב".
"בזכות מפעלו שנולד משאיפה לכנסייה שערכיה ישרים ואותנטיים, הפך לותר לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בהיסטוריה של הנצרות. ולמרות שלמעשיו האותנטיים היו גם השלכות חיוביות, אי אפשר להתעלם מכך שהם הובילו ל-130 שנים של מלחמות דת ואי־שקט אזרחי".
גם האקזיסטנציאליזם, זרם הפילוסופיה הקיומית מהמאה ה-19, מקדש את ערך האותנטיות ורואה בה אחד מעקרונותיו המובנים, כשמטרותיה הן יצירת משמעות אישית, בניגוד לחיים של חוסר אותנטיות המאמצים זהויות חיצוניות.
הדתות הגדולות מכתיבות זאת אף הן. הנצרות, כפי שראינו עם לותר, דורשת לתעדף כנות פנימית על פני התאמות חיצוניות. הכומר פול לוי מתאר במאמר ב-Tabletalk Magazine בית נוצרי אותנטי ככזה המאופיין בענווה ובהכרה בתלות במשיח, והכומר ג'ון פייפר מדגיש במאמרו ב-Desiring God את הצורך בהרמוניה בין הפנים לחוץ. האיסלאם רואה ביושרה אחת התכונות המוסריות המרכזיות, וקורא להימנע מהטעיה ומשחיתות. ההינדואיזם מקדש את עקרון ה'סאטיה' – האמת המוחלטת – ומזהיר מפני שקר ואשליה. גם הזהות היהודית רואה באותנטיות אידיאל בסיסי, כאשר דמויות כמו אברהם אבינו, משה רבנו ואיוב מייצגות דבקות באמת פנימית כנגד לחצים עצומים מבחוץ.
לתמיכתן של הפילוסופיה והדת בחיים המבוססים על כנות פנימית מצטרפים אנשי רפואה אשר הוכיחו לאורך השנים את היתרונות הנפשיים שמתקבלים מחיים כאלו. ולמעשה לא צריך להיות איש מקצוע כדי להבין ששחרור עדיף על הדחקה. לעומת זאת, כדי לחשוף את הצד האפל של האותנטיות ואת המחיר שאנו עלולים לשלם כאשר אנו חשופים לחלוטין, כבר נדרש מחקר מדעי.
הנוהג של מכירת מחילות בכנסייה הקתולית הוביל לטענות אובדן האותנטיות במערכת הנוצרית. צילום: Josh Applegate on Unsplash
הצד האפל של האותנטיות
אחד המחקרים בחן את השפעות ההתנהלות האותנטית במקום עבודה. בזמן שמחקרים רבים מצאו שהתנהלות כנה ושקופה היא גורם קריטי לרווחת העובדים, המחקר הזה גילה שכאשר מנהיגים או עובדים חשים שהם חייבים להיות אותנטיים כל הזמן, הדבר עלול ליצור מתח, קונפליקט מוסרי, חרדה, ובאופן פרדוקסלי אי־ודאות לגבי האופן שבו עליהם להתנהג.
צד אפל נוסף של אותנטיות נמצא במחקר בתחום ההתמכרויות שבחן האם היא עשויה לייצר החרפה של התנהגות התמכרותית. החוקרים בדקו אנשים שהימרו על משחקי ליגת ההוקי הלאומית, וגילו שאלו שקיבלו באותנטיות את העובדה שהם מבצעים פעולה לא בריאה דיווחו על תדירות גבוהה יותר של הימורים והציגו דפוסי משחק בעייתיים יותר, כולל הפסדים וזכיות גדולים במיוחד. במילים אחרות, האינטראקציה בין תחושת אותנטיות לבין חיפוש רגשות חיוביים התגלתה דווקא כגורם פגיעות.
ד"ר תומאס צ'מורו-פרמוזיץ' מחדד זאת בספרו Don't Be Yourself. על פני 265 עמודים הוא מבהיר מדוע 'פשוט תהיו אתם' היא לדעתו העצה הגרועה ביותר שקיבלנו. "מעבר לחרדה, סטרס וחיזוק התנהגויות שליליות, אותנטיות עלולה אפילו לעכב את ההתפתחות העצמית שלנו. הקיבעון שלנו על 'האני האמיתי' מערער את ההצלחה האישית והארגונית כאחד".
הוא מוסיף כי "במשך שנים נאמר לנו שאותנטיות היא המפתח להצלחה. שעלינו להיות נאמנים לעצמנו, להתעלם מדעותיהם של אחרים ולהוביל בכנות בלתי מעורערת. המסר הזה, המעורר הרגשה טובה, הוליד אינספור ספרי עזרה עצמית, סמינרים למנהיגות ופוסטים ויראליים ברשתות החברתיות. יש רק בעיה אחת", הוא מדגיש: "המדע אומר שהוא טועה".
"כלל המחקרים והטענות 'נגד' אותנטיות, הן למעשה אמירה פשוטה בהרבה: לעשות כל דבר בכוח עומד בניגוד לעיקרון הבסיסי של אותנטיות, ולכן יש סתירה פנימית בעצם הבקשה".
לדבריו, האנשים המצליחים ביותר אינם אלו שנשארים נאמנים לעצמם באופן נוקשה, אלא אלו שמסתגלים ומתפתחים, תוך התחשבות עמוקה באופן שבו אחרים תופסים אותם. במאמר שפרסם ב-Psychology Today, הוא חושף את הצד האפל של האותנטיות: "הצרות מתחילות כאשר הקריאה 'להיות עצמך' הופכת לעיקרון מוחלט […] התוצאה היא תרבות של אגואיזם, שבה העדפות אישיות שולטות על חשבון התחייבויות משותפות. זהו סימן ההיכר של רוח התקופה הנרקיסיסטית שלנו: כל אחד אוצר את 'המותג האישי' שלו כאילו החיים היו אודישן אחד אינסופי". לסיום הוא מייעץ במאמרו: "במקום להיות העצמי האמיתי או השלם שלהם, אנשים צריכים לשאוף להיות העצמי הטוב ביותר שלהם".
בתרחישיה הקיצוניים, אותנטיות יכולה אפילו לסכן את חייהם של אנשים. כפי שהסביר קארל רוג'רס, פסיכולוג אמריקאי ואבי שיטת הטיפול הממוקד במטופל, בעודו תוהה האם נכון שאדם שיש לו נטייה לתוקפנות או לפגיעה עצמית יהיה אותו עצמי שהוא באמת. ותשובתו הייתה ש"פעולה אותנטית עשויה למעשה לשחרר את החיה שבפנים".
במאמרן ביקורת על מנהיגות אותנטית טוענות פרופסור ג'קי פורד ופרופסור ננסי הרדינג כי התעלמות מהצד האפל של אותנטיות עלולה להוביל לסגנון ניהול בעייתי, הפותח דלת להתנהגות משולחת רסן תחת אצטלה של כנות וביטוי עצמי. לדבריהן, זה "במקרה הטוב נאיבי ובמקרה הרע מתעלם מכל תובנה היסטורית והקשרית".
כלל המחקרים והטענות 'נגד' אותנטיות, הן למעשה אמירה פשוטה בהרבה: לעשות כל דבר בכוח עומד בניגוד לעיקרון הבסיסי של אותנטיות, ולכן יש סתירה פנימית בעצם הבקשה. למשל, עבור אדם אחד להיות גלוי מנוגד לכל מה שהוא מאמין בו, כי הוא חונך שאנשים צריכים לשמור את עצמם לעצמם. עבור אחר לדבוק באמת שלו ולהקרין אותה החוצה בצורה בלתי מתפשרת, לא רק שווה את המחיר החברתי, אלא כורח המציאות של אישיותו. עבור כל אחד מהם אותנטיות לובשת צורה אחרת.
ומכיוון שאנשים משתנים, מתמתנים, או מתחברים חזק יותר למשהו בתוכם, גם אותנטיות אינה קבועה. ולכן ייתכן שהדרך אינה לדבוק באופן עיוור באיזשהו 'אני אמיתי' שמצופה מאיתנו, אלא לבחון אותו: לשאול כיצד הוא מתעצב, משתנה, מתבגר. ולעשות איתו מה שאנו רואים לנכון, כי חיים אותנטיים לא נמדדים בינינו ובין הסביבה, אלא בינינו ובין עצמנו.
תמונת כותרת: Lola Amdahl on Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
ההגדרה העצמית שלנו היא סיפור – אבל מי מספר אותו?
הייתכן שאנו מסוגלים להבין את עצמנו רק בתיווך חיצוני?
גבולותיה המטושטשים של ההשראה – האם ניתן בכלל לדעת מתי הרעיון באמת שלנו?
עוד מרדיו מהות החיים:
