כיצד לזקק כוח מתוך מצוקה

מהי אחת הטעויות הכי אירוניות שאנחנו יכולים לעשות בתוך קשר? מדוע הושארו מטופלים שהבריאו בבית החולים הפסיכיאטרי בפריז בסוף המאה ה-18? ואיזה שיעור קיומי על טבע האדם למד הרבי האמריקאי מתוך המחלה הכרונית שלו? אוסף התמודדויות מתגבש לכדי נקודת מבט על מצוקה וכוח.

תום לב-ארי בייז | 27 נובמבר, 2024

"במשך כמה שבועות לא דיברנו", מספר הסופר סיימון סינק לקומיקאי טרוור נואה בריאיון מצולם. לא מדובר בפרק זמן יוצא דופן עבור שני חברים שהם אנשים בוגרים בעלי קריירה ומשפחה. ובכל זאת, כשלשניים הזדמן סוף סוף לשוחח, גילה סינק שחברו עובר תקופה מאוד לא קלה. "למה אתה לא מתקשר אליי?" שאל סינק, ובקולו ניכר עלבון שקצת הפתיע את הצד השני. "לא רציתי להפריע לך", השיב החבר, ותגובתו של סינק לכך היוותה אבן דרך בחברות שלהם: "איך אתה מעז להיות אנוכי כל כך ולמנוע ממני את הכבוד להיות שם בשבילך בזמנים שבהם אתה מתמודד עם קושי?"

כיצד אנחנו מתמודדים עם מצוקה ועד כמה אנחנו מאפשרים לאוהבינו לקחת חלק ולתמוך בנו? האם הרצון לשמור על הקשרים החברתיים שלנו קלילים וכיפיים גורם לנו לתפוס מרחק ולבודד את עצמנו כשאנו לא במיטבנו? מה היה קורה אילו פעלנו הפוך? בזמן שמצוקה נוטה לבודד אותנו, היא דווקא מכילה פוטנציאל גדול לקרבה ולכוח. לא רק בדיעבד ולא רק עבור מי שהתגבר עליה.

אחד המאפיינים של מצוקה הוא התחושה שאנחנו נטולי כוחות. הרי אם היינו חשים שיש בכוחנו להתמודד עם האתגרים לא הייתה נוצרת תחושת מצוקה. כשם שההתמודדויות מרגישות כעול על כתפינו, אנחנו בטוחים שגם שיתוף אחרים יהפוך לעול על כתפם. אך כשמדובר באנשים קרובים, מציע סינק, חוסר השיתוף עלול להיות יותר מעליב מאשר מקל. לאלו שאנו קרובים לליבם יהיה זה, כדבריו, כבוד להיות שם עבורנו, לנסות לעזור או לפחות לשמש אוזן קשבת. נסו לחשוב על הפעם האחרונה שחבר טוב התקשר אליכם נסער או דומע ושיתף בחוסר אונים, בבלבול גדול או בכעס שהוא לא מצליח לרסן. הבחירה שלו להסכים להיחשף כך בפגיעותו מייד מקרבת ומגייסת. לא אחת נדמה לנו שכדי לחזק קשר עלינו להציע יותר עזרה, אך סינק מצביע על דבר הפוך: "אנחנו לא בונים אמון על ידי הצעת עזרה, אנו בונים אמון על ידי בקשת עזרה".

"אנחנו לא בונים אמון על ידי הצעת עזרה, אנו בונים אמון על ידי בקשת עזרה".

כשאנחנו מבקשים עזרה מחבר קרוב, כשאנחנו נחשפים בפגיעותנו ומבקשים ממנו להיות איתנו ברגע הזה, גם אם אין דבר לעשות, אנחנו מעניקים לצד השני לא רק כבוד, אלא גם כוחות. אנחנו אומרים לאדם השני: 'אנחנו סומכים עליך שיש בך את הכוח להתמודד איתנו מול האתגר' ובכך מציבים אותו בעמדת כוח. הוא, לרוב, די מהר גדל לתוך התפקיד, בין שחשב שהוא מסוגל לו או לא. במילים אחרות, המצוקה שלנו מעניקה לנו את הזכות להעניק כוח לאדם קרוב. זו, כשלעצמה, עמדה הרבה יותר מעצימה מהאופן שבו שאנו נוהגים לתפוס את עצמנו כשאנו במצוקה.

קיימים אינספור סיפורים מעוררי השראה על אנשים שיצאו ממשבר גדול ותיעלו את הקושי והלמידה לטובת עזרה לאחרים. כל סיפור הוא עולם ומלואו. אך מאמר שפרסמה ב-Aeon ארג'ון קאפור, חוקרת בתחום בריאות הנפש, מציג היבט מקורי ביחסי הכוחות שטמונים במצוקה. קאפור חוקרת רעיון שנקרא 'תמיכת עמיתים'. הכוונה היא לאדם מהשורה שמתמודד עם קושי מסוים ומופנה לתמוך באחרים שחווים קושי דומה. הדוגמה המתועדת הראשונה לכך היא מבית חולים פסיכיאטרי בפריז בסוף המאה ה-18. חולי בריאות הנפש שהחלימו ונותרו במעקב ותמיכה גויסו כאנשי טיפול לחולים חדשים במחלקה. מתיעוד הרופאים עולה כי המעמד התומך שימר ושיפר את מצבם של המחלימים הוותיקים ושגם עבור החדשים – נוכחות של אדם שחווה את ההתמודדויות, הקשיים והתסמינים בעצמו הקלה ועודדה שיתוף וקבלת עזרה.

האלכוהוליסט שהציל מיליונים מהמשקה החריף

דוגמה נוספת שהחלה להתגבש בארה"ב בשנת 1934 היא קבוצת האלכוהוליסטים האנונימיים. המסגרת קיימת היום בכל רחבי העולם ונחשבת לדברי קאפור לאחת מקבוצות תמיכת העמיתים המצליחות ביותר. הכול התחיל כאשר היזם והמייסד של הארגון, ביל וילסון, הצליח להתפכח מהתמכרותו לאלכוהול בזכות קבוצת מפגש נוצרית שאליה הצטרף באופן קבוע. הקבוצה לא הייתה מוכוונת לתמיכה בהתמכרויות אך היא ששתלה את הרעיון במוחו. וילסון הניח שהפגת הבדידות, השיתוף, ותחושת המחויבות ישפיעו לטובה על היכולת של המשתתפים להיגמל. והוא צדק. יציאה מהתמכרות ידועה כתהליך מתמשך שלוקח לעיתים חיים שלמים. לא מדובר בנקודה אחת שבה דלת האלכוהול נסגרת מאחור והאדם צועד קל לבב אל עבר שארית חייו נטולת הפיתויים. גם בעת שהוביל את הקבוצה, סביר להניח שווילסון המשיך להתמודד עם לפיתת המשקה בחייו. ויכול להיות שדווקא עובדה זו היא ששיחקה תפקיד משמעותי בכוח שלו לעזור ליתר.

גם בישראל קיימים לא מעט ארגונים שמתבססים על עיקרון דומה. למשל, ארגון תהל"ה שבו תומכים הורים 'ותיקים' בהורים ובבני משפחה 'חדשים' של הקהילה הגאה. הם משתמשים בניסיונם האישי ובהתמודדויות האקטואליות שלהם במטרה להנגיש את המצב ולהקל. בהקשר יומיומי ניתן לכנות את התופעה 'חברים לצרה'. זה כמובן לא מתאפשר בכל נקודת זמן על ציר ההתמודדות, אך כשמידת האינטנסיביות נכונה, הניסיון האישי, חוסר השיפוטיות ותחושת שותפות הגורל יכולים להפוך את מי שמתמודד עם מצוקה לבעל כוחות עזרה ייחודיים. "באמצעות שיתוף הדדי בכאב או במסעות חייו, אדם יכול להזדהות ולהרגיש מחובר יותר לאחר", כותבת קאפור.

"המצוקה שלנו מעניקה לנו את הזכות להעניק כוח לאדם קרוב".

מחקרים שהיא מציגה מראים כי קיימת הדדיות בהשפעה החיובית של 'תמיכת עמיתים'. "תמיכה באחרים יכולה לחזק את מסעות ההחלמה של מתמודדי בריאות הנפש; לשפר את כישורי החיים שלהם ולעזור להם לגבש זהות מעבר למעמדם כאדם עם מחלת נפש", היא כותבת. בעוד שלעיתים קרובות נדמה שמדובר במעבר בין שלב ראשוני של מצוקה אל שלב מתקדם של הענקת תמיכה – הדוגמאות והמחקרים מציעים כי יכולה להיות חפיפה בין המצבים וכי אולי דווקא בה טמון הכוח ההדדי.

בהמשך לכך, ישנם גם מקרים שבהם חפיפה בין ההתמודדות והתמיכה באחרים היא הדבר היחידי שמתאפשר כיוון שהמצוקה לא צפויה להיעלם. סיפורו האישי של הרב הרפורמי אליוט קוקלה מקליפורניה מעניק נקודת מבט נוספת על פוטנציאל הכוחות של המצוקה, והפעם לא בתוך ההקשר של תמיכה באחרים.

ללא כל הכנה מוקדמת, מתוך חלום, פילח את ראשו של קוקלה כאב חד. הוא התעורר במיטתו, מזיע, והתחיל את הפרק הבא של שארית חייו. "בן לילה הפכתי מרב מהימן שמלווה חולים במצב קשה ואנשים גוססים בצוותים רפואיים של בית החולים – לאדם 'היסטרי' חולה כרוני", הוא כותב בטור דעה ב-New York Times. אחרי מעברים בלתי פוסקים בין בתי חולים ומרפאות, אינספור בדיקות שלא גילו דבר, כאבי ראש בלתי פוסקים ותפקודים גופניים שהולכים וכושלים קוקלה אובחן כסובל מזאבת של מערכת העצבים המרכזית.

לעיתים רק מתוך מצוקה אנחנו מגלים כמה כוח יש לנו. צילום: Dominik Lange / Unsplash

על מצוקות שלא נעלמות

"כמו רובנו, חונכתי לראות במחלה משהו זמני: תחנת ביניים בדרך להחלמה או למוות, לא מקום מגורים", מתאר קוקלה. "אבל עברו שבועות, חודשים ואחר כך שנים, ולא השתפרתי. הרופאים שלי, ואפילו כמה חברים ובני משפחה, הציעו שאוכל להשתפר אם רק אתאמץ יותר, אירגע יותר או אחשוב בצורה חיובית יותר. אבל לפעמים, אנשים חולים פשוט נשארים חולים. ואין מדיטציה, תרופות, השקפה חיובית, פעילות גופנית או שייק שיכולים לתקן את זה". למי שלא מכיר את סיפורו זה עלול להישמע כמו מדרון חלקלק מטה. אבל משהו אחר קרה. זו לא הייתה תפנית בעלילה ולא רגע מכונן שגרם לו לראות פתאום את מצבו באופן אחר ומילא אותו בכוחות. היו אלה דפוסי מחשבה חבויים שאט אט השיל מעליו בעודו מתבונן בחייו באופן מודע ולומד לקבלם כפי שהם.

האטת קצב החיים הובילה אותו למציאת חן ויופי בדקויות. "ככל שקצב חיי הואט, למדתי להעריך הנאות חושיות בצורה חדשה ומוגברת: אור שמש מחוץ לחלון חדר השינה, הפרווה הקטיפתית של הכלב שלי, רוח קרירה בגינה, פרחים בצבעים בוהקים". חוסר המסוגלות גילה לו עד כמה הוא מודד את עצמו במונחים של פרודוקטיביות. "כמו רבים, מדדתי את ערכי לפי היכולת שלי לייצר דברים וחוויות". גם כשמדובר בעשייה בעלת ערך רב כמו מתן עזרה לאחרים – מה קורה כשהיא לא מתאפשרת עוד? האם שם נגמרת תכליתנו?

"ברגעים קצרים באמצע החיים אנו מחזיקים באשליה של עצמאות, אבל אנחנו תמיד נוסעים בכבישים שלא בנינו, אוכלים מאכלים שלא קטפנו או גידלנו. מתן אפשרות לאשליית העצמאות שלי להתפוגג חשף את האמת הבסיסית של היותי אנושי".

אחד השינויים התפיסתיים המשמעותיים שעבר נגע ליכולת שלו להיתמך. הוא מתאר את עצמו כילד להורים לא נוכחים שגדל להיות עצמאי מאוד. פתאום, כשהמחלה אחזה בגופו, קוקלה נזקק לעזרה כמעט בכל פעולה יומיומית. המפגש עם חוסר היכולת שלו הוכיח לו שיש בעולם אהבה וטיפול ללא תנאים, כאלו שמבוססים על צדק ואמונה שכל בני האדם ראויים ליחס, ללא תלות ביכולת שלהם לתת בחזרה משהו שניתן למדוד. יתרה מכך, התלות הטוטלית הובילה אותו לתובנה שקשורה במהות החיים: "אנחנו נולדים זקוקים לטיפול ומתים זקוקים לטיפול, ואני לא יוצא מן הכלל", הוא כותב, "ברגעים קצרים באמצע החיים אנו מחזיקים באשליה של עצמאות, אבל אנחנו תמיד נוסעים בכבישים שלא בנינו, אוכלים מאכלים שלא קטפנו או גידלנו. מתן אפשרות לאשליית העצמאות שלי להתפוגג חשף את האמת הבסיסית של היותי אנושי".

אף אחד לא רוצה לחוות מצוקה. אף אחד לא יזמן אותה לחייו. אבל יותר משהיא פוסחת עלינו – היא דווקא מגיעה. בכל גווניה ועוצמותיה. לעיתים קרובות, כשמדובר במצוקה מתונה, אנחנו מגלים בדיעבד שההתמודדות עימה לימדה אותנו והעניקה לנו כוחות שהמשיכו עימנו הלאה בדרכנו. ואולם אוסף האנקדוטות שהבאנו מציע כי הכוחות עשויים להגיע גם תוך כדי ההתמודדות ולא רק בתומה. כוחות חדשים יכולים להגיע כבר מהרגע הראשון, מתוך הסכמה לפגיעות ובקשת עזרה מאדם קרוב. שני הצעדים הללו מחזקים את הקשרים שלנו ומייצרים עבורנו תחושת מעטפת מעצימה. במקביל, הכוחות עשויים גם להגיע מתוך הניסיון להיטיב עם אדם אחר שמתמודד עם מצוקה דומה.

אוסף הסיפורים מציע כי למרות שניתוב האנרגיה החוצה אינו נראה כמו בחירה אינטואיטיבית – הרי האנרגיה דלה והנטייה הטבעית היא לכוון את כולה פנימה – דווקא כשאנו מתגייסים לעזור לאחרים תוך המצוקה האישית שלנו אנחנו מגלים בתוכנו כוחות חדשים. אלו מחזקים אותנו ושוב יוצאים החוצה אל הסביבה, מה שיוצר מעין מעגל תמיכה חברתי שמזין את עצמו.

תמונת כותרת: J W / Unsplash