ההרצאה השבועית: מוח מעידן האבן בעולם המודרני

כמה אנרגיה גובה מאיתנו הניסיון להתעלם ממסך מרצד בחדר המתנה או במסעדה? פרופסור ריצ'רד סיטוביץ' מסביר מהו 'עישון פסיבי דיגיטלי' ומדוע גלילה בפיד לעת ערב אינה מהווה מנוחה למוח כפי שנדמה לנו.

תום לב-ארי בייז | 11 יוני, 2026

"תשישות התרעות" אולי נשמע כמו מונח שנטבע בישראל 2026, אך למעשה מקורו בעולם הרפואה. הוא מתאר את השחיקה הנובעת משמיעה בלתי פוסקת של צפצופי ציוד רפואי המתריע על בעיה.

תסמונת "תשישות מידע" היא מונח שנטבע עוד ב-1996 על ידי הפסיכולוג דייוויד לואיס כדי לתאר מצב שבו אנחנו נחשפים ליותר מידע משהמוח שלנו מסוגל לעבד.

סטיב ג'ובס, ברק אובמה ומארק צוקרברג, הידועים בהקפדתם על תלבושת קבועה, מתבססים על היכרות עם תופעה פסיכולוגית נוספת: "תשישות קבלת החלטות". התלבושת האחידה שלהם הייתה חלק מצמצום כמות ההחלטות היומיות שעליהם לקבל כדי להשאיר כוח לחשובות ביותר.

ב-2020, בצל מגפת הקורונה על שלל אילוציה, נטבע מונח נוסף – "תשישות זום". לפי פרופסור לנוירולוגיה ריצ'רד סיטוביץ', מדובר בעייפות מנטלית ייחודית שנובעת מהמאמץ הקוגניטיבי החריג שנדרש כדי לפענח תקשורת אנושית דרך מסך. התשישות הזו, כפי שהוא מסביר בהרצאה מטעם Big Think, היא דוגמה מובהקת לפער המשמעותי בין המוח שלנו, שלדבריו הוא מודל מתקופת האבן, לבין העולם הדיגיטלי המהיר וחסר המנוחה שבו הוא מתאמץ להסתדר.

העובדה שהשפה שלנו מתמלאת במונחי תשישות היא אולי הוכחה לכך שהחומרה האבולוציונית שלנו אינה עומדת בעומס של העולם המודרני. אנחנו מנסים להריץ תוכנות כבדות על מעבד שתוכנן לצוד ממותות.

המוח לא מעדכן גרסה, רק מספח פיצ'רים

לדברי סיטוביץ', בניגוד למכשירים שאנו אוחזים בידינו, המוח לא קיבל עדכון גרסה כבר עשרות אלפי שנים – ההתפתחות שלו מתרחשת בשיטה של "הצטברות". הוא מדמה את התהליך לבית טיפוסי בניו אינגלנד: מבנה ישן שבו מוסיפים חדר אחר חדר, לפי הצורך. "ברגע שהמוח מגיע לפתרון טוב מספיק, הוא שומר אותו ופשוט מוסיף מעליו תכונות חדשות". התוצאה היא מבנה עם מראה קצת מוזר, אבל כזה שעושה את העבודה.

ההצטברות הזו מסבירה כיצד המוח מסתדר עם הצרכים המתווספים, אך גם מדוע הוא כל כך מותש. בכל זאת, גם אם צבעו את הבית מבחוץ, היסודות נותרו כפי שהיו. בעצם, כל סוגי התשישות נובעים מאותם מנגנונים פיזיולוגיים שעליהם מתבסס המוח האנושי מאז תקופת האבן. זה מתחיל בתקציב האנרגיה המוגבל, ממשיך דרך נפח האחסון של זיכרון העבודה שלנו, ומסתיים בשתי מערכות הגמול השונות – זו של סיפוק רצונות וזו של עונג והנאה.

"אנחנו נוטים לחשוב שגלילה בפיד על הספה לעת ערב היא מנוחה, אבל מבחינת המוח מדובר בצריכת מעט האנרגיה האחרונה שנותרה. המפגש עם מידע שמתחלף במהירות צורך דלק. וזה לא חייב להיות תיאוריות בפיזיקה; גם לגלות מה עשה כל אחד מהחברים מהתיכון בסוף השבוע האחרון גובה מחיר מחשבתי".

כל פעולה שאנחנו מבצעים – מהנעה של שריר ועד לגיבוש מחשבה – עולה לנו בדלק ביולוגי שנקרא ATP (אדנוזין טריפוספאט). כך למשל, כשאנחנו מסיימים מבחן קשה אנחנו מותשים למרות שלא זזנו מהכיסא. בנוסף לכל הפעולות היזומות שגובות מטבעות אנרגיה, ברמה התאית מתרחשים בגופנו מיליוני תהליכים לא מודעים. הם אומנם צורכים אגורות, אבל המון ובכל רגע נתון. "רוב האנרגיה הולכת לתחזוקת המבנה הפיזי על ידי שאיבת יוני נתרן ואשלגן על פני ממברנות". אפשר לדמיין זאת כחשבון בנק שבו רוב ההוצאות החודשיות קבועות והן מגיעות כמעט לגובה ההכנסות. רוחב הפס שנשאר הוא די קטן ולכן כדאי להשתמש בו בחוכמה. אחרת, נכנסים למינוס ומסיימים את היום תשושים.

אנחנו נוטים לחשוב שגלילה בפיד על הספה לעת ערב היא מנוחה, אבל מבחינת המוח, לפי סיטוביץ', מדובר בצריכת מעט האנרגיה האחרונה שנותרה. המפגש עם מידע שמתחלף במהירות צורך דלק. וזה לא חייב להיות תיאוריות בפיזיקה; גם לגלות מה עשה כל אחד מהחברים מהתיכון בסוף השבוע האחרון גובה מחיר מחשבתי.

וזה מוביל אותנו למנגנון הנוסף שנאלץ לעבוד במצב רווי לעייפה – זיכרון העבודה. "זיכרון העבודה הוא כמו פנקס רשומות מנטלי שבו אנו מחזיקים את כל מה שאנחנו מתמקדים בו באותו רגע – בין שזה להחזיק בראש רשימת קניות קצרה ובין שזה לזכור קוד גישה לאפליקציה. וגם הוא מוגבל במה שהוא יכול לעשות". לפנקס הזה מרחב אחסון מוגבל, ואם הוא מתמלא יעילותו פוחתת כמובן. אם התכוונו לטפל בכמה עניינים בערב אחרי ההרדמות ואנחנו רק מציצים באפליקציית הקניות כדי להתעדכן במבצעים, בלי שום כוונה לרכוש, אנחנו ממלאים את הפנקס. מה רצינו לעשות? והנה אנחנו מכלים מטבעות אנרגיה נוספים, והמינוס גדל.

שני סוגי הנאה מוחיים

הקושי להתנהל באופן חסכוני ולהימנע מהמינוס האנרגטי הזה הוא מלכודת שתי מערכות ההנאה: מערכת ה"רצון" ומערכת ה"עונג". מערכת הרצון והתגמול, המונעת על ידי דופמין, היא מערכת נרחבת וקלה מאוד להפעלה, אך סובלת מבאג מובנה – היא אינה יודעת שובע. היא זו שגורמת לנו להרגיש את הדחף לקנות מאפה מתוק כשהריח מגיע אל אפנו, וברגע שהוא נאכל היא דורשת מאפה נוסף. סיטוביץ' מכנה אותה "הליכון הדוניסטי". אנחנו רצים ורצים, משקיעים מאמץ ואנרגיה, אבל נשארים במקום.

ברמה הפסיכולוגית, לא משנה כמה נרוץ על המסלול הזה, רמת האושר הבסיסית שלנו תישאר זהה. לעומתה, המרחב הנוירולוגי של מערכת העונג מצומצם יותר, היא פועלת באמצעות מנגנונים אופיואידיים והיא קשה הרבה יותר להפעלה. עם זאת, הסיפוק שלה נשאר לאורך זמן רב יותר. היא פועלת כשאנחנו חווים רגע של נחת מול שקיעה או חום של חיבוק מאדם אהוב. זוהי המערכת שמופעלת גם על ידי צריכה של סמים קשים. או אז, רף הגירוי שלה הופך גבוה וגם שקיעה מרהיבה לא מצליחה להפעיל אותה.

"אנחנו גוללים בחיפוש אחר פרס קטן – ידיעה מעניינת או סרטון מצחיק – והעובדה שהתגמולים הללו מגיעים בלוח זמנים בלתי צפוי, ממש כמו במכונות מזל בקזינו, משאירה אותנו דבוקים למסך במצב של ציפייה תמידית שלעולם לא הופכת לשובע".

המלכודת נוצרת משום שהגלילה והאלגוריתמים בנויים להפעיל ללא הרף את מערכת הרצון הבלתי נלאית: אנחנו גוללים בחיפוש אחר פרס קטן – ידיעה מעניינת או סרטון מצחיק – והעובדה שהתגמולים הללו מגיעים בלוח זמנים בלתי צפוי, ממש כמו במכונות מזל בקזינו, משאירה אותנו דבוקים למסך במצב של ציפייה תמידית שלעולם לא הופכת לשובע. ככל שהזמן עובר וההתמדה במסך מעמיקה, נכנסת לפעולה המערכת האופיואידית וההרגל הופך מצורך התנהגותי להתמכרות פיזית ממשית. ההיבט הזה בא לידי ביטוי כשאנחנו מנסים להפסיק. או במקרה הזה, להיגמל.

סיטוביץ' מדבר על מחקרים שהראו כי גמילה ממסך מתנהגת באופן דומה לגמילה מקוקאין. זה לא רק חוסר נוחות, אלא מצוקה פיזיולוגית ותסמיני גמילה ממשיים: "רמת החרדה עולה דקה אחר דקה מהרגע שלוקחים את הטלפון". הגמילה מהמסך, ברמה מסוימת של שימוש, אינה רק שאלה של משמעת עצמית, אלא הופכת למאבק משמעותי.

מה עולה לנו יותר – לצפות או לעצור?

מתוך הבנה ששימוש במסך לצריכה מהנה ובלתי פוסקת של ידיעות מתנהג כמו התמכרות לסמים, סיטוביץ' מסביר כי מעבר לרמת האחריות הפרטית שלנו, אנחנו סובלים מגרסה דיגיטלית של מה שפעם היה מגפה של ממש – עישון פסיבי. לדבריו, נוכחות מתמדת של מסכים מרצדים במרחב הציבורי – בחדרי המתנה, בטרמינלים ובמסעדות – יוצרת מצב של צפייה כפויה.

גרסת הבסיס של המוח שלנו נועדה לשמש כגלאי לשינויים. אבותינו היו משוטטים בסוואנה וכל רחש זר היה חיוני להישרדותם. המסכים הפזורים סביבנו מציפים אותנו בתנועה חזותית ובקולות בלתי פוסקים שאומנם חומקים מתחת לרדאר המודעות שלנו, אך העיבוד שלהם תובע ממוחנו אנרגיה. ופה נכנס מלכוד נוסף, כי גם הניסיון להתעלם מהמסכים הללו גובה מאיתנו אנרגיה יקרה, אולי לא פחות מהצפייה עצמה.

"מחקרים הראו שגמילה ממסך מתנהגת באופן דומה לגמילה מקוקאין. זה לא רק חוסר נוחות, אלא מצוקה פיזיולוגית ותסמיני גמילה ממשיים".

מול ענקיות הטכנולוגיה שנלחמות על כל דקת קשב שלנו ומתזמנות פרסי דופמין אקראיים, והעולם שרווי ב"עישון פסיבי דיגיטלי", עומדת היכולת שלנו להחזיר לעצמנו את השליטה דרך פעולות פשוטות שמתחברות למאפייני החומרה הבסיסית של מוחנו, כלומר ליסודות של הבית.

סיטוביץ' מציע שהמרד הכי טוב אל מול כל מה שמתרחש הוא פשוט לא לעשות כלום. הוא מסביר על המושג ההולנדי ניקסן (Niksen). לא מדובר במדיטציה מורכבת או במטלה נוספת, אלא בנכונות להוריד את רמת המעורבות ולתת למוח רגע של חסד – אלא הפוגה שבה לא עושים דבר ומאפשרים לו זמן סוואנה. "אתם קמים מהמחשב ובוהים מהחלון, מסתכלים על העצים, מקשיבים לציפורים, צופים בענפים מתנדנדים ברוח", הוא אומר. "שלוש דקות מספיקות כדי להוריד את מפסק החשמל ולהפחית את העומס". מבחינה זו החיסרון הוא גם הפתרון: דווקא משום שהחומרה שלנו עתיקה, יש לנו היכולת לתמוך בה בפשטות.

תמונת כותרת: Don Pinnock on Unsplash