כדי להתגבר על המשוכות הגדולות בחיינו ראשית עלינו לזהות אותן – כיצד לעשות זאת בשיטתיות?

אנו נהנים לחשוב שמה שדוחף אותנו בחיים ומניע אותנו קדימה הם ערכים כמו סקרנות, שאפתנות, כושר המצאה וכן הלאה. ולמרות שלעתים רבות זה אכן המקרה, לא מעט פעמים דווקא כוח הופכי הוא שמוביל אותנו, או יותר נכון – מקפיא אותנו במקום. הערמומיות של הפחדים שלנו גורמת לנו לחשוב שמדובר במשהו אחר: אין לנו בעיה לצאת לטיול ספונטני, אבל אנחנו אחראים מכדי להזניח את העסק; בהחלט היינו לוקחים חופש לנוח, אבל אנחנו מאוד חרוצים ולא באמת זקוקים לו; בשמחה היינו חותכים את כמויות הסוכר, אבל היי, חיים רק פעם אחת, לא?

פחדים וחששות יודעים להסוות את עצמם היטב. הם נטמעים בתוך הרגלים נראים לעין, דוגמת אלה המפורטים לעיל, ומונעים מאתנו להתפתח או לשנות דפוסי התנהגות ואורחות חיים. ולכן, מסביר הכותב והמשקיע הטכנולוגי טים פריס, אחד הצעדים הכי משמעותיים בחיינו הוא לאו דווקא להגדיר מטרות, אלא לאתר ולסמן את הפחדים שלנו – ואז להביט בהם בצלילות מחשבתית ובקור רוח. ממש כפי שעשו הפילוסופים הסטואיים סביב שנת 300 לפני הספירה.

לפריס יש ניסיון עשיר עם פחדים וחששות, כנראה מעבר לזה של האדם הממוצע. האישיות הדו-קוטבית (מאניה-דפרסיה) שלו לא עמדה בדרכו להיות איש עסקים מצליח ולחבר כמה רבי מכר, אבל היא כן הציבה אותו על סף התהום. כשהעליות והמורדות של החיים נחווים בצורה קיצונית ובמעברים חדים, לפחד יש אפקט הרסני. בהרצאה מחכימה הוא מספר כי צירוף נסיבות מקרי חילץ אותו ממלתעות המוות והוביל אותו לאמץ את הפרספקטיבה הסטואית. מזווית המבט החדשה והמפוכחת, הוא מתאר את חשיבותה של התמודדות נחושה מול הפחדים,  ומספר על הדרך הפשוטה והמעשית שעזרה לו להפוך לאדם רגוע רגשית ומצליח כלכלית, המנהל חיים מאוזנים יותר.

להסיר את האבק מחוכמת חיים בת אלפיים שנה

טעימה קטנה מחיים עם אישיות דו-קוטבית מספק פריס מיד בפתיחת הרצאתו, כשהוא מציג תמונה שלו ובה הוא נראה כשעל פניו מרוח חיוך מאוזן לאוזן. "הייתי בשנתי האחרונה בקולג', והיא צולמה מייד לאחר אימון מחול. הייתי ממש ממש מאושר", הוא מספר. "אני זוכר בדיוק איפה הייתי כשבוע וחצי לאחר מכן. ישבתי במושב האחורי של המיניוואן המשומש שלי במגרש החניה של הקמפוס, ואז החלטתי שאני הולך להתאבד". ההחלטה ההיא לא יצאה לפועל בשל הצטרפות של מספר גורמים שפריס אינו מפרט, אך הוא מייחס להם חשיבות גורלית וטוען כי "לאחר מכן, מה שהכי הפחיד אותי היה רכיב המקריות".

כשאתה מגלה בראייה לאחור כי חייך היו תלויים למעשה במעין רולטה רוסית של נסיבות, ערכם ככל הנראה נוסק. אומרים שאתה לא מעריך משהו עד שאתה מאבד אותו. במקרה של החיים גם כמעט זה מספיק, כיוון שאחרת כבר אין מי שיעריך. בכל אופן, המקרה הזה העלה את פריס על מסלול חדש שגולת הכותרת שלו, אפשר לומר, היא מודעות למצב בריאותו הנפשית הבלתי יציב. הוא החל בתהליך למידה של רגעי השפל, מהם היו די והותר. "באותו שלב היו לי כבר יותר מ-50 אפיזודות כאלה, ולמדתי המון. היו לי המון הזדמנויות, סיבובים רבים בזירה אפלה, ורשמתי לעצמי הערות טובות". פריס, אפשר לומר, פצח במסע מחקר אמפירי של נבכי נפשו, כשהוא מביט מהצד כמעין מדען אובייקטיבי. במקום לזקק נוסחה להצלחה, כפי שמקובל בהרצאות מהסוג הזה, פריס בחר ללכת בדרך קצת אחרת, ולהציג "מתכון להימנעות מהרס עצמי ומשיתוק עצמי".

למען האמת, קשה לומר שהמתכון המדובר הוא פרי המצאתו, מדובר, כפי שכבר בטח הבנתם, בעקרונות הפילוסופיה הסטואית. ולמרות שהוא לא המציא אותם, וגם לא הראשון שגילה אותם מחדש בעידן המודרני, לפריס יש ניסיון ייחודי ודרך מקורית לרתום ניסיון זה. בדרך כלל, כשאומרים 'סטואיות' אומרים קור רוח, שלווה, איפוק וחוסן מנטלי. הרעיון פשוט: לעשות את המירב ביחס למה שבכוחנו לשנות, ולייחס אפס חשיבות בנוגע לכל מה שאינו בשליטתנו. התוספת הייחודית של פריס היא הגדרת הפחדים.

על אף שסטואיות היא אסכולה פילוסופית כללית לחיים, מדובר באחת הגישות הפרקטיות ביותר ליישום. ומכאן נובעת הצעתו של פריס "לחשוב על סטואיות […] כעל מערכת הפעלה לשגשוג בסביבות מתח גבוה, לשם קבלת החלטות טובות יותר". פריס עורך היכרות היסטורית קצרה עם הפילוסופיה, אבל בסופו של דבר, מה שחשוב לדידו הוא היכולת להתמקד אך ורק בדברים שנמצאים תחת שליטתנו. "זה מפחית תגובתיות רגשית, מה שיכול להיות כוח-על", הוא טוען. עבור אדם עם מאניה-דפרסיה, הפחתת תגובתיות רגשית עשויה להיות עניין של חיים ומוות. עבור אחרים, זו פשוט זריקת של אנרגיה רעננה לחיים.

תרחישי יום הדין נדירים יותר משנדמה לנו

איך נראה הלך רוח סטואי בפועל? נניח שאתם ברכבת, בדרככם לשדה התעופה. הקדמתם בכמה שעות, כפי שמומלץ, עשיתם צ'ק-אין מהבית ובכלל נקטתם בכל אמצעי כדי להעביר את תהליך העלייה למטוס כמה שיותר חלק. אבל, מה לעשות, אתם תלויים בחברת הרכבת היחידה שיש, והיא, כמנהגה, יודעת לספק תקלות בדיוק בזמנים הכי גרועים (הערת אגב: סטטיסטית, כמעט תמיד יהיו נוסעים שתקלה ברכבת תתרחש בזמן הגרוע ביותר מבחינתם). אתם עומדים ברכבת אי שם בין תחנות, לאיש אין מושג מה קורה, מה סוג התקלה וכמה זמן ייקח לצאת מחדש לדרך, ואתם מביטים אל השעון בחרדה וצופים בשניות הנוקפות. בשלב הזה בני האדם מסוגלים לזמן לעצמם את כל כוחות הרחמים העצמיים והתסכול שקיימים ביקום, ובצדק. אבל, השאלה היא האם הכוחות הללו מסוגלים לדחוף את הרכבת קדימה. ומכיוון שלדאבון הלב התשובה היא שלילית, הרי שמנקודת מבט סטואית אין שום סיבה לדאגה, ללחץ או למחשבות שליליות מכל סוג שהוא. אדרבא, מועיל יותר יהיה לבדר את עצמכם במחשבות משעשעות, זאת בהנחה שאין לכם דרך יעילה לקדם מנהלות מול רשות שדות התעופה.

תיאוריה נהדרת, לא? אבל יהיה זה נאיבי להאמין שמדובר בסוויץ' מנטלי פשוט לביצוע, סתם כך בשליפה מהמותן. מדובר בשינוי דפוס חשיבה שמאוד מבוסס אצל רובנו, ולשם כך דרוש הליך מתווך. הרי חוסר הוודאות הוא מהכוחות החזקים ביותר שעיצבו את המוח האנושי. מניסיונו של פריס, ההליך המתווך היעיל ביותר הוא הגדרת הפחדים שלנו. לדבריו, מוות פתאומי של חבר קרוב ופרידה כואבת שהתרחשו בסמיכות קרובה מדי, לצד מנת-יתר של עבודה, גרמו לו להבין שהוא צריך לחפש פשטות – ועל ידי כך לצמצם ככל הניתן את העיסוק בפרטים הטכניים של חוסר הוודאות, שרובם ממילא אינם בשליטתנו. החיפוש הוביל אותו לספר ובו, כדבריו, "ציטוט שעשה הבדל גדול בחיי: אנחנו סובלים לעתים קרובות יותר בדמיון מאשר במציאות". הציטוט הזה שייך לסנקה, מהפילוסופים הסטואיים הבולטים ביותר, ואולי הפנים המייצגות של האסכולה כולה.

נקודה אחר נקודה החל פריס לחשוף ולגלות את הפילוסופיה הסטואית, עד שבסופו של דבר הגיע לנקודה המשמעותית ביותר, "פרמדיטטיו מאלורום". הוא מסביר כי משמעות הביטוי היא "לדמיין בפרוטרוט את התרחישים הגרועים ביותר שמהם חוששים, ושמונעים מכם לנקוט פעולה, כך שתוכלו לנקוט פעולה ולהתגבר על השיתוק". זה עשוי להישמע נורא, בייחוד על רקע התפשטותה של הפסיכולוגיה החיובית הקוראת להתמקד רק במחשבות טובות. אבל לא כדאי למהר לזלזל בחוכמת חיים ששרדה מעל אלפיים שנה ואומצה על ידי מנהיגים כמו מרקוס אורליוס, תומאס ג'פרסון או ג'ורג' וושינגטון.

ההיגיון שמאחורי התרגול הזה פשוט: זיהוי הפחדים נותן צורה ותבנית לדבר המופשט שמזדחל לעברנו בעולם הצללים שבין התת-מודע למודע. כשלפחד יש צורה ושם, כשהוא הופך מכוח ערטילאי למשהו אנושי יותר, העוצמה שלו שוככת וקל לנו יותר להגיב אליו בצורה מעשית. ולכן, בדקות הנצחיות שאנו עומדים ברכבת ומדמיינים את המטוס ממריא בלעדינו, אנו יכולים פתאום לראות שהתרחיש הגרוע ביותר הוא עלייה לטיסה הבאה. נכון, לא בהכרח אופטימלי, אבל האם זה מצדיק להרוס את הטיול בטרם התחיל?

אז איך עושים את זה? פריס מסביר: "הכנתי לעצמי תרגיל בכתב שקראתי לו 'הצבת פחדים', על משקל 'הצבת יעדים'. והוא מורכב משלושה דפים, סופר פשוטים". בדף הראשון הוא מציג את השאלה: "מה אם אני…?" ומתחתיה שלוש עמודות: 'הגדרה', 'מניעה' ו'תיקון'. הדף הזה מיועד ל"כל דבר שממנו אתם פוחדים. מה שמעורר בכם חרדה, כל מה שאתם דוחים. זו יכולה להיות הזמנה ליציאה, לסיים מערכת יחסים, לבקש קידום, לעזוב משרה, להקים חברה". בעמודה הראשונה פריס כותב את כל התרחישים הגרועים ביותר שיכולים להתהוות בסיטואציה מסוימת. בשנייה הוא כותב מה באפשרותו לעשות במטרה למנוע את התגשמות התרחישים הגרועים, או לכל הפחות לצמצם את היתכנותם. ולבסוף, תחת 'תיקון', הוא כותב מה עושים במקרים הנדירים שבהם נפתחים כל שבעת מדורי גיהינום, לכאורה, והכול משתבש במקביל – אילו פעולות יכולות למזער נזקים.

טוב הסיכון בשינוי מִקְּפִיאה על השמרים

בחזרה לרכבת, תחת עמודת 'הגדרה' אפשר לכתוב: איחור לטיסה, איחור במלון, הפסד של חצי יום טיול. תחת מניעה אפשר לכתוב: יצירת קשר עם רשות שדות התעופה/חברת התעופה במטרה לקבל פתרון יצירתי. ותחת 'תיקון' אפשר לכתוב: שימוש במוניות במדינת היעד במקום באוטובוסים וברכבות על מנת לצמצם זמנים, סינון אטרקציות בעדיפות נמוכה על מנת למצות את המקסימום מהזמן שנותר. שוב, זה לא המצב האידיאלי, אבל דווקא עיסוק בתרחישים השליליים ביותר יכול להוביל למציאות חיובית, אם הוא נעשה בצורה מתודית ומתוך מטרה ברורה ולא כשקיעה בייסורים.

הדף השני מתוך השלושה מוקדש ל"יתרונות של ניסיון או הצלחה חלקית". כלומר, פריס מציע לחשוב מה יקרה אם ננסה לעשות את מה שהפחד מונע מאתנו: "האם זה יכול לבנות ביטחון, לפתח כישורים [מה היתרונות] הרגשיים, הכלכליים?". בדף השלישי, שפריס מגדיר כחשוב ביותר, הוא מציע לחשוב על תמונת המראה של דף מספר 2: "המחיר של חוסר פעולה". הוא טוען כי לרובנו יש נטייה לחשוב מה עלול להשתבש כתוצאה מפעולה, אבל אנו מדחיקים הצדה את השפעתו של שימור המצב הקיים לאורך זמן, כלומר, את מה שיכול להיגרם אם נימנע משינוי. שלושת הדפים הללו לוקחים פחד קמאי והופכים אותו לתרשים זרימה קר וענייני, אפילו משעמם. חפשו דרך מהירה יותר להוציא את העוקץ מפחד כלשהו.

לאחר שיישם את גישת "הצבת הפחדים" בחייו, גילה פריס כי יחס הסיכון לעומת תועלת הוא מדהים. לדבריו, נקיטת פעולה, יותר פעמים מאשר לא, תוביל לסיכוי של 0 עד 30 אחוזים "לכאב זמני והפיך", לעומת 80 עד 100 אחוזים של "השפעה חיובית ומשנה חיים". מיותר לציין שזו לא נוסחה מדעית ולא מספרים מחייבים שאפשר להסתמך עליהם בעיניים עצומות, וראוי להפעיל את מכלול השיקולים שיש בידינו בזמן נתון. יחד עם זאת, המגמה הכללית ברורה: הגדרת הפחדים הסטואית מאפשרת לנו להתמודד באופן יעיל עם נסיבות חיים מאתגרות, ולחלץ את עצמנו משקיעה בדכדוך ומהתחפרות בבוץ של עצמנו.

אני יכול לייחס את כל ניצחונותיי הגדולים ואת כל האסונות שנמנעו לביצוע הצבת פחדים לפחות פעם ברבעון", טוען פריס, אך מקפיד לשמור על ציפיות ריאליות: "זו אינה תרופת פלא. תגלו שחלק מהפחדים שלכם מבוססים מאוד, אבל אל תגיעו למסקנה הזו לפני שתבחנו אותם תחת מיקרוסקופ. וזה לא הופך את כל הזמנים הקשים והבחירות הקשות לקלות, אבל זה יכול להקל על רבים מהם". הוא מסיים בציטוט ששמע מפי ירז'י גרגורק, אותו הוא מכנה "סטואי מודרני". גרגורק חווה חיים מלאי אירועים מצערים הכוללים רדיפות מצד השלטונות, אובדן פרנסה, מוות של קרובים, הגירה מאולצת ועוני מחפיר. לבסוף השתקם והפך לספורטאי שזכה ארבע פעמים באליפות העולם בהרמת משקולות. כמו ציטוטים טובים אחרים, הוא מתמצת השקפת עולם שלמה במילים ספורות: "בחירות קלות, חיים קשים. בחירות קשות, חיים קלים".

קרדיט תמונת כותרת: quietbits / Shutterstock.com

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

החיים על פי הסטואים – אנשי יוון העתיקה הבינו את הפשטות שביצירת חוסן מנטלי

אילו מאפיינים דרושים כדי להתגבר על הפחד? האומץ האנושי, קווים לדמותו

סדרה על אפלטון ברדיו מהות החיים

עוד מרדיו מהות החיים:

בחברה טובה - כלים שלובים