הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

ההרצאה השבועית של TED: מופנמים? מה זה אומר ומדוע יש לכם סיבה לחגוג


5 ביולי, 2018

פעמים רבות מדע הפסיכולוגיה מבצע בנו חלוקות דיכוטומיות לפי סוגי אישיות. התופעה בולטת מאוד בהבחנה בין אנשים מוחצנים ומופנמים. לפיכך נוצר הרושם שאנו יכולים להיות אחד משני טיפוסים: אדם שנהנה מאוד מאינטראקציות חברתיות מרובות, אוהב להיות בחזית ומשגשג בקרבת קהל רב, כשהברירה השנייה היא אדם שקט שאוהב לבלות זמן עם עצמו ומשגשג בסיטואציות סולידיות. ההגדרות הללו הן כמובן מאוד שטחיות ומשקפות רק חלק זעום מהמורכבות של אישיות. ועדיין, כל אחד מאתנו יודע לספר באילו מצבים הוא מרגיש הכי בנוח.

אם לנסות לדייק ככל שאפשר, כנראה שניתן לומר שקיים סולם אישיותי של מוחצנות-מופנמות, וכל אדם ממוקם בממוצע בין שני הקצוות. מדוע ממוצע? מכיוון שאנו יכולים להגיב בצורה שונה לנסיבות שונות, אבל קיימת בנו נטייה עיקרית לכיוון מסוים. את סולם המוחצנות-מופנמות טבע הפסיכואנליטיקאי קרל יונג בראשית המאה ה-20. מאז תפסו המושגים מקום של כבוד ואפילו קדושה בתרבות המערבית.

אתם ודאי כבר מנחשים שמוחצנות נתפסת כתכונת האישיות הרצויה, זו שאליה יש לשאוף. מופנמות, לעומת זאת, נתפסת כהיפוך שלילי שעלול לעכב צמיחה והתפתחות. שני המשפטים הקודמים, לדעת סוזן קיין, מחמיצים את התמונה האמיתית לחלוטין. קיין - עורכת דין, כותבת ויועצת עסקית - מעידה על עצמה כמופנמת קלאסית ומספרת כי התכונה הזו טומנת בחובה יתרונות שהחברה שלנו נוטה להתעלם מהם. היא חולקת מחוויותיה האישיות, ממחישה מיהו בעצם אדם מופנם, ומסבירה מדוע על האנשים הללו לא רק להיות שמחים על כך, אלא גם לדעת כיצד לנצל את התכונה המופלאה הזו כדי להשיג שגשוג, יצרנות והתפתחות.


מופנם, לא ביישן

לקיין חשוב לציין שמופנמות שונה מביישנות, "למרות שהן באות יחד לעתים קרובות", כפי שצוטטה ב-The Guardian. בהרצאה היא מפרטת את ההבדל: "הביישנות קשורה בפחד מפני שיפוט חברתי. המופנמות קשורה יותר לאופן התגובה לגירויים, כולל גירוי חברתי". מופנמות היא עניין של העדפה, של תחושת נוחות. לצורך העניין, לאדם ביישן יכולה להיות כמיהה חזקה למגע חברתי תדיר, אך החשש מביקורת מונע ממנו להיחשף. לעומתו, המופנם מסתפק במגע חברתי במינון נמוך ונהנה לבלות הרבה זמן עם עצמו.

התוצאה של שתי התכונות הללו דומה במקרים רבים: הגבלה של האינטראקציה החברתית. אבל אז נשאלת השאלה, הגבלה ביחס למה? מהו הרף הנכון לאינטראקציה חברתית? מסתבר שאת הרף הזה קובעת החברה, למרות שהוא סובייקטיבי לחלוטין בעיקרו. "רוב המוסדות החשובים שלנו, בתי ספר ומקומות העבודה בנויים בעיקר עבור המוחצנים ועבור הצורך שלהם בגירויים רבים", טוענת קיין. וזה גולש מעבר למסגרות הרשמיות - אם אתם מעדיפים לצפות בסרט בבית במקום לצאת למועדון הומה, החברה תמצא את הדרך לגרום לכם להרגיש מחוץ לתלם. אנשים שנהנים להיות עם עצמם זוכים בחצי קריצה אפילו לכינויים כמו "מיזנתרופים" ו"סוציופתים". אם אתם לא טיפוס של אנשים, משהו אצלכם לא תקין. קיין מציינת כי ההטיה החברתית למוחצנות מתחילה כבר בשלבים מוקדמים בבתי הספר, שפיתחו שיטות לימוד המותאמות למוחצנים ובולעות את המופנמים. "אפילו בתחומים כמו מתמטיקה וכתיבה יצירתית, שניתן היה לחשוב שיהיו תלויים בחשיבה עצמאית, מצפים היום מהילדים לפעול כמו חברים בוועדה".

היתרונות של שיתוף פעולה והפריה הדדית ברורים לחלוטין, מדובר באחד הנכסים האנושיים החשובים ביותר. אבל האם הדבר בהכרח סותר את תרומתם של יחידים או של עבודה עצמאית? זהו אחד המוטיבים החשובים שקיין חקרה במשך 7 שנים וסיכמה בספר Quiet: The Power of Introverts שיצא לאור ב-2012. עד כמה נפוצה התופעה וההשלכות החברתיות שלה, שהיא מצדיקה מחקר של כמעט עשור? ובכן. קיין מדווחת כי על פי מחקרים, שליש עד חצי מהאוכלוסייה הם מופנמים בדרגה זו או אחרת. העיסוק שלה בתחום אמנם מציג את האתגרים שחווה מופנם בחברה שמעלה על נס את המוחצנות, אבל עיקר העניין שלה הוא בהפרכת המיתוס לגבי הצלחה ויצירתיות. היא מתמקדת דווקא ביתרונות של מופנמות וכיצד הם יכולים לסייע לחברה כולה.

"בכל הקשור למנהיגות, מדלגים תמיד על המופנמים לאיוש משרות ניהוליות", אומרת קיין. אדם שקט נתפס לעתים כחסר ביטחון או הססן, לעומת אדם שקולו נשמע בכל פינה. ולא בצדק, שכן לדבריה מחקר מצא "שמנהלים מופנמים משיגים לעתים קרובות תוצאות יותר טובות מאשר המוחצנים". כאשר בוחנים מהי הליבה של ניהול, אפשר להבין את הסיבה להצלחת המופנמים. מנהל טוב צריך לדעת לווסת את הפעילות היצרנית של העובדים שלו. נכון, צריכים להיות לו רעיונות משלו, אבל בלעדיות חוטאת לכל הרעיון של יצירתיות. קיין מסבירה שאלה הם המופנמים שמצטיינים בקידום רעיונות מלמטה, "בעוד שהמוחצן עלול, שלא בכוונה, להתלהב כל-כך עד שהוא ירצה להטביע את חותמו על הדברים, ואז רעיונותיהם של האחרים עלולים שלא לצוף באותה קלות אל פני-השטח".


משה, ישו ובודהה הולכים במדבר...

מחפשים דוגמאות? לקיין יש בשפע. מהטמה גנדי, אלברט איינשטיין, ביל גייטס, סטיב ווזניאק, ג'יי. קיי. רולינג – כולם דמויות מופנמות שהצלחתם - ויותר חשוב, תרומתם לעולם – אינם מוטלים בצלו של ספק. כוח ההנהגה שלהם ושל מופנמים בכלל נובע אפוא מהאותנטיות של החזון. "כולם הגיעו לאור הזרקורים, אף-על-פי שבכל נימי נפשם הם לא רצו בכך", אומרת קיין, "ומתברר שיש לכך עוצמה, מאחר ואנשים מרגישים שמנהיגים כאלה נמצאים ליד ההגה לא בגלל שהם נהנים לנהל אחרים - אלא בגלל הדחף שלהם לעשות את מה שחשבו לנכון".

הצורך להתבודד, שנקשר עם הנטייה למופנמות, הוא גורם חשוב נוסף להצלחתם ותרומתם. "זה משום שההתבודדות היא לעתים קרובות מרכיב מכריע ביצירתיות", מסבירה קיין ויורה דוגמאות בשטף: דארווין נהג להתבודד ביערות, ד"ר סוס השתדל לשהות בגפו בביתו, וסטיב ווזינאק, מהצמד שייסד את Apple, סיפר כי לולא היה מבלה זמן רב עם עצמו לא היה רוכש את המומחיות שהייתה לאבן דרך במהפכה הדיגיטלית.

כל זה נכון להיום, אבל האם זה היה המצב מאז ומתמיד? קיין טוענת שבעבר ההיפך היה הנכון, כלומר, סגולותיה של המופנמות נחשבו לדבר הרצוי והמקובל. "אנו יודעים כבר מאות שנים על כוחה הנשגב של הבדידות. אבל לאחרונה התחלנו משום-מה לשכוח זאת", היא אומרת, "משה, ישו, בודהה, מוחמד -- מחפשים שיצאו לבדם בגפם אל השממה ושם חוו התגלויות עמוקות ושאותן הביאו אחר-כך בחזרה אל שאר הקהילה". גם פילוסופים כמו שופנהאואר ומנהיגים רוחניים כמו הבעל שם טוב נהגו להתבודד והיו אלה רגעים מכריעים בפיתוח הידע האנושי. חלק ניכר מהכוח של ההתבודדות בפרט ושל המופנמות בכלל נובע מהצורך להתבונן פנימה ולהפעיל תהליכי חשיבה עמוקים. זה לא שמוחצנים לא מסוגלים לכך, אלא שסביבה שקטה ונטולת גירויים היא המצע האידיאלי לתהליכי העמקה אל הנפש והמחשבה. נסו לבצע מדיטציה בלב רחוב סואן.

אז מה קרה בדרך שהפך את המופנמים לשחקני משנה? המאה ה-20 אופיינה במעבר סוחף מכלכלה חקלאית לכלכלה עסקית, תהליך שהמשיך את התיעוש של המאה ה-19 ולווה בעיור מואץ. התנאים החדשים השפיעו גם על התכונות שנקשרו להצלחה. "לפתע אנשים עוברים מהעיר הקטנה אל הכרך, ובמקום לעבוד לצד אנשים שהכירו כל חייהם עליהם כעת להוכיח את עצמם בחברת זרים. לכן, די מובן שתכונות כמו קסם אישי וכריזמה הפכו לפתע להיות חשובות מאד".

אז מצד אחד, היכולת לנהל גירויים חברתיים רבים במקביל היא חיונית להצלחה, ומצד שני התבוננות פנימית והיכולת להתבודד וליצור בצורה אוטונומית חשובה לא פחות. קיין מתייחסת לקונפליקט הזה לכל לאורך ההרצאה ומקפידה להדגיש כי לא מדובר במלחמת אישיות בין מופנמים למוחצנים. אלא שבעוד טיפוס אחד זוכה להכרה ואפילו הערצה חברתית, הטיפוס השני נותר בצללים מטבעו וחבל להפסיד את מה שיש לו להציע. "אני טוענת שמבחינה תרבותית נחוץ לנו איזון טוב בהרבה. אנו זקוקים ליותר יין-יאנג בין שני הטיפוסים הללו". במילים אחרות, היא מבקשת לתת למופנמים להיות מי שהם מבלי לכפות עליהם נורמות של עבודת צוות בכל רגע נתון. שיתוף הפעולה במקרה של מופנמים מגיע לאחר העבודה הפנימית שעשו, כשהם בשלים לחלוק את הרעיונות שלהם עם אחרים.

סיפור חייה של קיין מלא באנקדוטות על מופנמות שעיצבו את דרכה והובילו אותה לחשיפה אדירה למרות הנטייה שלא לעמוד באור הזרקורים. מחוויות בקייטנה שבה קריאת ספרים נראתה לסביבה כבלתי חברתית, דרך בית הספר, האוניברסיטה והעבודה כפרקליטה – בכל שלב ניסתה לצאת מהקונכייה מתוך לחץ חברתי. "עשיתי את הבחירות האלה, הסותרות את מהותי הפנימית, באופן כל-כך אוטומטי, שאפילו לא הייתי מודעת שאני עושה אותן". אבל מופנמות זורמת בעורקיה. היא מעידה על עצמה כנצר לשושלת מופנמים, ולכן בסופו של דבר לא יכולה הייתה להתכחש למהותה. סבה, שהיה רב, הוא דוגמה לשילוב בין מופנמות וכושר השפעה. "כאשר נשא את דרשותיו, היה מתקשה ליצור קשר-עין עם קהל המתפללים שמולו... כאשר ניגשתם אליו להגיד שלום, לעתים מזומנות היה מסיים את השיחה בחפזה, מחשש שהוא גוזל יותר מדי מזמנכם", מספרת קיין. כשנפטר הבינה עד כמה השפעתו הייתה משמעותית בחייהם של מכריו, למרות מופנמותו. "המשטרה נאלצה לסגור את הרחובות בשכונתו כדי להכיל את קהל הנאספים שבא להתאבל על מותו". בספריה, בהרצאותיה ובחשיפתה לקהל, מנסה קיין לממש את מורשתו של סבה - ונראה כי היא עושה חיל.

היא מסיימת בשלוש עצות. הראשונה, להפסיק עם האובססיה לעבודה קבוצתית. השנייה, לצאת אל השממה, להתבודד, אפילו אם מדובר רק בשממה מטפורית. והעצה השלישית מבקשת הפעם מהמופנמים, למרות הכול, להיפתח מדי פעם אל העולם ולתת לו ליהנות ממה שיש להם להציע. זה אמנם הרבה מידע להתמודד אתו, אבל אתם תמיד יכולים לקחת זמן לעבד את כל זה עם עצמכם.

 

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מחקר מוכיח: לבלות לבד זה הרבה יותר טוב משנדמה לנו

ההרצאה השבועית של TED: כנראה שיש לנו יותר כישורים משנהוג לחשוב

מדוע שיעמום הוא חיוני עבורנו וכיצד להפיק ממנו תועלת?

בועז מזרחי העורך הראשי של מגזין מהות החיים

סיים בהצטיינות תואר בתקשורת עם התמחות שיווקית מהמרכז הבינתחומי, הרצליה. עוסק בכתיבה, עריכה, מדיה חברתית ויצירת סוגים שונים של תוכן משנת 2011. את שעותיו הפנויות מקדיש לקריאה, צילום וספורט.

עוד ממהות החיים

15.11.18
ההרצאה השבועית של TED: שימו קץ להתלבטויות באמצעות מודלים מדעיים פשוטים
14.11.18
מדוע להתנהג כמישהו אחר זה דווקא כן אותנטי, ואיך אפשר להשתמש בכך לשיפור עצמי?
13.11.18
גבולותיה המטושטשים של ההשראה – האם ניתן בכלל לדעת מתי הרעיון באמת שלנו?
12.11.18
אין דבר כזה אנשים משעממים - כיצד לטפח את נקודת המבט הייחודית שלנו?
08.11.18
ההרצאה השבועית של TED: כיצד אנו מודדים עצמנו בתור הורים – ומה זה גורם לנו
07.11.18
מומחים טוענים כי בכל פעם שאנו "מבזבזים זמן", משהו טוב קורה במוח שלנו
06.11.18
אשליית הנוסטלגיה – מדוע החיים בהווה נראים מאתגרים יותר לעומת העבר?
05.11.18
היקום מדבר אלינו במוזיקה - פיזיקאים מסבירים מהם גלי כבידה ומה חשיבותם
04.11.18
ברירת המחדל של מוחנו היא חשיבה יצירתית – עלינו רק ליצור את התנאים הנכונים
01.11.18
ההרצאה השבועית של TED: לכל דור תבונה ייחודית משלו, והיא נשארת רלוונטית תמיד
31.10.18
מזדהים עם האנטי-גיבור: מה קובע את חשיבות הדברים בעינינו?
29.10.18
אלן ווטס: מה המשמעות האמיתית של קארמה, וכיצד ליהנות ממנה באמצעות מדיטציה
28.10.18
כוחה של קבוצה – 6 אלמנטים מתוך טיפול קבוצתי שניתן ליישם בארוחת ערב משותפת
25.10.18
ההרצאה השבועית של TED: שיעורים לחיים שאפשר ללמוד כשכולם מנסים להעמיד פנים
24.10.18
מה יותר חשוב – המבנה או החלל שבתוכו? עבודה עם עמוד השדרה כמשל לחיים
23.10.18
כיצד להפוך את הבקשות שלנו לקלות יותר לעיכול ולהגדיל את הסיכוי להיענות בחיוב
21.10.18
מה עושים כאשר התשוקה הגדולה והכישרון הבולט שלנו לא חופפים?
18.10.18
ההרצאה השבועית של TED: אפשר להגיד כמעט הכול, העניין הוא כיצד אומרים
17.10.18
למידה משמעותית או רגע של זן – מדוע תהליך הייצור של עבודות יד כה מהפנט אותנו?
16.10.18
אבידות ומציאות – מה יש בחיפוש התמידי שעושה אותנו מאושרים?