5 ניסויים מחשבתיים קלאסיים שטרם נמצא להם פתרון


אנחנו רגילים לחשוב שתועלת באה עם פתרון, אך כמה ניסויים מחשבתיים עשויים לגלות כי לעיתים דווקא היעדרו הוא שמעשיר אותנו. שאלות תיאורטיות שנותרו פתוחות יכולות לעזור לנו להבין טוב יותר את העולם שסביבנו, לקבל החלטות מושכלות יותר ואפילו לשנות את תפיסותינו לגבי המציאות עצמה.


תום לב-ארי בייז | 1 יולי, 2024

סוקרטס היה ידוע ביכולתו לשאול שאלות נוקבות שגרמו לאנשים לחשוב בצורה ביקורתית, ולרוב אף לשנות את דעתם. הוא לא בהכרח רצה שהם ישנו את דעתם, אלא רק שיטילו בה ספק. הוא ביקש לעודד את הסובבים אותו לחשוב באופן עצמאי ומעמיק על הדברים שהם לוקחים כמובנים מאליהם. "כדי לגלות את עצמך, חשוב בעצמך", הוא אמר פעם ובכך עודד את סביבתו, ולמעשה את תרבות המערב ככלל, להתמודד עם שאלות פילוסופיות מורכבות. סוקרטס האמין שהמחשבה הזו היא שהופכת את החיים שלנו למשמעותיים.

ניסויים מחשבתיים הם תרחישים היפותטיים – שנועדו להפגיש אותנו עם שאלות שכאלו. במקרים מסוימים הם בנויים כך שאין להם פתרון חד-משמעי, מה שהופך אותם ליעילים במיוחד למטרה זו.

1. האם מחשב בכלל חושב?

נניח שהצבנו בחדר נעול אדם שאינו דובר סינית, והשארנו עימו מדריך המפרט תגובות שהוא יכול לכתוב כמענה לכל רצף סימנים (משפטים או מילים בסינית) שהוא עשוי לקבל. דובר סינית יושב מחוץ לחדר ומשחיל דרך חריץ פתקים שכתובים בסינית. אותו אדם עונה בפתק חוזר ומתנהלת שיחה שלמה מבלי שזה שנמצא בחדר יודע על מה הם מדברים. על פניו, עבור האדם שבחוץ, זה שבפנים יכול להיחשב דובר סינית. אך האם – בהתחשב בכך שהוא אינו מבין מה הוא נשאל או עונה – ניתן לראות בו כזה?

את הניסוי המחשבתי הזה הגה ג'ון סרל ב-1980 כחלק מדיון בנוגע ליכולתו של המחשב לחשוב. היו מי שטענו שהוא יוכל לחשוב טוב יותר מהאדם. אחרים, וסרל ביניהם, טענו כי לא ניתן לומר שמדובר בחשיבה. בדומה לאותו אדם ש"מזייף" סינית, גם "המחשב לא מבין את משמעות השאלות שניתנות לו ולא את התשובות שהוא עונה, ולכן לא ניתן לומר שהוא חושב", כותב אלחנן מוצקין ב-New York Review. ובכן, כיצד ניתן להבחין בין מי שחושב למי שלא? האם שינון נתונים ללא הבנה ושליפה של החומר זו הגדרה של חשיבה? או שמא חשיבה, כתהליך קוגניטיבי גבוה, מחייבת הבנה? ומהי בעצם הבנה? האין זו היכולת להשתמש בנתונים שצברנו באופן הולם? או שהבנה כוללת את המשמעות שמאחורי הדברים? זה דבר אחד, למשל, לדעת שבחורף יורד גשם, ודבר אחר – לדעת מדוע בחורף יורד גשם. ומה לגבי החוויה של שהייה בגשם? מה מקומה בהבנת התופעה?

מאז, המחשב התקדם והתפתח, וכיום הוא יכול 'לשבת' ולענות על מבחן אינטליגנציה בכיתת מחוננים. האם הוא עדיין לא חושב כמו בן אדם? מה עליו להצליח לעשות כך שנראה בו ישות חושבת? לאחרונה שאל אותי בני הקטן: 'אמא מה זה אומר לחשוב?' ביקשתי ממנו שיספר לי מה הדבר הכי יפה שהוא אי פעם ראה. 'אבל לפני שאתה עונה חכה רגע ותמצא את התשובה בתוך הראש שלך', ביקשתי. כשהוא מצא, הסברתי ש'לחשוב' זה לחפש את התשובה בתוך הראש. האומנם?

2. האם צליל הוא תנודת האוויר או המשמעות שלה כשהיא נקלטת באוזן?

אם עץ נופל ביער, ואין אף אחד בסביבה שישמע אותו, האם הוא משמיע קול? אומנם בגרסה מעט שונה, אך השאלה המוכרת הזו כבר הועלתה ב-1710 על ידי הפילוסוף ג'ורג' ברקלי. "ובכן, אם ב'צליל' אנחנו מתכוונים לאוויר רוטט, אז כן, כשהעץ נופל הוא מרטיט את האוויר שסביבו", כותב ג'ק מאדן ב-Philosophy Break. "לעומת זאת, אם ב'צליל' אנחנו מתכוונים לרעש המודע שאנו שומעים כאשר מנגנון החישה שלנו מקיים אינטראקציה עם האוויר הרוטט, אזי אם אף אחד לא נמצא בסביבה כדי לשמוע את העץ כשהוא נופל […] לא יישמע רעש". את השאלה הזו ניתן לשאול לגבי כל מה שאנחנו חווים, ולגבי מראות, טעמים, ריחות ומרקמים, והיא מעגנת בתוכה תהייה עמוקה: אילולא התודעה, האם העולם הפיזי היה מתקיים?

איך מסבירים מהי 'תשומת לב'? צילום: Sasha Yudaev / Unsplash

סביר להניח כי התגובה האוטומטית שלנו לשאלה זו תהיה 'כמובן שכן'. הרי כדור הארץ התקיים עוד לפני בני האדם או כל תודעה אחרת. היו בו מים שזורמים בנהר ומתנגשים בסלעים בדרך ועלי העצים היו מתייבשים, משנים את צבעם ונושרים. "אבל בואו נחשוב על זה שוב: אם לא היה שום דבר מודע, אז שום דבר לא היה נחווה", כותב מאדן. המים לא היו מפכפכים כיוון שאין מי שישמע זאת כפכפוך,  והעלים לא היו משנים את צבעם אם אף אחד לא מסוגל לראות צבע. הצבע הוא הפרשנות שהמוח שלנו נותן למה שהעין שלנו קולטת. בלעדי המוח, מה יש שם בכלל? בלעדי המוח האם ישנה תחושת זמן? או מרחב? האם המוח הפך את החוויות האלו לקיימות או שמא הוא רק נתן להן שם?

מאדן מציע כי העניין הטמון בשאלה הזו אינו סובב סביב ההגעה לפתרון חד משמעי. היא נועדה "לצייר את המתח המוזר למדי בין שתי ההגדרות השונות שלנו למילה 'צליל'". באופן דומה, נוכל לשאול את עצמנו: כשאנחנו מניחים את היד על הבטן – האם אנחנו מרגישים את היד בעזרת הבטן או את הבטן בעזרת היד? האם אנחנו אוהבים את בני הזוג שלנו או שאנחנו אוהבים את האהבה שלהם אלינו? לא אחת, אנחנו מהווים את שני הצדדים של המשוואה. אז מאיזה צד של הדברים אנחנו מתבוננים כשאנחנו חושבים על היבטים שונים בחיינו?

3. כשכל האפשרויות גרועות

רכבת מגיעה בהפתעה ועומדת לדרוס חמישה פועלים שמתקנים את המסילה. אנחנו רחוקים מכדי לצעוק ולהזהיר אותם אבל המתג שמסיט אותה למסלול אחר – ממש לידנו. לחיצה עליו תציל את החמישה אך תוביל למותו של עובד אחד שנמצא על המסלול השני. ללחוץ או לא ללחוץ? האם הצלת חמישה במחיר אחד היא הדבר הנכון? מתי היא לא? האם השאלה בעצם מתייחסת לבחירה שלנו לקחת את המושכות לידיים או להשאיר את הדברים לידי הגורל? עבור מי שהיה לוחץ על הכפתור מחכה שלב ב': ומה אם הרכבת דוהרת, אנחנו נמצאים על גשר ממעל ולידנו אדם גדול ממדים. אם נשליך אותו אל הפסים זה יעצור את הרכבת ויציל את החמישה. שוב, במחיר חיי אדם אחד. האם היינו עושים מעשה שכזה? בפועל, גרמנו לאותה התוצאה – אך הפעם זה מרגיש קצת אחרת, נכון?

את השאלה, שנודעת כ"דילמת הקרונית", הציג החוקר פיליפה פוט ב-1967, ועל אף שהיא נשמעת כמו מקרה טרגי ויוצא דופן, במהותה, היא מאפיינת הרבה יותר סיטואציות משאנחנו אולי מעלים על דעתנו. למשל, כפי שמסביר אורין קאר ב-New York Times, כשה-FBI מניחים את ידם על אתר פוגעני שנמצא ברשת האפלה, ניצבת בפניהם הדילמה: האם לסגור אותו לאלתר, לחסוך את כל הפגיעות המיידיות שצפויות להתרחש אך לקחת בחשבון שהפעילים יפתחו אתר חדש, או לעקוב אחריו לאורך זמן מה, לאפשר את הפגיעות, ולאסוף מידע שיאפשר לעצור את הפעילים? ומה אם מי שצפוי להיפגע בטווח הזמן המיידי הוא קרוב משפחה של אותו סוכן FBI שמוביל את המבצע?

בעיית הקרונית מציגה מצב שבו כל בחירה שלנו תוביל לפגיעה. זו עשויה להיות שאלה של אקטיביות מול פסיביות או שאלה של כמות ועוצמת הפגיעה. ולעיתים זו בכלל שאלה של מרחק פסיכולוגי, כלומר, עד כמה מוחשית עבורנו הפגיעה? האם אנחנו רואים אותה במו עינינו או שהיא תוצר לוואי שמתרחש בצד השני של העולם?

יד מרגישה בטן או בטן מרגישה יד? צילום: Ignacio Campo / Unsplash

4. מתי אני כבר לא אני?

הספינה שבה חזרו תזאוס וצעירי אתונה מהמסע הארוך לכרתים הייתה גדולה ומרשימה, בעלת 30 משוטים. תושבי אתונה הנרגשים שמרו עליה במשך שנים. הם הציגו אותה לראווה וסיפרו את סיפורה. אלא שעם הזמן היא החלה להתבלות. לכן, בכל פעם שקורת עץ התיישנה – הם החליפו אותה באחרת עד שבסופו של דבר כל הקורות הוחלפו.

ובכן, האם עדיין מדובר בספינתו של תזאוס, גם לאחר שהוחלפה כולה, חלק אחר חלק? האם הקורות המקוריות שנשאו את תזאוס ואנשיו הן שהופכות את הכלי לספינתו? או שמא משהו אחר?

"הפילוסוף תומס הובס הציג שאלה נוספת. הוא תהה מה יקרה אם הקרשים המקוריים ייאספו לאחר שהוחלפו, וישמשו לבניית ספינה אחרת. איזו ספינה, אם בכלל אחת מהן, תהיה הספינה המקורית של תזאוס?" תוהה נח לוין ב-Philosophical thoughts. הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק הציע תרחיש לגבי גרב מועדפת שנפער בה חור. "הוא תהה האם הגרב עדיין תהיה אותה גרב לאחר הנחת טלאי על החור, והאם היא תהיה אותה גרב גם לאחר הנחת טלאי שני, ושלישי, עד שכל החומר המקורי של הגרב הוחלף בתיקונים?"

ומה אם איברים מלאכותיים היו קיימים ועם השנים היינו מחליפים את כל האיברים בגופנו? מה הופך אותנו לעצמנו? האם זהו גופנו? או התודעה שלנו? או סך חוויותינו? אם נמחקים כל זיכרונותיו של אדם – האם הוא עדיין עצמו?

5. עד כמה החוויה שלנו דומה והאם זה משנה?

מרי, מדענית צעירה ומבריקה, כלואה בחדר שכולו שחור-לבן ומוצפת במידע על צבעים. היא לומדת את כל מה שניתן ללמוד על צבעים: היא רואה אותם בסקאלה של כהות ובהירות, היא לומדת על אורכי הגל ועל הפרשנות השונה שהמוח נותן לכל אורך. היא רואה תמונות (נטולות צבע) של פרחים, חיות ונופים וקוראת על הרגשות האוניברסאליים שהצבעים מעוררים באנשים. באופן תיאורטי היא יודעת כל מה שניתן לדעת בנושא, אך היא מעולם לא ראתה צבע במו עיניה. האם היא יודעת מה זה כחול?

את האלגוריה הכמעט לא הגיונית הזו הגה החוקר פרנק ג'קסון ב-1982. במבט ראשון נדמה כי מדובר בשאלה על ידע: האם ידע יכול להיות שלם מבלי הניסיון המעשי? האם ניתן להכיר משהו על בוריו מבלי לחוות אותו באופן אישי? האם פסיכולוג יכול לעזור לנערה שמתמודדת עם הפרעות אכילה מבלי שאי פעם חווה זאת בעצמו? האם בהכרח מי שחווה משהו יכול לעזור יותר? או להיפך?

צלילה מעמיקה יותר חושפת כי הניסוי המחשבתי הזה נועד לסתור את הגישה הפילוסופית שנקראת פיזיקליזם, כפי שמסביר במאמר ד"ר פטר סיוסטדט יוז. פיזיקליזם היא עמדה שסוברת כי כל מה שקיים הוא פיזיקלי או נתון לתכונות פיזיקליות. כלומר, אין שום דבר מעבר לזה ובשל כך גם הנפש או התודעה אינן קיימות. לפי יוז, ג'קסון התכוון להראות כי קיימות תכונות לא פיזיקליות וכי ישנו ידע שניתן לרכוש רק על בסיס ניסיון תודעתי. רק דרך חוויה שתיצרב בתודעה. האם מרי, מבלי לחוות את העולם, יכולה באמת להכירו? ואם בצבע עסקינן, האם כשמרי תצא החוצה היא בכלל תראה את אותו כחול שאנחנו רואים? אם אין בכלל ערובה לכך שהחוויה הפיזית היא קולקטיבית וזהה – האם זה משנה?

תמונת כותרת: Xu Haiwei / Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הרשמה לניוזלטר של מהות החיים

קיבלנו! תוכן מעורר השראה מבית מהות החיים יגיע אליכם במייל ממש בקרוב.