סיפורים מ"פרויקט הסטיות" של הפסיכולוג פול בלום מעוררים תהיות לגבי יחסי האהבה-שנאה שלנו עם כללים חברתיים. עד כמה אנחנו מנסים להשתחרר מהם, במודע ושלא?

לפני 1,600 שנה כתב הקדוש הנוצרי אוגוסטינוס סדרת ספרים בשם "הווידויים". הוא תיאר את הרשעות שאפיינה אותו בנעוריו, את ההשחתה של נשמתו הטהורה וכמובן את ההתפכחות שהגיעה עם השנים לרבות הטיהור הדתי שחווה. בהרצאה שהעניק ל-TED מספר הפסיכולוג פול בלום על אחד המקרים המטלטלים שמתעד אוגוסטינוס בכתביו. היה זה אירוע מנעוריו הזדוניים שעיצב את האופן שבו הוא מתסכל על הווייתו. אירוע שהותיר בו חותם וסלל את המשך דרכו.

אוגוסטינוס וחבריו פרצו לבוסתן וגנבו אגסים.

וזהו.

זה כל האירוע.

בפועל, הם בסך הכול קטפו כמה אגסים ללא רשות וזרקו אותם לחזירים בקרבת מקום. לא בסדר, אבל גם לא פשע חמור. הם אפילו לא אכלו אותם. אבל זה בדיוק מה שתפס את אוגוסטינוס. העובדה שהם בכלל לא היו רעבים, ואף לא הכירו את בעל הבוסתן – כלומר לא נקמה – היא שהותירה אותו מבולבל. אוגוסטינוס כתב: "אם חלק כלשהו של אחד מאותם אגסים עבר את שפתיי, היה זה החטא שנתן לו טעם. לא הייתה לי מוטיבציה לרשע חוץ מהרשעות עצמה. הייתי רע ואהבתי את זה".

אוגוסטינוס, אולי לראשונה, מבחין בכך שהוא מונע מהרצון לעשות רע. הוא שם לב לצורך לשבש ולסטות מדרך הישר, ולכך שזה מסב לו הנאה. והוא לא היחיד. כמעט כולנו, ברמה כזו או אחרת, חשנו צורך לשבור את הכללים או לעשות משהו לא צפוי ולא מקובל. מדוע גם מי שבאופן כללי דוגל ומיישם התנהגות מוסרית ונעימה עשוי להיות מונע מהדחף הזה? למה לפעמים אנחנו מרגישים צורך 'פשוט לעשות דווקא'? ואילו גרסאות חמודות ותמימות יש למרד הזה?

'ידעתי שזה הדבר הלא נכון וזה בדיוק מה שדחף אותי לעשות זאת'

במטרה ללמוד על טבע האדם ומה שעומד מאחורי הנטייה למעשים זדוניים ממגוון סוגים, יזם בלום את 'פרויקט הסטיות'. הוא הזמין אנשים לשלוח אליו סיפורים אישיים שהקריטריון שלהם היה: "כשאתה בוחר לעשות משהו שאתה יודע שהוא לא בסדר, מבחינה מוסרית או אחרת, לפחות בחלקו, דווקא כיוון שזה לא בסדר". השיתופים לא התעכבו מלהגיע.

"פלרטטתי עם חבר של אישה בידיעה מלאה שהוא מחבב אותי. ידעתי שאוכל לגנוב אותו אם אני רוצה, אבל לא רציתי לעשות את זה. רק רציתי שהיא תרגיש לא בנוח בכל פעם ששלושתנו יחד באותו חדר", מספרת מישהי. "אני מחליק על אגם שקפא, ובמרחק 30 מטר קדימה אני רואה נקודה כהה שניכר שהקרח בה נמס, ובמקום להתחמק ממנה, אני פשוט מחליק לעברה. יודע מה יקרה אבל תוהה אולי… יודע, אבל תוהה… וסלפאש!" כותב בחור צעיר.

בלום קיבל עשרות סיפורים. ביניהם אדם שלא יכול להימנע מללחוץ לחברים שלו על הנקודות הרגישות בשיחות אינטימיות, רק בשביל לראות מה קורה. או מישהו שמספר שלפעמים הוא מרגיש דחף לחצות את הכביש היכן שאין מעבר חציה גם אם יש אחד כזה בקרבת מקום.

"בתחילת שנות ה-20 שלי יצאתי עם חבר. הוא החליט להזמין לעצמו גלידה ולפני שהזדמן לו לטעום אותה – פשוט דחפתי לתוכה את האצבע שלי".

"יש אנשים שרק רוצים לראות את העולם נחרב", מתאר אלפרד, המשרת הנאמן של באטמן, את הג'וקר. ובכן, האם בזה מדובר? תוהה בלום. האם בכולנו ישנה מידת מה של הצורך לראות את העולם נחרב? הוא מספר על מבחן פסיכולוגי שנקרא "הצורך בכאוס". המבחן מכיל היגדים כמו: "אני צריך כאוס סביבי", "משעמם לי מדי אם שום דבר לא קורה" או "לפעמים אני פשוט אוהב להרוס דברים יפים" – ולפי מידת ההזדהות שלנו איתם אנחנו מגלים היכן אנחנו ממוקמים בסקאלת הצורך בכאוס.

אבל הסיפורים ממשיכים להיערם על שולחנו הווירטואלי והתהיות לגבי המוטיבציה שמאחורי המעשים מקבלות כיוונים חדשים. "בתחילת שנות ה-20 שלי יצאתי עם חבר. הוא החליט להזמין לעצמו גלידה ולפני שהזדמן לו לטעום אותה – פשוט דחפתי לתוכה את האצבע שלי", מספרת מגיבה. היא ניסתה להתנהג כאילו מדובר בבדיחה אך האמת היא שפשוט חשה דחף אינטנסיבי ולא ברור לעשות זאת. "כששרתי במקהלה מקצועית", מספרת מישהי אחרת, "בכל קונצרט הרגשתי רצון עז לשיר כמה תווים בצורה ממש לא נכונה בכוונה. עד היום אני לא לגמרי מבינה למה". ואולי הגרסה החמודה והתמימה ביותר הגיעה מבחור שכתב: "לפעמים אני הולך על הדשא במקום על השביל רק כי אני יודע שאסור".

יחסי אהבה-שנאה עם החברה

הצורך לשבור את החוקים או להתנהג בצורה לא צפויה ולא מקובלת קיים גם בלי שמישהו ייפגע או שכאוס יתרחש. זה יכול להיות אפילו בלי שאף אחד רואה או שומע. אז למה? רק לשם שבירת הסדר הטוב? מה אנחנו מנסים להוכיח לעצמנו? למה לפעמים אנחנו מרגישים דחף עז לפרק מעגל רוקדים בחתונה, לפרוע שיער מסורק של ילד שיצא מהמקלחת או להנחית כף של גבינה דווקא באמצע צלחת מאורגנת מדי של אוכל?

בלום מאמין שמדובר בשתי מוטיבציות עיקריות. לאחר שתיאר את התקרית עם האגסים, אוגוסטינוס כותב: "לא הייתי עושה זאת בגפי. שביעות הרצון שלי לא הייתה טמונה באגסים, היא הייתה טמונה בפשע עצמו, שבוצע בחברת כנופיית חוטאים". ובאמת, יש איזה קו ביצוע דק שמפריד בין הפעמים שבהן הדחף עולה בנו ואנחנו לבד ובין הפעמים שבהן אנחנו חולקים את המחשבה עם אחרים. כמובן, כאלו שזוממים בדומה לנו. כשיש שותפים לסטייה מהתלם, הסבירות שהיא תתרחש גבוהה בהרבה. יש איזה עונג לוואי עוצמתי בפידבק של חבורה ששותפה למעשה. והוא מתחבר למוטיבציה העיקרית שלנו לדבר.

לא סתם אנחנו חיים בחברה. למוסכמות, לכללים ולסדר יש תפקיד משמעותי וחיוני בחיינו. המבנה החברתי עובד לנו, אחרת הוא לא היה שורד. ועם זאת, בכל אחד ואחת מאיתנו יש גם איזו מידה של אבל על החיים הכפופים האלו. איזה דחף שתוהה איך היו נראים חיינו אם היינו חופשיים מכל הפורמליות הזו. בלום קורא לזה הצורך בחירות, באוטונומיה, ביכולת פעולה עצמאית. הוא מסביר שבכולנו יש הרצון להיות משוחררים ממגבלות שנוצרו על ידי אחרים על ידי מוסכמות, רציונליות או מוסר. מעין בקשה פנימית למעט פרא בחיים.

קצת בדומה להורה ששם גבולות, אנחנו חווים יחסי אהבה-שנאה עם הארגון האנושי. אנחנו יודעים שהוא מיטיב איתנו ושומר עלינו אבל אנחנו גם רוצים להרגיש מדי פעם שאנחנו בחרנו לשתף עימו פעולה, ולא שהדבר נכפה עלינו. לעיתים הצורך הזה בא לידי ביטוי כדחף לעשות משהו שפוגע באחר או בעצמנו – בין אם נממש אותו או לא – ולעיתים הוא מתחפש לאיזה רצון 'לעשות דווקא', לפעול בצורה שאינה מקובלת. אולי לא יהיו למעשינו השלכות הרות גורל ואולי לא יהיו להם השלכות כלל,  אבל אנחנו נרגיש שלרגע אחד המושכות היו בידיים שלנו. החברה אמרה משהו אחד, ואנחנו? אנחנו הלכנו על הדשא.

תמונת כותרת: MintImages / Shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

אלן ווטס מסביר מה עושים חוקים לאמון בינינו – וכיצד קורטוב של תחמנות יכול לעזור

על רציונליזציה, פיתויים והטיות קוגניטיביות – מה גורם לנו לעגל פינות?

ההרצאה השבועית של TED: האם חוש הצדק שלנו הולך להשתנות בקרוב?

עוד מרדיו מהות החיים:

האם מוסד הנישואין עדיין רלוונטי?