החיבור שלנו למוזיקה עמוק כעומק שכבות המוח, ועתיק כאורך האבולוציה. כל תא ותא בגופנו מגיב בצורה חזקה כל-כך לסאונד, עד שכמה צלילים בודדים יכולים לסייע להפיג תחושות בדידות, להפחית תסמיני מתח ולעבד רגשות מורכבים שקשה להביע במילים.

בטבע כל בעל חיים מפיק מוזיקה ייחודית שכאילו מגלמת אותו: ציוץ הציפורים קליל וקופצני, שירת הלווייתנים איטית וחולמנית ושאגת האריה מעוררת יראה. מייקל שפיצר, פרופסור למוזיקה מאוניברסיטת ליברפול מסביר שאנחנו, בני האדם, יוצרים מוזיקה שמשקפת את חוויית ההליכה על פני האדמה. מאז שהזדקפנו ולמדנו ללכת על שתיים, צליל צעדינו ומקצבם החלו ליצור במוחנו חיבורים עמוקים שמקשרים בין סאונד לתנועה, ובהמשך גם לרגש.

לאורך האבולוציה התפתחו שכבות המוח בזו אחר זו, כשכל אחת מהן מביאה איתה כישורים ויכולות אחרות. מהשכבה העמוקה והקדומה ביותר שאחראית על האינסטינקטים הפראיים שלנו, דרך שכבת הרגשות והקשרים החברתיים, ועד קליפת המוח החדשה שמעניקה לנו מיומנויות חשיבה מתקדמות – בכל חלק במוח מקודדת התגובה לסאונד.

בהרצאה מבית Big Think, מסביר שפיצר כיצד הצלילים מניעים אותנו ברבדים העמוקים ביותר של הגוף, המוח והתודעה, וכיצד קשרים אלו משתקפים במוזיקה שאנו יוצרים.

 סאונד הוא אינסטינקט בסיסי

בבסיס המוזיקה האנושית עומדים הקשרים הנוירולוגיים העמוקים בין האזורים במוח ששולטים בתנועה, בתחושה וברגש, לבין האזורים שאחראים על עיבוד סאונד ושמיעה.  "ככלל, ככל שצוללים עמוק יותר אל תוך המוח האנושי, כך הנטייה למוזיקה ולרגש נעשית אוניברסלית יותר", מסביר שפיצר.

בשכבה העמוקה והקדומה ביותר של המוח, גזע המוח, שוכנים החיבורים הבסיסיים ביותר. רפלקסים ששותפים לרוב בעלי החיים ומבטיחים את ההישרדות שלנו. גזע המוח מגיב לסאונד והוא מפעיל את שני הפחדים היחידים שטבועים בנו באופן מולד: הפחד מנפילה מגובה והרתיעה מרעש חזק.

אינסטינקט מולד נוסף הוא היכולת למקד את הקשב שלנו ולסנן רעשי רקע, אותו אנחנו חולקים בין היתר עם ציפורים. אב ובן פינגווינים קיסריים, לדוגמה, יכולים לזהות את קולם האחד של השני מתוך המולה של 40,000 זוגות נוספים מבני מינם. באופן דומה, מסביר שפיצר, אנחנו מסוגלים למקד את הקשב שלנו בשיחה מסוימת תוך רחש בלתי פוסק של עשרות שיחות אחרות ומוזיקה שמתנגנת ברקע במסעדה או באירוע, או להתמקד בשורה או בחלק ספציפי מיצירה מוזיקלית שמתנגנת.

"אב ובן פינגווינים קיסריים, לדוגמה, יכולים לזהות את קולם האחד של השני מתוך המולה של 40,000 זוגות נוספים מבני מינם. באופן דומה, אנחנו מסוגלים למקד את הקשב שלנו בשיחה מסוימת תוך רחש בלתי פוסק של עשרות שיחות אחרות ומוזיקה שמתנגנת ברקע במסעדה או באירוע".

השכבה הבאה והחדשה יותר במוח שלנו היא שכבת גרעיני הבסיס ובהם האמיגדלה – מקום משכנם של הרגשות: פחד, שמחה, עצב, כעס ועוד. זוהי שכבה ייחודית ליונקים שפיתחו בזכותה קשרים משפחתיים וחברתיים. בדומה לגזע המוח גם גרעיני הבסיס מגיבים לסאונד, אך באופן סובייקטיבי יותר, ומזהים האם צליל מסוים נעים או לא. זה אומנם עשוי להישמע כמו עניין של מה בכך, אך היכולת הזו, אומר שפיצר, מאפשרת למוזיקה להוריד את רמות הלחץ שלנו במגוון דרכים ולתרום באופן משמעותי לרווחה הנפשית ולבריאות הפיזית שלנו.

האזנה למוזיקה אהובה, למשל, מעוררת הפרשת הורמוני אושר כמו דופמין ומפתיחה הורמוני דחק כמו קורטיזול – מה שמציף אותנו בתחושת הנאה ועונג. היא מהווה גם עוגן חזק לזיכרונות: צליל בודד יכול לקחת אותנו בשנייה למחוזות רחוקים וזמנים אחרים. "מוזיקה היא דרך מצוינת להיזכר בעבר, לבטא את הרגשות העמוקים ואת הזהות שלנו, שאותם לא ניתן לבטא במילים", מסביר שפיצר.

נוסף על כך, מוזיקה היא מדיום סוציאלי וככזו ביכולתה להקל על תחושת בדידות. האזנה למוזיקה יוצרת סנכרון בין החוויות הרגשיות והפיזיולוגיות של המאזינים ומגבירה את תחושת החיבור ביניהם, אפילו אם מאזינים לה לבד. "לא חייבים ליצור מוזיקה באופן פעיל עם מישהו, עצם ההאזנה מחברת אותנו לרשת חברתית. כל צליל בה הוא חברתי – משום שהיא נוצרת מתוך מוסכמות חברתיות". 

המוח הרגשי זז לפי הקצב

מוזיקה מאפשרת לנו גם לנהל ולעבד רגשות בצורה בריאה. במוחנו קיימים נוירוני מראה שהתפתחו כדי ליצור הזדהות ולחבר אותנו לאחרים: הם אלה שגורמים גם לנו לפהק כשמישהו אחר עושה זאת, או לפתוח את הפה בעצמנו כשאנחנו מאכילים מישהו. אותם תאי מראה מגיבים גם לסאונד. "אנחנו אוהבים לחקות קצב", מסביר שפיצר. "אנחנו לא חייבים לזוז בכדי לחוות את התנועה במוחנו בגלל שנוירוני המראה מגיבים לה בהזדהות. תמיד הייתה לנו היכולת האינסטינקטיבית לחיקוי, אנחנו קוראים לה 'מימזיס'". ומסיבה זו, גם אם באופן לא מודע, התחלנו לייצר מוזיקה שמחקה את קצב ההליכה שלנו, וממשיכה את התנועה שבראשנו.

לכן, גם אם אנו לא נעים או רוקדים באופן מופגן, ברגע שאנו שומעים מוזיקה המוח שלנו מתחיל להסתנכרן ולהזדהות איתה, ויחד איתו גם הרגשות שלנו.

ההצפה של הרגשות השונים בעת ההאזנה מאפשרת לנו להתמודד איתם, גם אם לא במודע, באופן בטוח שאינו מאיים על האגו.

מוזיקה עצובה למשל, נוסכת בנו מלנכוליה. "העצב שבשיר אינו רק אקוסטי", מסביר שפיצר. "הוא מקודד גם את ההתנהגות שמקושרת עם עצב: ההתאבלות". אנו חווים אובדן או פגיעות מבלי לאבד אף אחד ומבלי להסתכן רגשית.

"במוחנו קיימים נוירוני מראה שהתפתחו כדי ליצור הזדהות ולחבר אותנו לאחרים: הם אלה שגורמים גם לנו לפהק כשמישהו אחר עושה זאת, או לפתוח את הפה בעצמנו כשאנחנו מאכילים מישהו. אותם תאי מראה מגיבים גם לסאונד וקצב. גם אם אנו לא נעים או רוקדים באופן מופגן, ברגע שאנו שומעים מוזיקה המוח שלנו מתחיל להסתנכרן ולהזדהות איתה, ויחד אתו גם הרגשות שלנו".

באופן דומה הגוף שלנו מגיב לרגעים מוזיקליים מפתיעים, חזקים או אינטנסיביים במיוחד בסימנים פיזיולוגיים שמקושרים עם פחד. רגעים אלו עשויים לעורר באזורי הפחד במוח תגובת "הילחם או ברח" ולגרום לדפיקות לב מואצות, תחושת צמרמורת או עור ברווז. במסגור של שיר אהוב או יצירה מרגשת, הפחד הופך למענג באפקט שידוע בצרפתית בשם Frisson.

"באופן מאוד מוזר, אנחנו חווים משהו דומה כשאנחנו עולים על רכבת הרים או כשאנחנו צופים בהתפרצות געשית ממקומנו הבטוח בנקודת התצפית", אומר שפיצר. "זה כמעט כמו שמוזיקה היא אלימות ללא הסכנה. אף אחד לא מת במוזיקה. זה מה שלדעתנו מאפשר למוזיקה להביע רגש באופן מאוד מוחשי".

מוזיקה היא מדיטציה למוח החושב

כל אלו מפחיתים במדדי לחץ ומשפרים את הבריאות הנפשית שלנו. אולם, מרגיעה ככל שתהיה, תהא זו טעות לחשוב שהאזנה למוזיקה היא פסיבית, טוען שפיצר. למעשה מדובר בפעילות אקטיבית ויצירתית במיוחד. קליפת המוח החדשה, השכבה העליונה ביותר, היא המוח החושב שלנו. זהו המקום שבו אנו מעבדים דפוסים ואת המורכבויות שבמוזיקה. "בסופו של דבר, מוזיקה נעשית למצב של מיינדפולנס, של הרהור", הוא אומר.

לא בכדי כל חברה אנושית פיתחה לעצמה מוזיקה אופיינית. היתרונות המתגמלים שלה הקנו לה מעמד של נכס תרבותי שמשתלם להעביר מאב לבן. ואולי יותר משהיא מחדד עבור האינסטינקטים שלנו, סימולטור לרגשות ואתגר לאינטלקט, מוזיקה היא מכונת זמן. מספיק צליל אחד כדי לשגר אותנו מטה במורד שכבות המוח ולהחזיר אותנו אחורנית מיליוני שנות אבולוציה. "זו הסיבה", אומר שפיצר, "שאני קורא למוזיקה חבל הטבור לאמא אדמה".

הקשרים העמוקים בין סאונד, תנועה ורגש נותנים לנו את ההרגשה המטפורית שמוזיקה נעה, מסביר שפיצר, ובמידה רבה אפשר לומר שזה אכן כך. מוזיקה – בין אם זו סימפוניה מלאה או שיר קצר – מגוללת לפנינו מסע שלם ולוקחת אותנו מנקודה אחת לאחרת. מסע רגשי, מנטלי, אינטואיטיבי – הד מרוחק ממסעותיהם של אבותינו הקדומים ברחבי היבשה.

כך מקצב התופים שהתנגן לאור מדורת השבט מהדהד עד היום, מחבר אותנו לדורות שהיו כאן לפנינו וכל זמן שהמוח שלנו לא ישתנה דרסטית – גם לאלה שיבואו אחרינו.

 

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

עוד חוזר הניגון – זו הסיבה ששירים נתקעים אצלנו בראש

לרטוט כמו מיתר – מה יש במוזיקה שיכול להעביר בנו צמרמרות?

בכוחה של מוזיקה לשלוח אותנו אל מעבר לגבולות ההכרה, ולהחזיר אותנו בחזרה

עוד מרדיו מהות החיים:

סולמות בזמן –  הקשר שבין התפתחות המוסיקה להתפתחות האדם והתודעה