מוזיקה מהלכת עלינו קסם כמעט מהפנט. בכוחה להעביר אותנו ממצב תודעתי אחד למשנהו על-ידי האזנה בלבד. מה מאפשר לה את האחיזה החזקה בהכרתנו? הורמונים מעוררי אושר ותחושת אחדות עם העולם הם רק חלק קטן מן התשובות.

משחר האנושות ליוו את עצמם בני האדם בצורות שונות של מוזיקה. קצב והרמוניה שיצרו בעזרת קולם או בעזרת כלי נגינה קדומים שימשו כאמצעי תקשורת בינם לבין עצמם, ובינם לבין עולם הרוחות והאלים. חלק מהתרבויות אף ראו במוזיקה חלק מהותי מקיומם. האבוריג'נים ילידי אוסטרליה, למשל, האמינו שחוקי הקיום הנצחיים נבראו על ידי הרוחות האבות שירדו מהשמיים ובעזרת שירה קדושה יצרו את כל הקיים בארץ והפיחו חיים בכל היצורים. גם חלק מילידי צפון אמריקה האמינו כי החיים נוצרו ומתקיימים הודות ל"שירו של הבורא".

נראה שכל מסורת אנושית מכירה ביכולותיהם של מוזיקה וצלילים להשפיע על הרגשות ועל המצב הפיזי והתודעתי שלנו, ומאז ועד היום היא לוקחת חלק מרכזי בכל תרבות, בין אם עתיקה או מודרנית. חשיבותה והשפעתה הציבו אותה במוקד מחקר מדעי, והתמונה המתגלה היא שמוזיקה יכולה להוביל אותנו במסע הכרתי-תודעתי מקצה לקצה. מחד, היא יכולה לעורר את מוחם של מחוסרי הכרה, מאידך היא יכולה להביא את מוחנו הקודח ממחשבות למצב 'פלואו'.

ד"ר קטקי קראנם, ביולוגית ומנהלת מיזם טכנולוגי בתחום המוזיקה והבריאות, מציגה את הקצה האחד. באתר המיזם Sync Project היא מספרת שהתגובה שהמוזיקה מעוררת בנו היא לעיתים כל-כך חזקה, עד כי ישנם סיפורים רבים על כך שהיא הצליחה "להחזיר לחיים" אנשים חסרי הכרה.

לדבריה, מחקרים עדכניים מצאו שמוזיקה אכן יכולה לשמש כגירוי להגברת הפעילות המוחית בקרב הסובלים מהפרעות בהכרה. במסגרת המיזם שלה, היא שואפת לחקור ממצאים אלו ולבחון כיצד תגובת המוח לסאונד יכולה לסייע באיתור סימני התאוששות ממצבים חמורים כמו תרדמת.

כוחו של צליל מוכר

קראנם מציינת כי ידוע זה מכבר שהאזנה למוזיקה גורמת לעלייה משמעותית ומגוונת בפעילות המוחית. במחקרים נמצא שבנוסף לפעילות הצפויה באזורים השמיעתיים, נראתה גם פעילות מוגברת באזורים המוטוריים, באזורים המקושרים ללמידה, באזורי הקשב, ובאזורים המקושרים לרגשות.

במאמרה מזכירה קראנם את אחד המחקרים החשובים בתחום, בו הראה החוקר טפו סרקמו שהעשרת סביבת ההחלמה של מטופלים במוזיקה למשך שעה ביום הספיקה כדי להאיץ את ההתאוששות הקוגניטיבית והרגשית שלהם לאחר מקרי שבץ. קראנם טוענת כי באופן דומה גירוי מוזיקלי יכול לסייע למטופלים הסובלים מהפרעות בהכרה.

היא מספרת כי במחקר שבו הושמעו מספר סוגים של מוזיקה מועדפת למטופלים בעלי הכרה חלקית, נצפתה עלייה במדדים פיזיולוגיים מסוימים. בניסוי זה נבדקה השפעת המוזיקה על מטופלים הסובלים מהפרעות הכרה ברמות שונות – מחוסר היכולת להגיב או לתקשר עם הסביבה, ועד כדי תרדמת – בדרך כלל כתוצאה מפגיעות ראש. כאשר הושמעה למטופלים מוזיקה שהוגדרה על-ידי בני משפחותיהם כמועדפת, זוהתה בקרבם עלייה בתגובות קוגניטיבית ופיזיולוגית שונות כמו פעילות גלי מוח, תדירות פעימות הלב, וקצב נשימה. אצל מטופלים שסבלו מהפרעות ההכרה החמורות ביותר נצפו אף מצמוצים מוגברים למשמע מוזיקה אהובה. לעומת זאת, האזנה לקולות אחרים שהושמעו לקבוצות הביקורת, כגון מוזיקה שאינם אוהבים (לפי הגדרת בני המשפחה), רעש לבן (רעש מונוטוני מתמשך), שקט מוחלט, ומוזיקה חיה מאולתרת שהותאמה לקצב הנשימות של הנבדקים, לא הובילה לאותה תוצאה.

"מוזיקה היא סוג הגירוי המעורר ביותר למוח", כותבת קראנם. "אנו מקווים שבעתיד, ממצאים ממחקרים שהדגימו השפעות חיוביות של סביבת החלמה מועשרת במוזיקה יוכלו לסייע לתחזיות קליניות […] ולשנות את הדרך שבה אנחנו מבינים וניגשים להפרעות בהכרה כמו תרדמת".

מוזיקה כמדיטציית מיינדפולנס

המעניין בהשפעה של המוזיקה על ההכרה הוא שהיא פועלת בשני הכיוונים. וכפי שהיא יכולה למשוך אותנו בחזרה ממצולות חוסר ההכרה, כך היא יכולה לסייע לנו לנסוק לגבהים חדשים של תודעה.

המפיק המוזיקלי דארין מק'פדיין, המתרגל מדיטציה בודהיסטית זה למעלה משני עשורים, תהה מעל עמודיו הדיגיטליים של המגזין Quartz כיצד מסוגלים אלו הנסחפים באקסטזה לצלילי מוזיקה, אלקטרונית לצורך העניין, להגיע אל אותה התעלות תודעתית שהעוסקים במדיטציה מגיעים אליה לעיתים רק לאחר תרגול מנטאלי אינטנסיבי וממושך. במאמרו טוען מק'פיידן כי למוזיקה מספר השפעות מרוממות רוח.

מוזמנים לקחת פסק זמן ולהצטרף לשני הברי ודרור רדה למדיטציית צלילים רב ממדית עם 4 סנסולות.

ראשית, הוא מסביר כי בדומה לתרגול מיינדפולנס, גם להאזנה למוזיקה יש את היכולת למקד את הקשב שלנו בכאן ועכשיו. "בכדי לחוות קטע מוזיקלי במלואו, עלינו לעקוב אחרי כל תו בעודו מתנגן בזמן אמת", הוא מציין. ההתמקדות בהווה מייצרת תחושות חיוביות שמסייעות לנו להגיע ל"פלואו", המוגדר כ"מצב שבו אנשים כה מעורבים בפעילות עד שנדמה ששום דבר אחר לא חשוב". על-פי מק'פדיין, במצב זה חל ניתוק זמני מתחושת העצמי, ויורדת הפעילות באזורים במוח המקושרים עם תחושות חרדה וחוסר ביטחון.

שנית, נראה כי מוזיקה מאפשרת מנוחה למחשבות הנודדות שלנו. מק'פדיין מספר כי בני אדם עסוקים רוב זמנם במחשבות על העבר או על העתיד המאפיינות את פעילותה של מערכת במוחנו הנקראת "רשת ברירת המחדל". להפעלת רשת זו יתרון אבולוציוני רב, מכיוון שהיא מאפשרת לנו ללמוד מטעויות העבר ולהתכונן אל העתיד. אך ליתרון ההישרדותי מחיר רגשי כבד. לאורך הדורות התפתחה בנו מה שמכונה "הטיית השליליות", שגורמת לנו להתרכז באירועים שליליים בעבר או בעתיד בעת נדידת מחשבות. מק'פיידן מציין כי במחקר שנערך באוניברסיטת הרווארד נמצא בהתאמה כי נדידת מחשבות מקושרת לתחושות שליליות של חוסר שמחה, מתח וחרדה.

לדבריו,  מחקרים מצאו שכשאנו מאזינים למוזיקה שאנו אוהבים, רשת ברירת המחדל פעילה גם כן. אך להבדיל ממצב רגיל, במקום להתמקד בעבר או בעתיד – אנו ממוקדים במוזיקה. כלומר המוזיקה משתלטת על הרשת ומנקה ממנה את הטרדות. כך שלאורך פרק זמן ההאזנה, קצר או ארוך ככל שיהיה, אנו חופשיים מהשפעותיה השליליות של נדידת המחשבות. או כפי שמצטט מק'פדיין את בוב מארלי: "מה שטוב במוזיקה, זה שכשהיא פוגעת בך, אתה לא מרגיש כאב".

להרגיש אחד עם המוזיקה והעולם

אם לא די בכך, מק'פיידן מתאר גם השפעה ניכרת על המנגנון ההורמונלי שלנו. הוא מציין כי מחקרים מצאו שבעת ההאזנה למוזיקה משתחררת במוח כמות גדולה של דופמין – הורמון המייצר תחושת אושר ותגמול. למרות שאין זה ברור עדיין איזה ערך אבולוציוני יש להפקת דופמין ממוזיקה, "הוא מספק מנה של אופוריה שמותירה אותך צמא לעוד […] ונחשב לחלק גדול ממה שהופך מוזיקה לאטרקטיבית למוח האנושי", הוא כותב.

פרדוקס מעניין הוא שגם כאשר אנחנו מאזינים למוזיקה עצובה, ניכר שיש לכך השפעה הורמונלית חיובית. מק'פדיין מסביר שבכדי לסייע לנו להתמודד עם התחושות הקשות שמעלה המלודיה או השיר, המוח שלנו מכין אותנו להתמודד עם ה"טראומה" הפוטנציאלית בכך שהוא רוקח עבורנו קוקטייל עוצמתי של הורמונים וכימיקלים המשרים תחושה טובה. כשהשיר מסתיים והאיום חולף, אנו מוצפים בשאריות הכימיקלים הנעימים ומשככי הכאבים.

לבסוף, מק'פדיין מתייחס לאותה תחושה המוכרת היטב הן למתרגלי מדיטציה מנוסים והן למשתתפים הנלהבים באירועי מוזיקה גדולים – תחושת אחדות עם העולם. לאחרונה מצאו חוקרים שבעת אירועי מוזיקה המוניים מתרחש סנכרון של גלי המוח לתדר בטווח דלתא, המקושר הן עם תחושת ההנאה וההתעלות מהחוויה עצמה, והן עם תחושת הקרבה והאחדות עם הנוכחים האחרים באירוע.

ביכולתה של המוזיקה לסחוף אותנו, ולהחזיר אותנו בחזרה

אז מה משותף לנזיר בודהיסטי ולחוגג בפסטיבל מוזיקה אלקטרונית? הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב, מסתבר. אומנם חקר השפעת המוזיקה על הגוף והנפש שלנו הוא תחום חדש יחסית, אך אנו לא באמת זקוקים למדענים שיאמרו לנו כיצד האזנה למוזיקה האהובה עלינו גורמת לשינוי תודעתי. אנחנו יכולים להרגיש זאת בעצמנו.

מק'פדיין מצטט את  וויליאם שייקספיר, שמתאר זאת היטב באמרו: "מוזיקה יכולה לטפל במוח החולה, לעקור מן הזיכרון עצב מושרש, למחוק את הדאגות מן המחשבה, ועם הסם המתוק שלה לנקות את כל המכביד על הלב".

 בין אם זה יחד עם המוני משתתפים בהופעה או בפסטיבל בפארק, ובין אם בין ארבעת כותלי ביתנו לאוזנינו בלבד, בכוחה של המוזיקה להעביר אותנו בין מצבי תודעה שונים. מוזיקה מסוגלת לסחוף אותנו מהקרקע שעליה אנו ניצבים למחוזות נשגבים שמעבר לגבולות העצמי, ובאפשרותה להחזיר אותנו להיאחז באותה קרקע, כשאבדנו מעבר לסף ההכרה.

תמונת כותרת: Spencer Imbrock  /  Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

תעלומת המוזיקה העצובה – מדוע צלילים נוגים עוזרים דווקא לעודד אותנו במצב רוח ירוד?

התועלת האבולוציונית של האזנה למוזיקה – מה מתרחש במוח מעבר לצלילים עצמם?

תווים טובים - מדוע המוח שלנו מגיב טוב כל כך לטיפול באמצעות מוסיקה?

עוד מרדיו מהות החיים:

סולמות בזמן -  הקשר שבין התפתחות המוסיקה להתפתחות האדם והתודעה