גם כשילדינו בוגרים, אנו לא מפסיקים להיות ההורים שלהם. עם זאת, האם הקשר נשאר עם אותם מאפיינים? האם מה שרלוונטי לילדים בגילאי בית ספר ותיכון תקף גם עבור ילדים שהם כבר הורים בעצמם? ייתכן שדווקא מרחב לנשימה יכול לחזק את הקשרים בשלבים האלה בחיים.

אומרים שנדרש שבט שלם בשביל לגדל ילד אחד. בחברה המודרנית אומנם כבר אין שבטים, אך חוכמת ההמונים ואנשי מקצוע כגון מדריכי הורים, פסיכולוגים ויועצים מצויה בשפע בסביבה, בעיקר בכל הקשור בהורות לתינוקות, ילדים ובני גיל ההתבגרות. ואולם, אנו לא מפסיקים להיות הורים ברגע שהגוזלים עזבו את הקן – גם הורים לילדים בוגרים מתמודדים עם חוסר ודאות, דילמות, קשיים ומשברים.

בתוכנית פעם הורה –  תמיד הורה ברדיו מהות החיים, מבקשת שרי אריסון להציע בדיוק את התמיכה שזקוקים לה הורים לילדים בוגרים. אסי זיגדון, שמגיש איתה את התוכנית, מדבר על כך שהיא שואפת לסייע לנו להיות הורים גדולים לילדים גדולים: "גדולים –  גם בהקשר של גדלות רוח […] להבין שהילד הזה הוא כבר מבוגר שיש לו אחריות על חייו והוא יודע לבחור". 

לדברי אורחת התוכנית יעל כרם, פסיכותרפיסטית ומדריכת הורים בגישת אדלר, ההגעה למקום הזה מורכבת ולא תמיד פשוטה או מובנת מאליה. אנו עוברים ממקום שבו היינו הדמויות הראשיות והקובעות בחייהם של ילדינו, לטייסי משנה. "ההורות המבוגרת קשורה ליצירת נפרדות", היא מסבירה לאריסון. "חלק מנפרדות רגשית זה לכבד ולהעריך את השונות, [להבין] שלצד השני יש חיים משלו, דעות משלו, רגשות, שאיפות […] אני חושבת שהתפקיד ההורי שלנו הוא כל הזמן להכיר בזה שאנחנו מגדלים אנשים אינדיבידואליים עם זהות נפרדת, ייחודית, שהיא לא אנחנו, וזה מאוד קשה".

למרות האתגר והקושי, מדובר בתהליך בריא ששכרו בצידו. כרם מסבירה כי במידה שלא מצליחים ליצור נפרדות רגשית תקינה, אנו עלולים ליצור מרחק בינינו ובין ילדינו במקום הקרבה שאנו מייחלים לה. "כשאנחנו לא נפרדים רגשית, הרבה ילדים תופסים מרחק בגלל הפלישה הזאת של ההורים אליהם, או שיש מריבות בלתי פוסקות כך שאני [הילד] כל הזמן מרגיש שאני צריך לשמור ולהגן על הזהות שלי ועל העצמי שלי מהחדירה הבלתי פוסקת של ההורים". התוצאה היא שלמרות הקרבה הפיזית והנוכחות שההורה מייצר, הילד שומר מרחק. לעומת זאת, כשאנחנו מצליחים להיפרד רגשית, דווקא אז אנחנו מאפשרים את הקרבה.

כיצד נוכל להקל ולסייע להצלחת תהליך הנפרדות הרגשית? הנה 7 נקודות למחשבה.

1. להבין שאנחנו לא מאבדים אותם

ביאנקה סוואנפול, בעלת הבלוג Modern Mid Life בנושא גיל העמידה, מספרת כי הורים רבים מרגישים שהם מאבדים את ילדיהם, מכיוון שהם כבר לא עומדים במרכז חייהם של הילדים. "מערכת היחסים ביניכם משתנה, אך תמיד תהיו הוריהם", היא כותבת. במקום דינמיקה של הורה-ילד, שבה הייתם רגילים להיות הבוס, אתם עוברים לתפקיד חדש שהוא יותר כמו חבר: כבר לא בשליטה אבל בהחלט מציעים תמיכה. לא מדובר באובדן אלא בשינוי – במקום ילד שהיה זקוק לטיפולנו אנחנו מרוויחים מערכת יחסים מסוג שונה, עם אדם בוגר, שווה לנו, שיש לנו איתו קשר וחיבור ייחודי שלעולם לא יוכל להילקח מאיתנו. "זה אומנם עלול להרגיש כמו הורדה בדרגה, אבל השינוי הזה הוא חיוני. ההכרה בו וההבנה שזוהי המטרה והתוצאה שאליה יש לשאוף עשויה להקל עלינו לקבל את התהליך".

2. לשחרר רגשות שליליים 

סוואנפול מציעה לשחרר רגשות שליליים שנותרו מדינמיקת ההורה-ילד כמו אשמה, כאב, טינה, כעס ותסכול. כדי שאלה לא יכבידו עלינו ולא יקשו על תהליך השחרור, היא ממליצה לנסות ולסלוח לעצמנו על החלקים שבנו שתרמו לרגשות האלו.  "לדוגמה, אם אנחנו מרגישים אשמה על כך שלא היינו הורים טובים מספיק, אנו עלולים להתפתות להמשיך לעזור לילד שלנו מעבר למה שהוא צריך, רק בשביל שאנחנו נרגיש טוב יותר".

3. לוותר על השליטה

אף אחד מאיתנו לא יכול לשלוט באמת על אדם אחר. כהורים, אנחנו יכולים להשפיע על עיצובם של ילדינו, אך לא לקבוע כיצד הם יתפתחו. ההבנה שעלינו לשחרר את הרצון לשלוט על מעשיהם ובחירותיהם של ילדינו היא חלק חשוב מההיפרדות הרגשית. "אם תמיד נכרכר סביבם, הם לא יוכלו לפתח זהות נפרדת חדשה בעולם. הריחוף מעליהם מערער את הביטחון שלהם ביכולת להיות עצמאיים", כותבת סוואנפול.

לדוגמה, הפרשנות של "הצלחה" בעינינו עשויה להיות שונה מהפרשנות של ילדינו, והחלומות והתקוות שלנו עבורם עשויים להיות שונים מאלה שיש להם עבור עצמם. עלינו לקבל שההצלחה שלהם כבר לא באחריותנו. "כן, זה קשה להתאפק ולא לנסות להשפיע על ההחלטות של ילדינו, אך זה הזמן שלהם לקחת את ההגה של חייהם". 

באותו האופן, כדאי גם לתת להם את החופש לטעות ולחוות את ההשלכות של החופש הזה. התפקיד שלנו, לפי סוואנפול, הוא רק להראות להם שאנו מאמינים בהם.

4. לקחת אחריות על האושר שלנו

בכל מערכת יחסים יש עליות ומורדות. לכן, עד כמה שילדינו הם אומנם מקור לאושר גדול, אם נתלה את כל אושרנו אך ורק בהם באופן בלעדי אנו עלולים להתאכזב. "אהבת אמת דוחה את הרעיון שאדם אחר קיים אך ורק בכדי לרצות אותנו", כותבת המחברת והקואוצ'רית קריסטין פילד ב-Sixty and Me. "בגלל שאהבה אינה תלויה בכך שהאחר ימלא את צרכינו, היא אינה צריכה להיות מאוימת כאשר הוא לא משביע את רצוננו […] כשנהיה מסוגלים להתבונן בילדינו בנפרדות מסוימת, כאשר התגובה שלנו אליהם כבר לא תתבסס על ציפיות או תלות, או-אז נוכל אז לאהוב אותם באופן חופשי ומלא".

בשביל שנהיה מסוגלים לעשות זאת, פילד מציעה לקחת אחריות על מילוי החלל שהשאירו הילדים, במקום לצפות מהם לעשות זאת. במילים אחרות, מדובר בהבנה שהאושר שלנו הוא באחריותנו, ואנו לא צריכים להטיל את התפקיד כולו על ילדינו או על מישהו אחר. מדובר במשקולת גדולה שעלולה להכביד עליהם ובסופו של דבר לפגוע ביחסים. "מקור האושר הוא עבודה פנימית והוא בלתי-תלוי בהתנהגותם של אנשים אחרים". על כן כדאי להפנות את המיקוד כלפי עצמנו, להתבונן על הצרכים והרצונות שלנו, ולבדוק כיצד אנחנו יכולים לספק אותם בעצמנו. לדוגמה, אם אנחנו מוצאים שאנחנו זקוקים לאהבה והערכה מילדינו ונכדנו על מנת להיות מאושרים, ייתכן שאם נפתח עוד מוקדי אושר פנימיים ועצמאיים בנוסף לילדינו, הצורך הזה יקבל מענה. "החלל הוא שלנו למלא", כותבת פילד. באחריותנו לדאוג לכך, השקעה במערכות יחסים אחרות (נוספות על זו עם ילדינו), חברויות, ותחביבים תסייע לנו לצמצם את תחושת האובדן.

5. לכבד ולחגוג את השונות

הקונפליקטים שהיו לכם עם ילדיכם לפני הבגרות לא ייעלמו בן לילה כשיעזבו את הבית, מסבירה הכותבת מישל שייצר במגזין Extra Mile. "אין זמן טוב יותר מן ההווה בכדי לקבל –  ולחגוג –  את הייחודיות של ילדיכם. ייתכן שלא תמיד תסכימו עם הבחירות שלהם, אבל נסו למצוא הנאה בהסכמה ללא קונפליקט ככל שהעצמאות שלהם צומחת".

6. להפוך ממנכ"ל ליועץ

טס בריגהאם, מטפלת זוגית ומשפחתית, מסבירה בריאיון לשייצר כי שלב זה בהורות לא צריך לעסוק ב"ניהול החברה", כפי שהיא מכנה זאת, אלא במתן "עצות מומחה" והכוונה מן הניסיון האישי, שהילדים הבוגרים יכולים ליישם אם יבחרו בכך. אם נרצה לסייע להמלצות שלנו להתקבל ביתר פתיחות, כדאי להימנע משיפוטיות וביקורת. "אם אתם רוצים לשתף מחוכמתכם, עשו זאת בחן וברגישות", כותבת שייצר. "זהו אומנם אחד מן האתגרים הרבים שבהורות לילדים בוגרים, אך זוהי גם דרך לבנות קשר חזק של הבנה ואמפתיה".

עוד היא מוסיפה שילדים לא תמיד יבקשו את עצתנו, ולעיתים יחפשו רק קיר תהודה. לכן חשוב ליצור אווירה קשובה ומכילה, שבה הילדים תמיד ירגישו בנוח לבוא ולדבר. "בנוסף לשמירת ערוצי התקשורת פתוחים, השתדלו לשמור על פני פוקר כאשר הם אכן מדברים אתכם על נושאים שגורמים לעורכם להצטמרר".

 7. להציב גבולות

בין אם הילדים עדיין מתגוררים אתכם בבית, חיים לבד או במדינה זרה, חשוב להציב גבולות במערכת היחסים החדשה, טוענת שייצר. יהיו פעמים שאתם תהיו הראשונים שהם יפנו אליהם בשעת משבר, ובפעמים אחרות יבחרו לפנות לעצה ממישהו אחר – וזה בסדר. באותו האופן, רק מכיוון שהילדים הפכו למבוגרים, אין זה אומר שצריך לשתף אותם בכל החלטה או דיון אינטימי ביניכם ובין בן הזוג שלכם. שייצר וסוואנפול ממליצות שתיהן להגדיר גבולות ברורים ביחסים ולדבוק בהם –  מתי לפנות אחד אל השני ומתי לא, איך לנהוג במצבי חוסר הסכמה ועוד. ייתכן שבהתחלה תהיה אי-נוחות מסוימת, אך עם הזמן זה ילך וייעשה קל יותר.

תמונת כותרת: Lucille Ryan on Shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

כיצד משתחררים מגלונים של אשמה? הורים בלתי מושלמים לילדים בלתי מושלמים

פסיכולוגים: תנו לילדים להתחכך בחיים, רק ככה הם ילמדו איך לחיות

מהו סגנון קבלת ההחלטות של ילדיכם וכיצד לעזור להם להוציא ממנו את המיטב

עוד מרדיו מהות החיים:

הקול יחסים: איך לגדל ילד עצמאי? מה החשיבות בחינוך לעצמאות ומתי כדאי לשחרר?