'תהיה נחמד', זו אולי ההנחיה החברתית הראשונה שאנחנו מקבלים כילדים. מה ההבדל בין נחמדות שמוּנָעת מריצוי ונחמדות שנובעת מביטחון עצמי וחמלה? מתי נחמדות אינה משרתת – לא אותנו ולא את הסביבה – וכיצד חלק בנו שאוהב אותנו יותר מכל מנסה לעזור?

פרד עלה לכיתה א' לא מזמן. כשאחד הילדים מזמין אותו לבלות יחד אחרי בית הספר הוא מתרגש ומשיב בחיוב. כשהם מגיעים לביתו של החבר, הוא שואל את פרד אם גם הוא אוהב את מלחמת הכוכבים. פרד משקר ועונה שכן, והשניים מתיישבים לצפות יחד בפרקים. מאותו יום הפעילות חוזרת על עצמה מספר פעמים בשבוע והיכולת של פרד לספר שהוא בעצם בכלל לא אוהב את הסדרה הולכת ומתפוגגת. בחופש הגדול הוא נמנע מחברו החדש ובתחילת כיתה ב' הוא מתנהג כאילו הם בכלל לא חברים, מותיר את הצד השני מבולבל.

עוברות השנים ופרד עולה לתיכון. יש לו הרבה חברים והוא מאוד אהוב. הוא החבר הזה שעונה 'כן' לכל בקשה, הזמנה או רעיון. אבל בשלב מסוים העניינים מסתבכים. התוכניות מתנגשות והוא נאלץ להמציא תירוצים ולבטל חלק מהן. הוא עסוק מאוד בלהותיר את כולם מרוצים – רק שהחיבה אליו לא תפחת – עד שהוא חש שאינו עומד בעומס ונעלם. בקולג' פרד מתאהב לראשונה. טרה מקסימה ויפה והיא מוציאה ממנו דברים שלא הכיר. אבל אז מתחילים לצוץ דפוסי התנהגות פחות נעימים. היא יוצאת עם חברים מבלי להגיד לאן ומתי תחזור או שאינה מגיבה להודעות. טרה מתחילה להגיב בחוסר סבלנות לפרד והוא לא מבין איך זה קרה. הוא תופס את עצמו כבחור נחמד, כזה שנוח להסתדר עימו, שנמנע ממריבות ועימותים ובקושי עושה עניין גם מדברים שמפריעים לו. אז איך הגיע למצב הזה? לאט הוא מפסיק לאהוב אותה והשניים נפרדים.

פרד, גיבורו של סרטון מבית Pursuit of Wonder, התעצב כטיפוס מרצה. הוא כל כך עסוק בלהיות נחמד אל כולם שבסופו של דבר הוא לא מצליח להחזיק את הקשר עימם. אבל מהי נקודת הכשל? כיצד דווקא המאמץ לשמור על כל מערכות היחסים שלו הופך למקל בגלגליו? חלקנו אולי מזדהים עם פרד לחלוטין או באופן חלקי. יכול להיות שמישהו בחיינו או סיטואציות מסוימות מוציאים מאיתנו את הפן הזה, המרצה. מי שנקלע לריצוי בטח הרגיש כיצד בעודו עוטה חיוך סימפטי ואומר: 'בטח', משהו בפנים מזדעק: 'הו לא'. הייתכן שנחמדות – תכונה בעלת מוניטין חיובי, שאותה אנחנו אפילו משתדלים ללמד ילדים מגיל צעיר – היא לא טלית שכולה תכלת? נהוג להניח שלהיות נחמדים דורש אומץ, כיוון שזו התנהלות ששמה אותנו במקום פגיע, אך מסתמן שזו יכולה להיות אפילו עמדה פוגעת ולא רק פגיעה. מתי 'להיות נחמד' מקדם אותנו ואת הסביבה ומתי זה פוגע בכולם, ומדוע? ומה יש באנשים מסוימים או בסיטואציות מסוימות שמפעיל בנו את מנגנון הפעולה הזה?

בחורים נחמדים מסיימים אחרונים

בשנת 1997 שחררה להקת Green Day סינגל שנקרא Nice guys finish last. "היית מצפה שלאנשים נחמדים יהיה דווקא יתרון על פני אנשים אנוכיים בהיררכיה החברתית", מסבירה פרופסור לפסיכולוגיה סוזן קראוס במאמר ב-Psychology Today, הלוא "אחרים רוצים להיות בסביבתם". ומי שחש רצוי סביר שירגיש טוב לגבי עצמו, שמידת הסיפוק שלו מהחיים תהיה גבוהה והוא ישיג את מבוקשו. מדוע, אם כן, שר סולן הלהקה בילי ג'ו ארמסטרונג שבחורים נחמדים לוחצים הרבה ידיים אבל נגמר להם הדלק? מדוע הוא מציע שלא יטפחו לעצמם על השכם, כדי שלא יישבר להם עמוד השדרה?

יש גם ספרות מחקרית שתומכת בטקסט של גרין דיי. חוקרים משוודיה, למשל, בדקו את הקשר בין מידת הנחמדות של אנשים – דהיינו הנכונות שלהם לשתף פעולה וכמה נוח להסתדר איתם – ובין סיפוק בחיים. הם מצאו כי "לאנשים בעלי מידת נעימות גבוהה בדרך כלל היו רמות נמוכות יותר של שביעות רצון מהחיים".

מה קורה כשילד צריך לבחור בין שמירה על עצמו ושמירה על קרבה?

בסרטון בערוץ Way of Thinking מסביר ד"ר גאבור מטה, רופא משפחה מומחה בהתפתחות גופנית בינקות ובטראומה נפשית, על האופן שבו נוצרת הווריאציה הלא בריאה של נחמדות. לדבריו, לילד שנולד ישנם שני צרכים בסיסיים: היקשרות ואותנטיות. הצורך בהיקשרות "זה החיפוש התמידי אחר קרבה וסמיכות עם אדם אחר. הדינאמיקה שקשורה בהיקשרות היא אולי הדינאמיקה הכי חזקה בחיי האדם, ומטרתה הראשונית היא ההגנה וההזנה של הצעירים". ואילו את הצורך באותנטיות ניתן להסביר כצורך "להיות מי שאנחנו. גם הצורך הזה הוא הישרדותי. אם אתה לא מחובר לעצמך אתה לא תשרוד", הוא מסביר. זו בעצם היכולת שלנו להיות ערים לצרכים ולרצונות שלנו ולהתנהג בהתאם. לשמור על עצמנו. "אם אני מרגיש משהו, אני שם לב לזה. אם אני לא, אני בסכנה".

אך מה קורה כשילד ניצב בדילמה, בקונפליקט של שני הצרכים הבסיסיים האלו? נחזור רגע אל פרד. דמיינו לעצמכם את פרד, פעוט בן שנתיים וחצי בוכה כי מעד ונפל, ואבא שלו, שרואה שזו הייתה נפילה קטנה ולא מזיקה מגיב אליו בחוסר סבלנות: 'די כבר פרד, מה אתה עושה עניין? בקושי קיבלת מכה'. או דמיינו את פרד בן שלוש כועס ומסרב לאכול ארוחת ערב ואמא שלו – עייפה, דלה בזמן לעצמה וקצרת רוח – כתגובה, כועסת בחזרה: 'למה אתה הופך כל דבר קטן לקשה?'

"יש אנשים שכל כך מרוכזים בלא להיות אנוכיים עד שהם נהיים ממש אנוכיים מתוך כך. להסכים באופן גורף עם כולם זה לא בהכרח סימן שאכפת לך מכולם סביבך, אלא שאכפת לך ממה שהם חושבים עליך, מבלי לחשוב על כיצד זה משפיע עליהם".

לדברי מטה, אם ילד מרגיש שעליו לבחור בין השניים – ביטוי אותנטי של צרכיו וחתירה למימושם או הקשר עם המטפלים העיקריים שלו והקרבה אליהם – הוא יבחר בהיקשרות. "[אם אני מבין שכאשר] אני אותנטי ומביע את הרגשות שלי אזי ההיקשרות שלי נמצאת תחת איום כי ההורים שלי לא מסוגלים להתמודד עם זה – אני, באופן אוטומטי אבל לא מודע, אדכא את הצורך באותנטיות", הוא מציב עצמו בנעלי הפעוט.

ובכן, ישנן סיטואציות שבהן אנחנו, כבוגרים, בוחרים בנחמדות ובדיכוי הרצונות שלנו למען שיתוף פעולה. לעיתים זה באמת הדבר הנכון לעשותו. אבל לא מעט, אנחנו מוצאים את עצמנו נקלעים לדפוס התנהגות שכזה ולא מתוך בחירה. אולי גם אנחנו, כמו פרד, קיבלנו את המסר שהסביבה לא מגיבה באופן סימפטי אל הרצונות האינדיבידואליים שלנו. וזה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב, יכול להיות שגילינו שהסביבה ממש מתמוטטת כשאנחנו בוחרים להיות נאמנים לעצמנו על חשבון אחרים.

ניצוץ של חמלה

בדומה לכל סיטואציה אחרת שבה אנחנו נדחקים לפינה, גם כאן, כשאנחנו נחמדים כיוון שאין לנו ברירה אחרת אנחנו חווים תסכול וכעס. גם על האדם שמולנו שלא מאפשר לנו להיות מי שאנחנו וגם על עצמנו, על שנטשנו את עצמנו לטובת 'שלום בית'. בהיעדר יכולת ללבן, הכעס שמצטבר מרחיק אותנו מהסובבים אותנו. כך הוא הרחיק את פרד מחבריו לספסל הלימודים. באותו זמן, כפי שמסבירה לפרד החברה החדשה שלו: "יש אנשים שכל כל מרוכזים בלא להיות אנוכיים עד שהם נהיים ממש אנוכיים מתוך כך. להסכים באופן גורף עם כולם זה לא בהכרח סימן שאכפת לך מכולם סביבך, אלא שאכפת לך ממה שהם חושבים עליך, מבלי לחשוב על כיצד זה משפיע עליהם". מה שאולי מסביר מדוע טרה, חברתו הראשונה, התרחקה והחלה להתנהג בחוסר סבלנות.

לפני שאנחנו מסיקים כי נחמדות היא עסק מפוקפק, נסתייג. נחמדות שנובעת מחשש אכן עלולה להציב אותנו ואת מי שמולנו בפוזיציה פגיעה. היא זו שמורידה את מידת הסיפוק שאנו חשים בחיינו והיא זו שמובילה לעיתים קרובות לפיצוץ בקשר. אחותה התמימה, זו שנובעת מבחירה ומתוך יכולת לשים את עצמי רגע בצד ולתת מקום ותחושת נוחות לאחר, היא בהחלט נחמדות שמיטיבה עם החברה האנושית. הפסיכיאטרית ד"ר מרסיה סירוטה מבחינה בבלוג שלה בין השתיים ואת המצב הבריא יותר היא מכנה בשם אחר: אדיבות.

"כשהנפש שלנו מגיבה בחוסר נוחות לדיכוי העצמי שאנחנו עושים, זו בעצם הדרך של חלק בנו – שאוהב אותנו יותר מכל דבר אחר – לנסות להחזיר אותנו אל עצמנו. הוא שם בלוקים, מעצורים, בדרך שלנו – שאומרים לנו 'לא, זו לא הדרך, זו לא הדרך', אלו בלוקים שמנסים להחזיר אותנו אל עצמנו".

סירוטה נוגעת בנקודה שאולי הפוכה לחשיבה האינטואיטיבית: "אנשים נחמדים מדי מנסים לרצות כדי שיוכלו להרגיש טוב עם עצמם" ולא כדי שאחרים ירגישו טוב. אדיבות, לעומת זאת, נובעת מתוך שילוב של ביטחון עצמי יציב וחמלה. כשאנשים נוהגים באדיבות, היא מסבירה, "אכפת להם מעצמם כשם שאכפת להם מאחרים, והם מצפים שיתייחסו גם אליהם בכבוד". הם יוכלו לבחור מתי לשים את האחר במקום הראשון ומתי את עצמם. כלומר, כשנחמדות נובעת מתוך עמדת חוזק וכוונה טובה, היא יכולה להיות מופנית גם אל הסביבה וגם כלפי עצמנו.

לשמחתנו, מסתמן שגם בתוך הנחמדות הלא מיטיבה יש ניצוץ של חמלה, כלפי הכעס והתסכול שנוצרים בנו – תגובה שאליה מתייחס מטה כאל בריקדות של חמלה עצמית. ניתן לומר שכשהנפש שלנו מגיבה בחוסר נוחות לדיכוי העצמי שאנחנו עושים, זו בעצם "הדרך של חלק בנו – שאוהב אותנו יותר מכל דבר אחר – לנסות להחזיר אותנו אל עצמנו. הוא שם בלוקים, מעצורים, בדרך שלנו – שאומרים לנו 'לא, זו לא הדרך, זו לא הדרך', אלו בלוקים שמנסים להחזיר אותנו אל עצמנו"

תמונת כותרת: Daiga Ellaby  on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מה ההבדל בין ביטחון עצמי לחמלה עצמית - ומדוע חמלה עדיפה?

לפעמים דווקא התמקדות בעצמנו היא הדרך הטובה ביותר להתחבר לעולם שסובב אותנו

הכישרון להתקומם – שחרור מהגורמים שמדכאים אותנו דורש אומץ, אבל המחיר שווה

עוד מרדיו מהות החיים:

הגשמה בדרך שלי – מה הקשר בין האהבה שלנו לעצמנו וליכולת שלנו לאהוב אחרים?