דייג אוהב דגים. ומה לגבי בני-אדם?

בעשורים האחרונים עברנו לא מעט אתגרים ומשברים שהקשו עלינו להישאר אופטימיים. פילוג חברתי, זרות, ולאחרונה נוספה גם מגפה עולמית – כולם לאורך זמן שוחקים את האמון שלנו אחד בשני והופכים אותנו למרוחקים וחשדניים יותר. מחקר שמציג זקי מראה שבשנת 1972 45% מהאמריקאים חשבו שניתן לסמוך אחד על השני. כעבור 46 שנים נותרו רק 30% אמריקאים שחשים כך. אם הדברים יימשכו כך, הוא מתריע, "יש סיכוי ממשי שניקלע לקיפאון עמוק של ציניות […] תפיסה שלפיה האנושות רודפת בצע, אנוכית ורמאית".

כך למשל מדגים אחד המחקרים האהובים על זקי, שנערך בקרב שתי עיירות דייגים ברזילאיות בעלות מסורות דיג שונות. האחת יושבת על חוף האוקיינוס, שכדי לדוג בו יש צורך בסירות גדולות ובציוד כבד, מה שמאלץ את הדייגים לעבוד יחד אם ברצונם להתפרנס. העיירה השנייה מרוחקת ממנה 50 ק"מ וממוקמת על שפת אגם, כך שסירות קטנות יכולות לדוג מבלי להזדקק לשיתוף פעולה. להיפך, הדייגים יוצאים לעבוד לבד ומתחרים זה בזה.

סדרת ניסויים חברתיים בחנה את מידת האמון בזרים בקרב דייגי שתי העיירות. מהמחקר עלה שככל שדייגים עבדו יותר זמן באגם, הם נעשו יותר תחרותיים וחשדניים. לעומת זאת, ככל שהם עבדו יותר זמן באוקיינוס, הם התחרו פחות, נתנו יותר אמון ונטו יותר לשתף פעולה עם אחרים.

"עולמנו החברתי מעצב אותנו, כמו חמר, לגרסה אופטימית או צינית של עצמנו", מסביר זקי. בדיוק כמו בעיירות הדייגים, בסביבה שבה כל אחד חשדן כלפי אחרים ודואג רק לעצמו, הציניות פורחת. הבעיה האמיתית היא שבדיוק כפי שהסביבה מעצבת אותנו, אנו מעצבים את הסביבה.

"הסיפורים שלנו אחד על השני מממשים את עצמם", מסביר זקי. ציניקנים נוטים יותר מאחרים לסרב לאינטימיות ולשיתוף פעולה, פוגעים באחרים כמנגנון הגנה על מנת לא להיפגע בעצם, וחושדים בעמיתיהם. התנהגות כזו מעוררת לא פעם אנטגוניזם ויוצרת ריחוק מצד הסביבה. כך, כמו נבואה שמגשימה את עצמה, הציניקנים יוצרים בעולמם בדיוק את התנאים שמהם הם חששו. "הם מספרים סיפור שמלא בנוכלים ובסוף הם חיים בו. אני קורא לזה מלכודת הציניות".

במעבדה של זקי באוניברסיטת סטנפורד, החוקרים בוחנים את הדרכים שבהן אנשים נלכדים בה.

אחד הממצאים שהתגלו בה הוא שציניקנים נוטים פחות לעזור לזרים. ייתכן מאוד שבגלל חוסר האמון הבסיסי שלהם באנשים, הם חושדים במניעיהם ופוחדים שטוב הלב שלהם ינוצל לרעה. עם זאת, נראה שדווקא הרצון להגן על עצמם פוגע בהם. הוכח זה מכבר שעזרה לזולת מעלה את רמת האושר שלנו, ונראה שציניקנים מפסידים את ההזדמנות ליהנות מכך. "כשניתנו לנבדקים ציניים הזדמנויות לעזור לזרים הם נטו פחות להיענות לכך, ובסופו של דבר גם נמצאו פחות מאושרים", מסביר זקי. "הם הפסידו את אחד ממרכיביו החיוניים ביותר של האושר".

עוד עלה במעבדה שציניקנים הם פחות אמפתיים לאחרים. באחד המחקרים שאל הצוות נבדקים משני קצוות המפה הפוליטית האמריקנית – דמוקרטים ורפובליקנים – מה זה אומר עבורם להיות אמפתיים לצד השני. הציניקנים שבהם ראו את הפוליטיקה כשדה קרב שאין בו מקום לאמפתיה. הם לא רצו לשתף פעולה עם הצד השני או אפילו להכיר אותו. כיצד הדבר פוגע בהם? התשובה לכך נמצאה במחקר אחר.

"עולמנו החברתי מעצב אותנו, כמו חמר, לגרסה אופטימית או צינית של עצמנו".

באותו מחקר נמדדה רמת הציניות בקרב סטודנטים בנושא אמפתיה בפוליטיקה, ולאחר מכן הם נשאלו לגבי החברים שרכשו בקמפוס. נמצא שהסטודנטים הציניים פחות היו בעלי מגוון גבוה יותר של חברים מכל קצוות הקשת הפוליטית. הציניקנים, לעומת זאת, נטו להיצמד לדומים להם. "זוהי כמובן זכותם", אומר זקי, "אבל רובנו היו רוצים שהמדינה שלנו תהיה פחות מפולגת, ואמפתיה היא חיונית על מנת שנוכל להתקדם למטרה הזו. בכך שהם מוותרים עליה, הציניקנים מחמיצים את הזדמנות הזו".

מחקר נוסף אף גילה שבאופן אירוני מרוב שציניקנים מניחים ששקרנים מצויים בכל מקום, הם בסופו של דבר מתקשים לזהות את השקרנים האמיתיים.

"המחקרים שלנו ושל אחרים מספקים תמונה ברורה של מלכודת הציניות", אומר זקי. "כשאנחנו מחליטים שכולם פועלים רק למען עצמם, אנחנו מפסיקים להבחין בנדיבותם. כשחושבים שהעולם הוא משחק סכום-אפס, כל אחד הופך לאויב פוטנציאלי". כך נוצר היזון חוזר: מעגל שבו אנו מרחיקים מעצמנו את הסביבה, והסביבה מרחיקה אותנו ממנה. "אני רואה את הציניות כפי שהיא: חול טובעני פסיכולוגי שמושך אותי עמוק יותר ככל שאני נע בו". ובתקופתנו, מזכיר זקי, קל מאוד להישאב למערבולת. עד מהרה אנו עלולים למצוא את עצמנו פחות ופחות באווירת עיירת אוקיאנוס ויותר בסביבתה העוינת של עיירת האגם.

עם תחזית כל-כך צינית, האם יש עדיין מקום לאופטימיות?

אפשר להיחלץ ממלכודת החול

אומנם ציניות לוכדת אותנו בגרסה של העולם שאנחנו לא רוצים לחיות בה, מסביר זקי, אבל היא עדיין רק גרסה אחת ויש לה אלטרנטיבה. "זה מה שאני רוצה שתזכרו ומה שאני רוצה שתדעו: אם סיפורים ציניים יכולים להגשים את עצמם, המחקר שלנו מראה שסיפורים אופטימיים גם יכולים". וכדי להיחלץ ממלכודת הציניות עלינו לשלוט בסיפורים שלנו.

המעבדה של זקי מנסה לעזור לעשות בדיוק את זה. במחקר אחד הם לימדו נבדקים שעזרה לזולת תורמת גם לאושרם שלהם. אותם הנבדקים בהמשך תרמו יותר לצדקה והעידו על עצמם כמאושרים יותר, לעומת הקבוצה הצינית.

במחקר אחר החוקרים שינו את הסיפור על אמפתיה בפוליטיקה. הם ביקשו מקבוצה אקראית של נבדקים לקרוא מאמר בעל גישה צינית, לפיו אמפתיה היא חולשה שמובילה להפסד. לאחר מכן, נתבקשו הנבדקים לכתוב מכתב טענה בנושא פוליטי מעורר מחלוקת לנבדק אחר מן המחנה הנגדי. התוצאה הייתה התבטאויות קשות שהובילו לוויכוחים כוחניים.

"אם סיפורים ציניים יכולים להגשים את עצמם, המחקר שלנו מראה שסיפורים אופטימיים גם יכולים".

לעומתם, קבוצת נבדקים אחרת קיבלה מכתב ובו סיפור הפוך שתיאר את האמפתיה ככוח ויתרון בפוליטיקה, ולאחר מכן נתבקשה גם היא להתכתב עם יריב בעל דעות פוליטיות הפוכות. במקרה הזה, התפתחו דיונים מכובדים ומכבדים, בהם כל אחד מהצדדים שאף למצוא את המשותף והדומה ביניהם כדי להגיע להבנה.

"בשבילנו זה היה מטורף", משתף זקי. "בדיוק כמו דייגי האוקיינוס והאגם, אנשים אלה לא היו שונים זה מזה בהתחלה, אבל קריאה של מאמר אחד הפכה חלק מהם לאופטימיסטים חדשים ואת האחרים לציניקנים חדשים. זה עיצב את ההתנהגות שלהם, ואת ההשפעה שלהם על אחרים". יתרה מכך, כל הפתקים מהניסוי הועברו לפוליטיקאים אמיתיים שעוסקים בנושא המדובר. נמצא שהמכתבים שנכתבו על ידי האופטימיסטים החדשים היו משכנעים יותר מאלה שנכתבו על ידי הציניקנים החדשים, והיה להם יותר סיכוי לשנות את דעתם של אחרים. "במילים אחרות, לימדנו אותם שאמפתיה מועילה, הם השתמשו בה, והיא באמת עזרה להם". כך, מגשימה את עצמה האמונה ההפוכה.

מספרים סיפור חדש

ציניות היא לא השורש היחידי של הבעיות שלנו, ואופטימיות לבדה לא תתקן אותן. אבל הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים הם מקום טוב להתחיל בו. "כולנו יכולים לבחור לספר סיפור אחר", טוען זקי. "נוכל אומנם להיות זהירים לפני שאנו נותנים אמון באחרים, אך יחד עם זאת גם לשאת תקווה ולדעת שאנשים יכולים להשתנות לטובה. אפשר לזהות טוב-לב – גם כשהמדיה לא עושה את זה – ולדמיין מערכות שבנויות על אותו טוב-לב. אנחנו יכולים למצוא אנשים אחרים בסביבה שלנו שרוצים את אותו דבר. אפשר לנצל את האופטימיזם הקולקטיבי כדי לייצר כיסים של סולידריות ועזרה הדדית, כפרי אוקיינוס קטנים, שיוכלו לצמוח עם הזמן".

כל זה נשמע טוב ויפה, אבל האם העצות האלו עומדות במבחן המציאות? כאמור, קל מאוד להיקלע למלכודת הציניות במציאות שאנו חיים בה. "עכשיו, זה הקטע בהרצאה שבו אני אמור לספר לכם איך ריפאתי את הציניות שלי. אבל האמת היא, שאני עדיין נאבק", מתוודה זקי. להמשיך להאמין באנשים זוהי מלחמה מתמדת. "כולנו נתקעים בחול הטובעני לפעמים. זה בסדר. אבל בפעם הבאה שתצליחו לחלץ את עצמכם ממנו ולמצוא קצת אמונה באנושות, נסו לזכור להסתובב ולשלוף עוד מישהו שעדיין תקוע שם, עד שעוד ועוד מאיתנו יוכלו להגיע לקרקע מוצקה". לעיתים, מתוך תחושה נוסטלגית והתרפקות על העבר, נדמה לנו שאופטימיות התאימה לתקופות פשוטות ונאיביות יותר. אך האמת היא שהיא חיונית על מנת שנוכל להתקדם כבני אדם וכחברה. אילו סיפורים נוכל לשנות כבר עכשיו? איזה נבחר לספר לילדים שלנו ולהעביר לדורות הבאים? עם עוד קצת אמונה, נוכל לפחות להתחיל להפוך את החול הטובעני לגינה פורחת ונעימה יותר עבור כולנו.

תמונת כותרת: In Green on Shutterstock