גם למי מאיתנו שלא חווה מרד נעורים עיקש ופומפוזי, החיים רצופים מרידות קטנות. אנחנו עושים את מה שאסור ומתענגים על חוויית שליטה כלשהי. באילו מקומות בחיינו אנחנו בוחרים למרוד? והיכן דווקא חשובה לנו ההתיישרות עם מה שהסביבה מכתיבה?

אין מצב שאת עושה עגיל בטבור. אסור לי לאכול חתיכה מהעוגה הזאת. הבחור הזה הוא לא אופציה עבורך. מה קורה אצלנו בראש כשאומרים לנו 'לא'? בחלק מהמצבים ולחלק מהאנשים – איסור יוצר הרחקה. לא, אז לא. אבל בלא מעט מקרים, מתעוררת בדיוק התגובה ההפוכה. האיפוק הופך קשה מנשוא, הסקרנות מציתה את הדמיון, הציפייה מתגברת ו-בום. אנחנו עושים בדיוק את מה שנאסר עלינו לעשות. "לו אמרתי לכם לא ללחוץ על הכפתור האדום הגדול הזה, מה הייתם עושים?" אנו נשאלים בסרטון TEDEd קצר החוקר את התהליכים הפסיכולוגיים שמתרחשים במוחנו כשאנחנו ניצבים בפני איסור.

כאמור, עבור רבים אין מוטיבציה גדולה מזו. חלקנו יתלהטו בן רגע וילחצו על הכפתור ואחרים ינסו להחזיק מעמד בזמן שהרצון ללחוץ מתנפח לממדי ענק. ואז ילחצו. בהתבסס על הסרטון, הסבר אחד לתופעה הזו מכונה "תיאוריית התגובה". לפיה, כשאנשים מרגישים שהחופש שלהם מאוים הם מבקשים לנקוט בפעולות שמטרתן להחזיר לעצמם את תחושת השליטה. כמובן שלא תמיד מדובר בפעולות רציונאליות שישיבו את החופש האבוד, מה גם שלא תמיד החופש שלהם באמת נמצא תחת איום. אבל אחרת, לא היינו כותבים על זה עכשיו.

לפעמים התגובה תבוא לידי ביטוי בוויכוח ישיר מול מי שמציב את האיסור ולפעמים הפעולה האינטואיטיבית הפשוטה ביותר תהיה פשוט לעשות את מה שנתבקשנו לא לעשות. "התנהגות כזו מתרחשת במרחבים ציבוריים, למשל, כשאנשים מתעלמים מקמפיינים בריאותיים שהם תופסים כשתלטניים, ובהיבטים פרטיים של החיים, כמו יחסי הורים וילדים". להצית סיגריה מול כרזה שאוסרת על עישון או לקצר דרך הדשא, מימין לשלט הקטן שפוסק: אין לדרוך על הדשא. גם כשאיש אינו רואה, אנחנו מייצרים לעצמנו מעין הוכחות קטנות של חופש. הנה, מישהו ניסה לקחת פיקוד אבל אנחנו מחליטים על עצמנו. זה עלול להישמע ילדותי אבל האמת היא שהדחף לפעולות כאלו מתעורר בנו לא מעט במהלך חיינו הבוגרים, הוא פשוט מחופש בהתאם לרוח התקופה.

לכולנו יש מרידות קטנות ויומיומית

יום ארוך במשרד. גדוש בשיחות שלא התחשק לנו לנהל, עם קולגות שלא ממש נעים לנו בחברתם. כל היום בלענו צפרדעים. התאפקנו מלומר את מה שרצינו רק כדי להימנע מוויכוחים חסרי טעם, העמדנו פני מקשיבים כשבפנים רק חשבנו על ההפסקה הבאה, ואפילו זייפנו כמה חיוכים בשביל לשמור על אווירה הרמונית, כביכול. השעה 23:00, רגע לפני שאנחנו כבר במיטה, ואנחנו מרגישים דחף עז למתוק. אנחנו פותחים את המקרר ומסתערים על חצי תבנית של עוגת מוס שנשארה מהסופ"ש. הנה, אנחנו עושים מה שבא לנו. הנה, אנחנו לא דופקים חשבון. מחזירים לעצמנו שליטה וחופש בצורה חסרת היגיון ואנושית להפליא.

אחת הדוגמאות המוכרות והנחקרות במגרש השני, של יחסי הורים וילדים, היא אהבה אסורה. מה קורה כשההורים אוסרים עלינו להתראות עם בן או בת הזוג החדשים? ואם לעדן את זה למושגים מודרניים – מה קורה לקשר כשחמותך לא סובלת אותך?

"אדם מתריס ירדוף אחר הרומן האסור שלו גם בסתר או עד חירוף נפש, בדומה לרומיאו ויוליה האייקוניים. ואילו אדם בעל תגובה עצמאית פשוט ימשיך בקשר באופן גלוי ולא פרובוקטיבי, יתעלם מחששות החברים והמשפחה, ויבחן בעצמו את טיב היחסים".

ב-1972 עקבו פסיכולוגים מאוניברסיטת קולורדו אחר 140 זוגות רציניים שהעידו על מידות אושר שונות. "רק חלק מהזוגות דיווחו שהבחינו בהתנגדות ההורים למערכת היחסים ביניהם במשך ששת החודשים של המחקר. אבל אלה דיווחו גם על עלייה מתמדת באהבה זה לזה". הם לחצו על הכפתור האדום האסור וטוב להם. האם זה הסיפוק שבתחושת השליטה והעצמאות שבא לידי ביטוי בדיווחים? כמו להכריז – אנחנו נחליט עם מי אנחנו יוצאים ואם אתם מתנגדים אנחנו עוד יותר מעוניינים להפגין את עצמאותנו. האם הזוגיות עצמה הייתה חזקה יותר עקב ההתנגדויות של הסביבה או שזו תחושת הדווקא (או תחושה של אחדות סטייל אחים לנשק?) שיצרה דיווחים מרוצים?

החוקרים כינו את המגמה הזו "אפקט רומיאו ויוליה", על שם האוהבים האסורים המפורסמים ביותר בספרות. אבל בניגוד לנבדקים שהעידו על קשר חזק יותר ואוהב, הסיפור של רומיאו ויוליה נגמר בנסיבות פחות משמחות. בכל אופן, בעשרות השנים שחלפו מאז, רוב המחקרים שניסו לשחזר את הניסוי מצאו שההיפך הוא הנכון. שהתנגדות ההורים והחברים הקרובים נמצאה בקורלציה דווקא עם היחלשות הקשר. האם התוצאות הראשונות היו לא מייצגות או שמא זה מעמד ההורים שהשתנה לאורך השנים?

המתח בין הצורך למרוד ובין הצורך להתקבל

מחקרים חדשים מציעים שהסיבה לכך טמונה בצורך החזק שלנו באישורים חברתיים. הם כינו את המגמה הזו "אפקט הרשת החברתית". היבט שבהחלט התעצם בחיינו ככל שהתקדמו העשורים. אחד המאפיינים של אמצעי התקשורת הדיגיטליים הוא שקשרים חברתיים מתומצתים לאישורים בדמות לייקים, לבבות או סמיילים צוחקים. אולי השתרשות החוויה החברתית הזו היא שמייצרת אפקט חזק יותר מהצורך למרוד בהתנגדויות ההורים?

השערה נוספת שעולה בסרטון היא שאנו מעריכים את מערכות היחסים הקיימות שלנו יותר ממערכות היחסים הפוטנציאליות שלנו. כלומר, יותר חשובה לנו דעת החברים שמלווים אותנו מזה שנים מאשר פוטנציאל הקשר הרומנטי שעוד לא ממש התהווה. אך גם השערה זו מאבדת את אחיזתה שכן ברוב המקרים, כשבני המשפחה והחברים הקרובים מתנגדים לקשר הרומנטי שלנו הם נוטים להביע דעות שליליות מעודנות ואינם תומכים בזוגיות רק באופן פסיבי ולא אקטיבי. הווה אומר,  "רק לעיתים רחוקות זו בחירה דרמטית של 'הם או אנחנו'". בנוסף, בכל הנוגע להורים, לרוב, "אנשים עם קשר טוב של הורה-ילד מרגישים שהם יכולים להתעלם מעצת הוריהם ללא השלכות חמורות, בעוד שלאנשים עם יחסים הוריים גרועים לרוב לא אכפת כל כך ממה שהם חושבים בכל מקרה".

"מה גובר על מה? ומתי? הצורך להיות מקובל ושייך מול הצורך למרוד ולהיות יוצא דופן, הצורך בתשוקה וריגושים מול הצורך בתא משפחתי יציב ואוהב, הצורך בחיים דינמיים והרפתקאות מול הצורך בביטחון כלכלי ושורשים או הצורך באדרנלין מול הצורך להישאר בריא ושלם?"

אם כן, מה מאפיין את התגובות השונות שלנו לאיסורים ומתי כל אחת מהן מתעוררת? תיאוריה אחרת שמעלה הסרטון היא שבעצם ישנם שני סוגים של תגובה מתנגדת ל'לא': "תגובה מתריסה, ובה אנחנו עושים את ההיפך ממה שאומרים לנו, ותגובה עצמאית, המשקפת את רצוננו לפעול על פי הבחירות שלנו". לצורך העניין, אדם מתריס ירדוף אחר הרומן האסור שלו גם בסתר או עד חירוף נפש, בדומה לרומיאו ויוליה האייקוניים. ואילו אדם בעל תגובה עצמאית פשוט ימשיך בקשר באופן גלוי ולא פרובוקטיבי, יתעלם מחששות החברים והמשפחה, ויבחן בעצמו את טיב היחסים.

אם לצאת מעולם הדייטים, ישנן שלל דוגמאות יומיומיות לשני סוגי התגובות הללו. למשל, "אם נבקש ממישהו בעל תגובה מתריסה להנמיך את קולו הוא כנראה יתחיל לצעוק". בעוד שמישהו בעל תגובה עצמאית פשוט יתעלם ממבוקשנו וימשיך לדבר באותו טון. האם לכל אחד מאיתנו ישנה נטייה פסיכולוגית מובהקת לתגובה כזו או אחרת? האם התגובה שלנו תלויה בסיטואציה? באדם שאוסר? או באופן שבו המסר מועבר?

בינתיים, לעולם המחקר אין תשובות חד-משמעיות בנושא ואף חשוב לציין כי "הרעיון של תגובה מתריס ועצמאי הוא די חדש והחוקרים עדיין עובדים לחשוף את כל המניעים מאחורי אפקט הרשת החברתית". ועם זאת, התיאוריות השונות מציעות נקודות למחשבה בנוגע למערך הכוחות שבין הצרכים המתחרים שלנו. מה גובר על מה? ומתי? הצורך להיות מקובל ושייך מול הצורך למרוד ולהיות יוצא דופן, הצורך בתשוקה וריגושים מול הצורך בתא משפחתי יציב ואוהב, הצורך בחיים דינמיים והרפתקאות מול הצורך בביטחון כלכלי ושורשים, או הצורך באדרנלין מול הצורך להישאר בריא ושלם. רק תבחרו. כפתור אדום יכול להיות רגע שבו אנחנו שואלים את עצמנו מה מניע אותנו וכיצד ההחלטה שאנחנו מתכוונים לקבל מיושרת עם שאר המטרות שלנו, אלו שהן לא הצורך למרוד או לזכות באישור.

תמונת כותרת: Max Zvonarev / Shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

אהוב אותי כמו שאני – מה גורם לנו לחפש אישורים מבחוץ, וכיצד לצמצם את התלות שלנו בהם

לא משנה אם אתם נוטים לריגושים וחידושים או למוכר ולידוע, כדאי להתוודע גם לצד השני

אינטואיציה או פחד? מה עושים כשהראש והבטן לא מסכימים

עוד מרדיו מהות החיים:

מה מקובל ומה לא? ומי מחליט? דנה דבורין ואמיר פרי בשעה על מה שבין מותר לאסור