כיצד האיזון בין הריגוש שבמגוון והנוחות שבחזרה על הקיים בא לידי ביטוי בשלל היבטים של חיינו? מחופשות וטיולים, דרך פעילויות גופניות ועד למערכות היחסים שלנו, קיימות דרכים שונות לשלב בין שני האלמנטים וליהנות מתמהיל מספק ומפתח לטווח הרחוק.

יש קסם מיוחד בלפקוד את אותו בית הקפה לאורך זמן. אנחנו מכירים את הצוות והם מכירים אותנו. אולי מישהו אפילו זוכר איך אנחנו שותים את הקפה של הבוקר וקורץ לנו כשהפינה המועדפת עלינו פנויה. מיקס של תחושת שייכות, ביטחון ונוחות. לא בכדי לרבים מאיתנו יש מקום כלשהו בעולם שתמיד מפתה אותנו לחזור אליו. אולי זה הנוף הייחודי שפותח לנו את הלב בכל פעם מחדש, המשיכה לתרבות המקומית או אפילו דמות ספציפית שהמפגש איתה מעניק לנו אינספור תובנות. אולי גם שלושתם יחד. יש מי שפעם בשנה טסים לאותו מלון על החוף ביוון ויש מי שחוזרים להודו שוב ושוב כדי לפגוש את עצמם. אתם בטח זוכרים מקום בעולם שכשחזרתם ממנו הבטחתם לעצמכם שעוד תשובו אליו. מה שנקרא, סוס מנצח לא מחליפים.

אל מול אלו, תמיד מדגדגת ההרפתקה שבגילוי יבשות חדשות. אם בתי קפה חדשים יביאו איתם אווירה שונה, אנשים מעוררי סקרנות וטעמים שוברי שגרה, יעדי נופש חדשים יכפילו את עוצמת החוויה פי כמה וכמה. בנוסף לחידושים המהנים, מסתמן שלביקור המרגש והמאתגר במקומות זרים יש לא מעט יתרונות מנטליים שיישארו איתנו גם זמן רב לאחר שנחזור. "אני מאמין שכדאי להשתמש בנסיעות דווקא כדי לצאת מאזור הנוחות", טוען הפסיכולוג טוד קשדן ב-Harvard Business Review. לדבריו, אם נצליח לשחרר את הצורך הבלתי נדלה למנוחה ונחשוף את עצמנו לקורטוב של חוסר ודאות, נזכה לחקור את הסביבה ואת עצמנו בסיטואציות ייחודיות. חקירה שכזו תפתח אצלנו גמישות רגשית גדולה יותר, אמפתיה ויצירתיות.

כשאנחנו מבלים בערים או בכפרים לא מוכרים ועלינו לנווט את דרכנו בתוך תרבות שונה, אנחנו נאלצים לתרגל סובלנות לחוסר הנוחות. משהו הפוך לחלוטין ממה שאנחנו נוטים לחפש במציאות היומיומית הביתית שלנו: עוד כרית לחדר השינה שעליה נוכל להישען כשאנחנו קוראים ספר, הדום לרגליים וכיסא אורתופדי למשרד. רוב הזמן אנחנו מבקשים להקל. ואולי כהמשך ישיר לאותו צורך, רובנו יוצאים לחופשה מנקודת מוצא שכזו – החיים קשים ואנחנו רוצים לנוח.

ובכן, בניגוד לצורך האינטואיטיבי שלנו בקלות, המחקרים שמציג קשדן מציעים כי השהות בטריטוריה חדשה מפחיתה שיפוטיות ומעודדת קרבה וקבלה, מה שהופך את האופן שבו אנחנו חווים את החיים שלנו לנינוח יותר וטעון פחות, וכי הצורך להסתדר בתוך חוסר הוודאות מחזק חשיבה יצירתית, שמקושרת לתחושת האושר שלנו ולעלייה באיכות החיים. כל זאת ועוד: מחקר אחר שהצגנו בעבר טען כי אנשים שטיילו לארצות זרות דיווחו על מידת אמון כללית גבוהה יותר. אפשר לומר שבאופן סטטיסטי, מתוך כל המפגשים עם אנשים זרים שחיים במציאות שונה משלנו ועל פניו יכלו להיות בינינו בעיקר הבדלים שייצרו ריחוק, הרוב דווקא יהיו מוצלחים, קרובים ומחברים. כאלו שמגבירים את תחושת האמון הגורפת באנושות. מסתמן שגם חוסר הנוחות מוביל לנוחות.

שואלים נקודת מבט מעולם היוגה

אפשר, אם כן, שגם גיוון וגם חזרתיות מובילים אותנו לנוחות שאנחנו מחפשים כשאנחנו יוצאים לנפוש. מדובר בשני סוגי נוחות שונים: האחד שנובע מתחושת ביטחון והיעדר התקלות, והשני מהסובלנות שאנו מפתחים כתוצאה מהתחככות במציאות הדינמית.

המשחק בין גיוון לחזרתיות קיים בהיבטים רבים של חיינו. מי שעוסק בפעילות גופנית באופן עקבי בטח תהה לא פעם מה עדיף עבורו. ביוגה, למשל, ישנן שתי אסכולות מרכזיות שבין השאר מגלמות את שתי הגישות. תרגול האשטנגה בנוי משש סדרות של תנוחות (בשביל התמונה הכללית, ביצוע כל סדרה אורך כשעה ורבע). במקור, כל המתרגלים אמורים להתחיל מהסדרה הראשונה ולחזור עליה שוב ושוב, לפעמים מספר פעמים בשבוע לאורך שנים, עד שהם מצליחים לבצע את כולה. ורק אז עוברים לסדרה השנייה. החזרה על התנוחות נועדה לאפשר למתרגל קרקע ידועה ומוכרת שבה הוא יכול לשים לב לשינויים המנטליים שמתרחשים בו. כשהאימון זהה, קל יותר לשים לב למצב הרוח שעימו נכנסנו ויצאנו מכל אימון. האשטנגה מעודדת אותנו לתרגל סבלנות והתמדה, ולחדד את תשומת הלב לניואנסים של הגוף והנפש.

על מה אנחנו שמים את הדגש? צילום: Jordan Nix / Unsplash

בשלב מאוחר יותר על ציר הזמן נולדה הוויניאסה. גישה ששמה את הדגש על הסנכרון שבין התנועה לנשימה, על תחושת הזרימה שבין תנוחה לתנוחה ועל הגיוון. מי שמתרגל ויניאסה יכול להגיע לארבעה שיעורים בשבוע ולגלות שבכל אחד מהם רצף שונה או מוסיקת רקע אחרת ואף יותר מבלבל – לפגוש עשרים מורים לוויניאסה שהתרגול שהם מעבירים שונה בתכלית זה מזה. חובבי הז'אנר נהנים מהיצירתיות ומהצורך להישאר מרוכזים במורה, מה שמפחית את אוטוסטרדת המחשבות שממנה כל מתרגלי היוגה (ואולי גם רובנו ככלל) מבקשים להשתחרר קצת. אם תשאלו אשטנגיסטים, הם יסבירו שבדיוק ההיפך הוא שמוביל אותם לתחושת הרגיעה הנחשקת.

כשהזוגיות נוטה על צידה

לאור הדוגמה הזו, האם גיוון וחזרתיות הן דרכים שונות להגיע לאותו יעד? יכול להיות. אבל מה אם היו אומרים לנו שבזוגיות, שני הקטבים האלו הופכים לפרדוקס של ממש? בבלוג Brain Picking מסקרת מריה פופובה את ספרה של הפסיכותרפיסטית והמטפלת הזוגית אסתר פרל Mating in Captivity. לדברי פרל, יש קשר מורכב ואף הפוך בין אהבה לתשוקה. בזמן שאהבה מבקשת אינטימיות וקרבה, שואפת ליצור קשר שמתבסס על ביטחון ושייכות, תשוקה רוצה את מה שרחוק ובלתי מושג. את מה שאחר, שונה ומגוון. בדומה לתרגול האשטנגה ולנסיעות לאותו יעד אהוב, "יסודות האינטימיות הם זמן וחזרה. אנו בוחרים האחד את השני שוב ושוב, וכך יוצרים קהילה של שניים", היא מסבירה. התשוקה לעומת זאת, אפופה בניחוח הוויניאסה ולעיניה משקפת של מגלי יבשות, מצריכה נפרדות ואוטונומיה: "זה המרחב שבינינו שמאפשר לנו לדמיין כמה נפלא יהיה להתמזג", כותבת פרל בספרה.

האהבה והארוטיקה הן מרכיבי יסוד בקשר זוגי וההבנה שהצרכים שלהן כה שונים מעלה תהיות. כיצד נוכל להחזיק את שתיהן יחד תחת קורת גג אחת? "אהבה נהנית לדעת הכול על האחר והתשוקה זקוקה למסתורין. אהבה אוהבת לכווץ את המרחק הקיים, בעוד שהתשוקה מומרצת על ידו. אם האינטימיות גוברת דרך חזרה והיכרות, הארוטיות מוחלשת על ידיהן ומשגשגת הודות למה שמתחדש ובלתי צפוי".

"בזמן שאהבה מבקשת אינטימיות וקרבה, שואפת ליצור קשר שמתבסס על ביטחון ושייכות, תשוקה רוצה את מה שרחוק ובלתי מושג. את מה שאחר, שונה ומגוון".

בכל הנוגע לחופשות לא יקרה כלום אם נבחר צד ונדבק בו, אפילו לעד. בכל טיול נבקר עיר חדשה או שנפקוד את איטליה לנצח. גם בתרגול יוגה או בכל פעילות גופנית אחרת – אמנם נפספס כמה יתרונות של הגישה ההפוכה אבל נישאר בחיים ונמשיך ליהנות ממה שיש. בתוך מערכות היחסים הזוגיות שלנו, "כשהמרחק גדול מדי לא יכול להתקיים קשר וכשהמיזוג גדול מדי אין רצון וצורך לצמצם את הפער: אין גשר לחצות ואין כבר אף אחד שאפשר לבקר בצד השני". כלומר, במקרה הזה, לבחור בין שגרה, שייכות וביטחון ובין ריגוש, גילוי וחידוש – עלול להתבטא בקריסה של אחד מעמודי התווך.

לפני שהבהלה משתלטת, בהתבסס על דבריה של פרל ניכר כי מרבית הזוגות שמבקשים עזרה נמצאים באחד משני הקטבים וכל שעליהם לעשות הוא למצוא כיצד להגביר את הווליום של הצד השני. חלק מהזוגות נמצאים במצב של מיזוג יתר ועליהם לייצר זמן בנפרד, וחלק צריכים דווקא להתקרב ולהעמיק את השותפות ואת השיח האינטימי. בשני המקרים מדובר בהתאמה של הקצאת משאבים: לקחת את עוגת הזמן ולחלק אותה בצורה שתומכת בשינוי שמבקשים ליצור. בתוך נתח הזמן החדש אפשר להגדיר למשל ארוחות ערב זוגיות משותפות אחרי שהילדים נרדמים, השתתפות בסדנת עומק כלשהי או אפילו פעילות גופנית משותפת. או לחלופין, בנפרד – יציאות עם חברים, קורס מקצועי שתמיד אמרנו שנעשה או כל דבר שיעשיר אותנו כאינדיבידואל וייצור איזה פער שעליו נוכל לרצות לגשר.

אולי בכל זאת גם בתוך זוגיות, חזרתיות וגיוון שניהם נתיבים שונים בדרך למטרה משותפת: מערכת יחסים חיונית ובריאה. אולם במקרה הזה מסתמן שכדאי להקפיד על ביקור בשני הנתיבים. ויכול להיות שגם בחופשה הבאה שנתכנן ניתן לכלול גם וגם: גם אשטנגה וגם ויניאסה.

תמונת כותרת: Patrick Hendry / Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

קרוב רחוק – היתרון הפסיכולוגי המפתיע של שהייה במחיצת אנשים שונים מאיתנו

מהן 5 השפות שבהן מדברים אהבה – וכיצד ניתן לגשר ביניהן בתוך זוגיות?

קצת סדר בראש – מהי מדיטציה, האם לכל הטכניקות מטרה דומה וכיצד לבחור בתרגול הנכון לנו?

עוד מרדיו מהות החיים:

הקול יחסים - מדוע אנחנו חווים קשיים במעברים, פרידות או חזרה לשגרה