בבסיסם, מעשי קונדס הם סוג של התנהגות לא הולמת. על אף זאת, הם מעוררים בנו חיבה ואהדה, אפילו כשהם מופנים כלפינו. אילו מתיחות מוצלחות היו לאורך ההיסטוריה? מה מרכיב מתיחה מנצחת? ומה אפשר ללמוד מהטיפוסים השובבים שעוד מעוללים מעשי קונדס? המוצלחים ואלו שפחות.

באחד הפרקים בתוכנית הנוסטלגית פספוסים מותח יגאל שילון את אלי יצפאן, גדול הקומיקאים בישראל בתקופה והאיש שעומד מאחורי עשרות (אם לא מאות) המתיחות שנעשו בתוכנית. כתבה בדויה שמתפרסמת בעיתון מציעה קלטות ממיטב מערכוניו כגמול על רכישות בסופר-מרקט חדש שנפתח. יצפאן מחליף צבעים מרוב תדהמה ועצבים. הוא מתקשר למפיק שלו, צועק "אני בהלם" שוב ושוב, וכבר מגלגל באוזניו תביעה בסך מיליוני דולרים. כל זאת בזמן שלסירוגין הוא ממשיך לקפוץ ולשיר על הבמה, לבוש בתחפושת של אחת מדמויותיו המוכרות.

"זה מקצוען-מקצוען", צוחק שילון בניידת השידור הנסתרת. מהכניסה של שילון לחדר החזרות דרושים ליצפאן עוד כמה רגעים להבין שהפעם הוא היה הדג שנלכד ברשת. נאמר בעדינות שהדבר הראשון שיוצא לו מהפה מצונזר בכתוביות. הוא נראה הלום. הוא גם מחייך וגם כועס. ואחרי שהוא מעכל הוא צוחק ואומר "עבדתם עליי, ובגדול".

יכול להיות שגלית, בת זוגו של יצפאן, רגילה למתיחות בסדר גודל כזה גם בבית. אבל רובנו מכירים אותן ברזולוציה אחרת. בן משפחה שמחביא את השלט של המזגן ונותן לנו להתבשל כמה דקות ארוכות בחיפושים עד שהוא מגלה לנו שהשלט נמצא בכיס המכנס שלנו, או חברה שמנצלת רגע של ריכוז כדי להתגנב בדממה ולהקפיץ אותנו מבהלה. מתיחות או מעשי קונדס שכאלו מעוררים בנו תמהיל רגשי של כעס וצחוק. אנחנו גם שונאים ליפול במלכודת הזו וגם נהנים ממנה. אנחנו מחייכים ומקללים. מאיימים שזו פעם אחרונה אבל בסוף צוחקים גם כשזה קורה בשנית. מדוע, על אף שמעשי קונדס הם בבסיסם סוג של התנהגות לא נאותה, הם מעוררים בנו סימפטיה? איזו השקפת עולם מיוחדת הם מגלמים בתוכם? מאיפה הגיע המנהג הזה וכמה זמן הוא כבר נהוג בחברה?

במאמר מכתב העת של האקדמיה ללשון העברית, לשוננו לעם, מחפש חיים אהרנוביץ את שורשיה של המילה קונדס. ייתכן שנקודת המוצא הלשונית שלה תלמד על מקומה בחברה. הוא מוצא רמזים לנוכחותה בתלמוד ובמדרש פסיקתא דרב כהנא: "דברי תורה נמשלו כקונדיטין. מה קונדיטין הזה יש בו יין, יש בו דבש, יש בו פלפלין, אף דברי תורה כן" (פסקה י"ב של החודש השלישי במדרש).

אהרנוביץ מציע כי המילה קונדס היא גלגול של המילה קונדיטוס (או קונדיטין) – מעין יין מתובל בדפנה, זעפרן, פלפל, דבש ותמרים שהיה נפוץ באגן הים התיכון במאה ה-4 לספירה. הוא מסביר כי זהו יין "שיש בו מתיקות של יין ערב לחך וחריפות צורבת של פלפל כאחד, ואף על פי כן משקה מענג הוא, ואין סולדים ממנו בשל חריפותו — היינו מתוק וצורבני […] מעשׂה קוֹנדיטוּס הוא אפוא תופעה שמתייחסים אליה בסלחנות, אף שיש בה גילויים שאינם מרנינים לב בתחילה, ובכל זאת מתרצים לה ומקבלים אותה בחביבות".

ניתן אם כן לומר כי מעשה קונדס הוא משקה בעל איזון מדויק בין חריף ומתוק. הוא צריך להיות מצחיק במידה הנכונה ועוקצני במידה הנכונה. לא יתר על המידה. אבל איך יודעים מהי המידה הנכונה?

אתם מחליטים מה נכון ומה לא

לעיתים, כדי להבין את האיזון הנכון צריך להציץ בקצוות. דמות הג'וקר היא אולי הפרשנות הכי קיצונית למידת החריפות של הקונדס. היא נמצאת בקצה הסקאלה, היכן שהיחידי שצוחק הוא המבצע. בסרט ג'וקר מגלם חואקין פיניקס את דמותו המעורערת של הנבל הראשי, שכל הזמן נעה על הגבול המסוכן בין שובבות קומית לאלימות פסיכופתית. באחד הרגעים המתוחים בסרט, הג'וקר מתראיין בתוכנית אירוח טלוויזיונית בשעת השיא. הוא פונה אל המראיין ואל הקהל ואומר: "קומדיה היא סובייקטיבית, מורי. זה לא מה שאומרים? כולכם, המערכת שיודעת כל כך הרבה, אתם מחליטים מה נכון ומה לא. בדיוק כמו שאתם מחליטים מה מצחיק ומה לא" (מוזמנים לצפות. ראו הוזהרתם, ספויילר רציני פה בקישור).

ובכן, אנחנו. מי זה אנחנו? הצופים מהצד או אלו שעליהם הערימו? והאם כל מתיחה נבחנת כשלעצמה או שקיים איזה מתכון קולקטיבי למתיחה מוצלחת? לאורך ההיסטוריה היו לא מעט מעשי קונדס מוצלחים וטובים שעוררו אהדה גורפת, לצד לא מעט כאלה שחרגו מגבולות הטעם הטוב, פגעו ברכוש ובנפש וגונו על ידי הכלל. במאמר ב-Aeon סוקר אלכס מורן מספר דוגמאות היסטוריות של מתיחות, הראשונה היא מהסוג שנהוג בקולג'ים האמריקאיים. אבל אחת שלא הצחיקה כמעט אף אחד. מורן מספר שחברי מועדון הבולינגדון האקסקלוסיבי מאוניברסיטת אוקספורד השמידו פעם סטרדיוואריוס, כלי נגינה ייחודי במינו שנשמר באוניברסיטה, אחד מבין כ-700 בלבד שנותרו בעולם מהמאה ה-17. המעשה היה המשך לשושלת מתיחות שבהן פסלים או רכוש דומם עברו רה-דקורציה. אבל "אם זה היה אמור להיות מעשה שובבות, קשה להרגיש איתו הרבה הזדהות", הוא כותב.

"זהו יין שיש בו מתיקות של יין ערב לחך וחריפות צורבת של פלפל כאחד, ואף על פי כן משקה מענג הוא, ואין סולדים ממנו בשל חריפותו — היינו מתוק וצורבני. מעשׂה קוֹנדיטוּס הוא אפוא תופעה שמתייחסים אליה בסלחנות, אף שיש בה גילויים שאינם מרנינים לב בתחילה, ובכל זאת מתרצים לה ומקבלים אותה בחביבות".

לעומת זאת, בשנות החמישים של המאה ה-20 חיו באנגליה שני אדונים שענו לשם "האדון ראסל". האחד היה ברטרנד ארל ראסל, מתמטיקאי ופילוסוף והשני היה אדוארד ראסל, עורך דין וסופר. בהתחשב בנסיבות, לדברי מורן, לא אחת היו מתבלבלים בחלוקת הדואר ומחליפים בין המכתבים של השניים. בפרץ של שעשוע, הציע ברטרנד לשלוח מכתב לעורך הטיימס של התקופה. כך כתב:

"אדוני – על מנת למנוע בלבולים שהתרחשו ללא הרף, אנו מתחננים בזאת לציין שאף אחד מאיתנו אינו השני.

שלך וכו',

ראסל (ברטרנד ארל ראסל)

וראסל (אדוארד, לורד ראסל מליברפול)".

מעשה קונדס קליל, משעשע, לא מזיק. אולי לא מהמצחיקים ששמענו, אבל מעלה חיוך. בעיקר אם אנחנו שמים את עצמנו בנעליו של עורך הטיימס דאז.

משתי הדוגמאות הללו ניתן להסיק כי נזק הנגרם כתוצאה ממעשה השובבות יכול להוות אינדיקטור למידת החריפות של המתיחה. הסיפור של האדונים ראסל הוא "דוגמה מקסימה לשובבות קלילה. אין קורבן, אין נזק שנגרם, אפילו אין הפרה אמיתית של הכללים. זו אולי שובבות בצורתה הפשוטה והטהורה ביותר […] שכל מטרתה היא להפוך את העולם למקום טוב יותר ומשעשע יותר".

ואם כבר להפוך את העולם למקום משעשע יותר, נמשיך עם מעשי קונדס שניסו להקליל את אחד הנושאים המכבידים – המוות. למשל, הקומיקאי האירי ספייק מיליגן, שנפטר ב-2002, והתעקש שעל המצבה שלו יתנוסס הכיתוב: "אמרתי לכם שאני חולה". או הבודהה הצוחק, שבמסורת הסינית מספרים כי רגע לפני שמת דחף לכיסים שלו זיקוקים, וברגע שריפת הגופה הפך למופע מרהיב צבעוני ומשעשע של אורות.

"הייתכן שבמעשי השובבות (המוצלחים) ישנן מידות טובות?" שואל מורן. "הייתכן שבסוג האנשים שמבצעים אותם יש משהו אצילי?" מדבריו עולה כי מעשי שובבות טובים מונעים מרצון כלשהו להיטיב עם החיים, הן של המבצעים והן של הסובבים אותם. השובבים, כטיפוס, מצטיירים כאנשים שמעיזים לצחוק מהחיים, מדבשם ומעוקצם, ואף לצחוק על עצמם. הם בעלי מזג קל לב, "טמפרמנט שיש לרבים מאיתנו כילדים, אך לרוב הולך לאיבוד בשלב מאוחר יותר בחיים […] רבים ממעשי השובבות הטובים ביותר, למעשה, אינם אלא ביטויים של המזג הזה: הם ההשלכות, כביכול, של חיות מסוימת או שמחת חיים".

מוטוריקה עדינה של הומור

ובאמת, לעיתים קרובות האינטראקציה עם ילדים מחזירה אלינו את רוח השובבות. אנחנו מדגדגים אותם בסתר ומעמידים פנים שלא ראינו מי זה או מוסיפים קולות מוזרים לדברים שקורים. מול ילדים אנחנו לא אחת מנסים איזה טריק ונענים במבט צונן או באיזה 'לא' הודף. רובנו ממשיכים לחקור וללמוד מה מצחיק את העולל ומה לא: צלילים גבוהים או נמוכים? חלשים או חזקים? דגדוג עדין או השתוללות? מדוע ילדים מעוררים בנו את רוח השטות שהייתה בנו כשהיינו ילדים? ומדוע ככל שאנחנו מתבגרים היא הולכת ודועכת?

הלך רוח אופייני לעולם המבוגרים הוא 'לחץ זמן'. לוח הזמנים הצפוף מאלץ אותנו להיות פרקטיים ולהספיק לצאת מהבית בזמן או לסיים לאכול ארוחת ערב כדי ללכת לישון. לא נותר מרווח מספיק שבו שום דבר לא צריך להתרחש והוא מהווה פוטנציאל להשתובבות. לקצת בידור.

"יש מי שאוהב סירה ומי שמתמוגג מקברנה סוביניון, ולא משנה כמה מוצלח יהיה הסירה – זה פשוט לא ידבר אליו. אולי, אם כן, מעשה קונדס מוצלח מחייב, לפני הכול, שנכיר את קהל היעד ואת טעמו האישי".

לצד הגורם הנסיבתי הזה שעולה מדבריו, מורן ממשיך לנתח את מאפייני הטיפוס השובב ומציע כי אחת המעלות הכי מיוחדות שלהם, לצד חוש ההומור המפותח וחדות המחשבה, היא היותם נטולי אגו. הטיפוס ההופכי שהוא מציג הם אלו שלוקחים את עצמם ברצינות יתר ואינם מסוגלים לצחוק על עצמם. "רצינות יתר שלובה באגואיזם, שכן אגואיזם נולד מלקחת את עצמך ברצינות רבה מדי", הוא טוען. אז אולי מדובר בביצה ותרנגולת ואין זה משנה מי התחיל, אבל מתוך כך הוא מסיק שהמעלה שמאפיינת את השובבים היא אגו מרוסן: "האדם השובב ייטה שלא להיות אגואיסט יתר על המידה, שכן הדבר מצריך סוג של רצינות יתר הזרה לטבעו".

אם נמשיך לבחון את מרכיביה של המתיחה, הרי שביחד עם הומור עליה להכיל ערמומיות מסוימת – מתיחה הרי צריכה להערים עלינו לחשוב משהו אחד בעוד שמשהו אחר בעצם התרחש. מה שמוביל לנדבך משמעותי נוסף – היותה מעשית. להבדיל מבדיחה, מעשה קונדס, הוא מעשה. הוא אינו ורבלי בלבד ועל כן פוטנציאל ההצחקה שלו גדול יותר – אך גם פוטנציאל הנזק.

איך שלא הופכים את זה, נראה שמדובר באירוע עדין למדי. אפשר לומר שכל מאפייניו ומרכיביו תלויים במידתיות טובה ובהתאמה לקהל. והרי, לא עם כולם אנחנו משתמשים באותו הומור. ולא כל בדרן יצחיק אותנו, גם אם הוא מדבר על נושאים שבדרך כלל מאוד מצחיקים אותנו. ויכול להיות בדרן שמאוד יצחיק חברים שאיתם אנחנו חולקים הומור משותף, אך אותנו הוא לא יצחיק כלל. מתיחה מחוכמת מדי עשויה לגרור שתיקה מביכה, ומתיחה סתמית יכולה לעורר לגלוג. אינספור פרמטרים וניואנסים.

אם לחזור אל המקורות, ממש כמו יין טוב, מסתמן כי גם בנוגע למעשה קונדס יש לקחת בחשבון עניין של טעם ושל גבולות גזרה. יש מי שאוהב סירה ומי שמתמוגג מקברנה סוביניון, ולא משנה כמה מוצלח יהיה הסירה – זה פשוט לא ידבר אליו. אולי, אם כן, מעשה קונדס מוצלח מחייב, לפני הכול, שנכיר את קהל היעד ואת טעמו האישי. את סגנון ההומור ואת מידת היכולת שלו לצחוק על עצמו או על הנושא. כמו כן, כפי שכל ייצרן יין יודע, ישנם גם גבולות גזרה כלליים שבתוכם מתרחש המשחק. 40% אלכוהול בנפח לא כל כך יצחיק את מי שהתכוון לשתות יין ולא עראק. צ'ירס.

תמונת כותרת: Avi Waxman / Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מה מושך אותנו להומור שחור – וכיצד הוא עוזר לנו לנווט בחלקים האפלים של החיים

מותר להיסחף מדי פעם: זווית מקורית על תפקידו של הומור במערכות יחסים

הומור קיומי – המסרים הפילוסופיים של קומיקאים כמו וודי אלן ולואי סי. קיי.

עוד מרדיו מהות החיים:

הומור בעולם הרוח – יש חיה כזו? ענת ברזילי, גיל אלון ויוני להב בודקים האם יש דיסוננס בין הומור ורוח?