דווקא בתקופות שאנחנו הכי זקוקים לה, התקווה הופכת חמקמקה. עיתונאי אמריקאי משתף בפתגם ערבי עתיק שעזר לו להישאר מלא תקווה בתקופות כאוטיות בחייו. מהם הגמלים בחיינו וכיצד הטיפול בהם משפיע על תחושת התקווה שלנו?

עסקאות תמיד אפיינו את האינטראקציה של בני האדם עם העולם. בתור ילדים אנחנו לומדים לא אחת ש"קח-ותן" זה שם המשחק. שאם נצחצח כל ערב שיניים, פיית השיניים תגמול לנו בבובה שביקשנו ואם נסיים את כל האוכל שבצלחת – נוכל לשחק עוד קצת בפאזלים לפני השינה. גם בתרבות ההודית היו מקריבים חיה לקורבן כחלק מהעסקה עם אל השמש, והוא בתורו היה דואג שגם מחר היא תזרח. דוגמאות מתרבויות נוספות יש בשפע. משא ומתן הוא חלק מהדיאלוג הפנימי האנושי וגם נדבך משמעותי בהתנהלות החברתית שלנו. אין זה פלא שחלקנו מצאו את עצמם בגיל מסוים (לרוב, סביב גיל ההתבגרות) סוגרים עסקאות סתר עם היקום. אני אשקיע בלימודים ואתה תדאג שההורים שלי יהיו בריאים. אני אהיה טובה אל האחים שלי ואתה תעשה שיהיו לי חברים. זה אולי נשמע נאיבי היום, אך יש גם משהו מאוד בריא בגישה הזו. מסתמן שהיא מאפשרת לנו להחזיק תחושה של תקווה.

ווג'אהאט עלי הוא עיתונאי שגדל בסן פרנסיסקו לזוג הורים שהיגרו מפקיסטן. בשלוש השנים האחרונות הוא עבר מספר טלטלות לא פשוטות שלימדו אותו שיעור חשוב בנוגע לתקווה. לדבריו, יש עסקה אחת שכדאי לסגור עם היקום – והיא יכולה לעזור לנו לשמור על התקווה בתקופות קשות. על העסקה הוא מספר בהרצאה שהעניק ל-TED.

במאי 2019 בתו בת השנתיים של עלי, נוסאייבה, אובחנה בסרטן מתקדם ונזקקה להשתלת כבד. שנה של סיבוכים בריאותיים התמזגה אל תוך התפרצות מגפת הקורונה והסתכמה לשלוש שנים, אולי הקשות בחייו. "כולנו מתמודדים עם כמה משברים רציניים", הוא אומר ומתכוון שבנוסף לאתגרים האישיים שאולי פגשנו, ישנם המשברים הקולקטיביים כמו סגרים, פגיעות כלכליות, דיס-אינפורמציה ומתחים פנים ארציים. כשהכול שגרתי – קל לטפח תקווה. כשהכול שגרתי ואנחנו ניצבים בפני משבר – רובנו מוצאים את הכוח לקוות לטוב. אך כשרוב ההיבטים של חיינו יוצאים ממסלולם ויש תחושה כללית של חוסר שליטה, ותוך כדי כך אנחנו ניצבים בפני משבר – כיצד ניתן להצליח להיאחז בתקווה?

הפן הפרקטי של התקווה

בתקופה שבה התמודדה בתו הקטנה עם מחלת הסרטן והקורונה התפשטה, תחושת חוסר השליטה הייתה קשה מנשוא. "אני אבא, אני אמור לדעת לתקן דברים, אבל את הסרטן של נוסאייבה לא יכולתי לתקן", הוא משתף. "ואז באה הקורונה. יופי. איך אני מנצח את הקורונה? גבר בן 41, בגיל העמידה, עם קצת משקל עודף ופלטפוס". לדבריו, אין דבר מייאש יותר מלהרגיש חסר שליטה, תלוש.

כדי להתמודד עם המצב, הבין עלי שעליו להתמקד במה שכן נמצא תחת שליטתו, "בדברים הפשוטים". כאבא, החליט להיות הכי נוכח שהוא יכול: "לבנות לה סט של לגו כשהיא ביקשה ממני. לראות פרוזן 39 פעמים, ואז זוטרופוליס 46 פעמים, ואחר כך מואנה 56 פעמים. לקנות לה פרוזן יוגורט טעים מהמכונה בבית החולים, כמו שהיא אוהבת". כלומר, לעשות את תפקידו כאבא על הצד הטוב ביותר.

באותה תקופה החל להבין שהסיפוק והכוח שהוא שואב מלהרכיב לבתו את סט הלגו שהיא רוצה טמון בתחושה שהוא מסוגל לבחור משהו ולבצע אותו. זה מעניק לו תחושת מסוגלות ושליטה בחייו. הוא החל להרחיב את היישום של התובנה הזו גם בהיבטים אחרים כמו טיפול במטלות היומיומיות שלו: לנקות ולסדר את הבית, להגיע לביקורת שגרתית אצל רופא השיניים או להשליך את הזבל. כל אלו מאפשרים לנו "להרגיש שיש לנו השפעה כלשהי על העולם הזה".

"אני לא רוצה שזה יישמע כמו קלישאה או איזה סוף הוליוודי. אני רוצה שתרוויחו את התקווה ביושר. והדרך להרוויח אותה היא להתעמת עם הזוועות והאתגרים, לתת להם שם, לתפוס עליהם בעלות".

יש פתגם מפורסם באסלאם, מספר עלי: "בטח באלוהים, אבל קודם תקשור את הגמל". עבורו, הפתגם מייצג את הפן הפרקטי בהתמודדות עם החיים. "תקשרו את הגמל, תעשו כל מה שביכולתכם" כדי שהוא לא יברח, ואחר כך לגבי היתר – תסמכו על היקום. ובכן, אפשר גם לעשות כל מה שביכולתנו ולחוש חסרי תקווה. אז מה, אם כן, מאפשר לו לפתח תקווה אחרי שקשר את הגמל?

עלי מספר על תקופה מורכבת אחרת בחייו וממנה עולה עוד תובנה לגבי גמלים ותקוות. כשהיה בן 21 הוריו נכלאו והיה עליו לפרוש מהלימודים כדי לטפל בסבו וסבתו ולדאוג לעסק המשפחתי. מאזן הכספים אילץ דיוק ברמה הכירורגית והוא התנהל מול אקסל שלוקח בחשבון כל הוצאה, שולית ככל שתהיה. "זה היה אחרי 11 בספטמבר, הקהילה שלי הפכה להיות מרושעת ואכזרית", הוא מספר. הייתה עוינות חברתית, המחירים עלו, ההכנסות ירדו וכתפיו היו עמוסות אחריות לעייפה. באחד הימים, הלך למשוך כסף מהכספומט כדי לשלם לעורך הדין המשפחתי. "לפי גיליון האקסל שלי, אחרי שאמשוך את עשרים הדולרים אמורים להיות לי עוד 71. אני הולך לכספומט, מוציא את העשרים, ומקבל פתקית. בשורה התחתונה, במקום 71 דולר, היה כתוב 00.03". בנוסף לתשלום לעורך הדין, היה עליו לשלם את החשבונות החודשיים ולטפל בסביו ונותרו לו לשם כך – שלושה סנטים בלבד.

הוא לא כעס ואפילו לא התעצבן. התגובה של עלי הפתיעה גם אותו. הוא פשוט הביט בפתקית והחל לצחוק. "לקחתי את עשרים הדולר, חציתי את הכביש והחלטתי להתפנק בחצי מטר של כריך Subway. […] אמרתי, אללה, מה שיקרה, אינשאללה, אני משאיר את זה בידיים שלך. עשיתי כל מה שבכוחי לעשות […] אתה רוצה להציל אותי, תציל, אתה לא רוצה להציל אותי, לא משנה", לפחות הלילה אני לא הולך לישון רעב.

זו הייתה שנת הלילה הכי מתוקה שהייתה לו מזה כמה שנים. יום למחרת עזרה מפתיעה הגיעה והמצב הסתדר. "אני לא רוצה שזה יישמע כמו קלישאה", הוא אומר, "או איזה סוף הוליוודי. אני רוצה שתרוויחו את התקווה ביושר. והדרך להרוויח אותה היא להתעמת עם הזוועות והאתגרים, לתת להם שם, לתפוס עליהם בעלות". עלי מתאר עסקה אישית עם היקום. בעסקה הזאת אנחנו מתאמצים ככל שביכולתנו, עושים את המקסימום במסגרת מה שבשליטתנו ואז סומכים על הצד השני, תקראו לו בכל שם שתרצו, שיעשה את המקסימום שביכולתו. כמו לומר שמעצם זה שקשרנו את הגמל, אנחנו ראויים לעזרה בשמירה עליו.

הביטוי "לקשור את הגמל" יכול להיות קשור באופן ישיר למשבר שעימו אנחנו מתמודדים, כשם שעלי עשה כל שביכולתו להיות אב נוכח לבתו, שבסופו של דבר החלימה והתאוששה. והוא יכול להפוך לנר לרגלינו גם בשגרה. מעין הלך רוח – את חלקנו בעסקה נעשה על הצד הטוב ביותר – וכתוצאה תשרה עלינו תקווה שאנו ראויים לעזרה ולגאולה.

תמונת כותרת: Usukhbayar Gankhuyag / Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

החומר שממנו עשויה תקווה ו-5 דרכים להרבות אותה בחיינו

5 סיפורים מעוררי השראה על אישים שהתגברו על אתגרים עצומים, ומה אפשר ללמוד מהם

אל הלא נודע – 4 תובנות לצליחת תקופות של חוסר ודאות ו-10 שאלות לגיבוש פתרונות

עוד מרדיו מהות החיים:

דידי ארז צולל אל תוך פסקול אחד הסרטים המצליחים אי פעם – "חומות של תקווה"