הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

ההרצאה השבועית של TED: מתי לאחרונה הקשיבו לכם כמו שמקשיבים לשיר?


הרישיקש הירוי בסך הכול רצה שמי שמאזין לשיריו ישמע את כל מה שהוא עצמו עבר כשחיבר אותם. מאז הוא ראיין יותר מ-200 מוזיקאים ולמד לא רק על מגוון הרבדים של שיריהם אלא על אמנות ההקשבה לאנשים.


תום לב-ארי בייז | 7 ביולי, 2022

באתם לבקר. אבא יושב על כסא במטבח, מעלעל באחד המוספים, לוגם בנחת קפה שחור. אתם חולפים על פניו בדרך למקרר וזורקים "מה נשמע, אבא?". הוא משיב, "בסדר", ואולי התכוון להמשיך אבל אתם כבר שוברים ביצה על המחבת. אתם דוחקים בו, "נו, ספר קצת יותר", בעודכם משחילים שתי פרוסות לחם לטוסטר. הוא מספר שאחיו התקשר הבוקר והם קשקשו קצת, ואתם שמחים לשמוע ומתיישבים לאכול.

מה שלא שמעתם הוא שהם לא דיברו כמעט שנה. לא כי קרה משהו, אלא 'כי החיים'. ובכל זאת, זה כואב. והוא היה שמח לו היו מצליחים לשמור על קשר קרוב יותר, אבל זה מורכב כי הם מאוד שונים והשיחות נוטות להפוך למעיקות. אבל זו, הבוקר, היתה ממש נעימה.

אנחנו לא תמיד מצוידים במשאבים שנחוצים כדי להקשיב באמת. לפעמים הזמן קצר, מידת הסבלנות נמוכה ואולי גם אין לנו בכלל עניין. אבל פעמים רבות אחרות אנחנו דווקא רוצים ליהנות משיחה עמוקה ומעניינת ומשהו מונע מהקסם להתרחש. על בימת TED, מספר המוזיקאי הרישיקש הירוי על השאיפה שלו: שהמאזינים ישמעו את כל מה ששיריו יכולים לספר אך לא נקלט בהאזנה שטחית ראשונית. הניסיונות לאפשר להם את זה הובילו אותו ללמוד להקשיב בצורה מתמסרת יותר לאנשים שסביבו.

חוויית הקשבה מקיפה – האם אפשר לשמוע שיר כפי שהיוצר שומע אותו?

בתחילת דרכו המוזיקלית היה הירוי מבלה שעות על גבי שעות בחדר השינה שלו בבית הוריו, מנגן את שיריו הראשונים בלופ. לדבריו, אביו ואימו היו זוג מהגרים קשיי יום שרק חלמו שבנם יפתח קריירה כרופא או עורך דין. אפשר לומר שהמוזיקה שיצר לא הייתה בראש נושאי השיחה החביבים עליהם. "אבל מדי פעם הייתי שומע את אמא שלי מזמזמת את אחד השירים שלי רק לעצמה, במטבח. זה הרגיש כמו סוג של אישור שלא נאמר", הוא מספר, "זה שימח אותי כל כך".

בסתיו 2021 נפטרה אימו והגעגוע העז הבשיל לכדי שיר שכתב לזכרה. בעודו עובד עליו – מנגן את הפתיחה, שר את המילים ומלטש את המעברים – החל לזמזם עם המנגינה. ממש כמו שאימו נהגה לעשות. הוא החליט לשלב את הזמזום בתוך השיר המוגמר ואף החל לחפש דרכים נוספות לייצג את אימו בצורה עקיפה ולא מילולית. בין השאר, סיפר עליה לצ'לן שעימו עבד וביקש ממנו לנסות לתאר אותה בנגינת הצ'לו שלו. וזו, כמובן, הוטמעה בשיר גם היא. מאות אלפי אנשים כבר האזינו לשיר שכתב לזכר אימו. אבל האם מישהו מהם הבחין בניואנסים? האם מישהו מהם תיאר לעצמו את דמותה מתנועעת בנחת במטבח, מזמזמת חרישית את נגינת בנה? לא בהכרח. "בלתי אפשרי לצפות שמישהו אחר ישמע את מה שאני שומע", הוא משתף. "זה לא רק קטע הצ’לו וקטע הגיטרה וקצב התופים. אלו כל הדברים שעברתי כדי שהמוזיקה הזו תתקיים". אותו שיר מלא רגישות הפנה את תשומת ליבו אל התופעה, ומאז בכל פעם שהיה מוציא שיר חדש הוא חש מעין עצבות על כל מה שהמאזינים לא ישמעו כשהם יאזינו לו.

הירוי מעיד על עצמו שמאז ומתמיד היה מאוהב במוזיקה. פתאום חרה לו על כל אותם שירים שהוא אוהב שוודאי מכילים רבדים מעניינים ומרגשים, הנסתרים מאוזניו. בער בו לצלול לעומק ולהכיר את "כל החלקים האלה, מלאי המחשבה והיופי, שרק מדומיינים או נכתבים ומוקלטים בשיר"

"פעם חשבתי שזו למעשה הדרך הטובה ביותר להראות שבאמת הקשבתי. מישהו היה אומר לי משהו והייתי אומר, 'זה מזכיר לי משהו שקרה לי' ואז מספר סיפור שלם משלי. אך האמת היא שההיפך הוא הנכון. תנו לאחר להבין שאתם מתעניינים, מבלי להסיר את הפוקוס שלכם ממנו ולהפנות אותו אליכם".

הוא החל להקליט פודקאסט בשם Song Exploder, שבהמשך הפך גם לתוכנית טלוויזיה. בכל פרק ראיין מוזיקאי או מוזיקאית אחרים בנוגע לאחד השירים שלהם. בעריכה הוא שילב בתוכן המוקלט קטעים מהשירים כך שימחישו את הרבדים השונים שעליהם הם מדברים. על כסא המרואיינים ישבו למעלה מ-200 מוזיקאים, ביניהם שמות מוכרים כמו פליטווד מק, יו-2, אלישיה קיז ובילי אייליש. הירוי מדמה את היצירה המוזיקלית לבית מלא בחדרים מעניינים ופריטי נוי ייחודיים: "חשבתי שכך אמן יוכל להכניס מאזינים ולערוך להם סיור מודרך בבית הזה שהוא יצר". במקום לנסוע ברכב ולהציץ מבחוץ, יוכלו המאזינים להיכנס פנימה, להכיר את הדרים, להתבונן בתמונות שתלויות על הקירות, להריח את הריח שעולה מהמטבח ולהרגיש את רכות הספה. אחר כך, כשיקשיבו שוב לשיר, הם (בתקווה) יוכלו לשמוע אותו על כל רבדיו.

בשלב מסוים, החל הירוי לתהות האם יוכל לנסות להקשיב לאנשים בדרך שבה ניסה להקשיב למוזיקה. "כי כשמישהו אומר לך משהו, בדיוק כמו עם שיר, יכולים להיות כל הרבדים האלה בתוכו. כל ההקשר הזה שאנחנו מפספסים כשאנחנו האדם שברחוב, מחוץ לבית". ובאמת, גם כשאנחנו מסתובבים סביב אבא במטבח בעודנו שואלים לשלומו, אנחנו כמו נשארים מחוץ לבית, צועקים אליו דרך החלון ומנסים לתפוס שברי משפטים ממה שהוא משיב מבפנים.

תוך שהוא חוקר את האופן שבו הוא, כמוזיקאי וחובב מוזיקה מושבע, מאזין לשירים, פורט הירוי את תגליותיו ל-3 טיפים להקשבה מסורה:

1. כדי לשמוע דברים חדשים כדאי להיות פתוחים לרעיונות שונים משלנו

תוך כדי העבודה על הפודקאסט גילה הירוי שעל אף אהבתו הגדולה למוזיקה, מגוון היוצרים שלהם הוא מאזין מצומצם למדי. "כשהייתי צעיר יותר, נהגתי להתגאות בסנוביות המוזיקלית שלי", הוא מעיד על עצמו. "אבל היום, זה מרגיש כאילו אני עלול לנתק את עצמי מלשמוע רעיונות נהדרים". באופן דומה, לדבריו, גם כדי להעשיר את עצמנו דרך שיתוף של אחרים עלינו להיות פתוחים לקבל מגוון של סיפורים. גם מאנשים שהם לא בדיוק 'כוס התה שלנו', גם בתחומים שהם מחוץ לאזור הנוחות האינטלקטואלי או הרגשי שלנו וגם במצבים שאולי לא הנחנו שעשויים להיות קרקע פורייה לעניין. זו יכולה להיות שיחה אקראית עם אישה מבוגרת בתור לבית המרקחת על תקופת הנעורים שלה בארץ וזו יכולה להיות שיחה מכוונת עם אחד האחיינים שלנו על תחושת הביטחון החברתית שלו בבית הספר. אז נכון, ההימור שבלאתגר את עצמנו הוא שניקלע לשיחות (כמו לשירים) שאינן לטעמנו, אך הרווח יכול להיות גדול באותה המידה. 

2. אם מקשיבים, אז מקשיבים

רוב הזמן, טוען הירוי, מוזיקה משמשת כפסקול ברקע של משהו אחר שאנחנו עושים. אנחנו מאזינים לה תוך כדי נהיגה, שיחה קולחת עם חברים בסלון או רחיצת כלים. "אני שונא להגיד את זה, אבל בין הטלפונים שלנו לבין השעונים החכמים והמחשבות הנודדות שלנו, קל לדעתנו להיות מוסחת ואנחנו נוטים להקשיב כך גם לאנשים אחרים". כלומר, לעיתים קרובות מדי אנחנו מקשיבים לאנשים תוך כדי שאנחנו בכלל מקשיבים למחשבות של עצמנו, מציצים בהודעות או מגניבים מבטים למסך הטלוויזיה. "תארו לעצמכם שאתם מנסים להאזין לשיר תוך כדי ששיר אחר מתנגן בראש שלכם", הוא מדגים. אותה מסקנה נכונה כמובן גם לגבי אנשים. איך תיראה השיחה שלנו אם נעזוב רגע את הביצה, המחבת ופרוסות הלחם, ואז, בנחת, במפגש של ארבע עיניים ובראש מפוקס, נשאל את אבא לשלומו? אילו ניואנסים נוכל לזהות בשינויי הקול, אילו הבעות פנים מסגירות נוכל לאתר?

3. לשאול מבלי לשאול

פעם, כשהירוי היה מאזין לשיר ופתאום חלק בו הזכיר שיר אחר, הוא היה מחפש בהתרגשות את השיר החדש ועוצר את הקודם על מנת להאזין לו. תוך כדי עבודת המחקר שלו הבין שהאסוציאציה שעלתה לו היא חלק מהסיפור שהשיר המקורי מספר לו. לדבריו, כדאי לציין זאת לעצמנו ולהישאר עם השיר. להקשיב לו עד הסוף. אחר כך, נוכל לעבד את כל מה שעלה בנו כשהאזנו. הוא מקביל את זה לנטייה שלנו לדבר על עצמנו כשמישהו אומר משהו שמזכיר לנו סיפור משלנו. "פעם חשבתי שזו למעשה הדרך הטובה ביותר להראות שבאמת הקשבתי", הוא אומר. "מישהו היה אומר לי משהו והייתי אומר, 'זה מזכיר לי משהו שקרה לי' ואז מספר סיפור שלם משלי". אך האמת היא שההיפך הוא הנכון. "תנו לאחר להבין שאתם מתעניינים, אך עשו זאת מבלי להסיר את הפוקוס שלכם ממנו ולהפנות אותו אליכם", הוא מסביר ומציע תקשורת לא מילולית: הנהון קטן ופשוט עם מבט ישיר ומעודד יידע את האדם שמולנו שאנחנו מקשיבים ומעוניינים לשמוע עוד.

תמונת כותרת: Mike Giles / Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

כשזוקפים אוזניים מגלים כי מוזיקה משפיעה כמעט על כל צעד בחיינו

תעלומת המוזיקה העצובה – מדוע צלילים נוגים עוזרים דווקא לעודד אותנו במצב רוח ירוד

עוד חוזר הניגון – זו הסיבה ששירים נתקעים אצלנו בראש

עוד מרדיו מהות החיים:

השיח החדש – מיקי גבריאלוב, סטלה גוט ודודי לוי על השינוי שחל בתעשיית המוזיקה