מונעים מתוך סקרנות וצמא לידע, אנחנו מפתחים עוד ועוד אפשרויות קלות ונוחות לאחסון מידע. היכן עובר הקו שממנו הזיכרונות שלנו מאבדים מייחודם? ומה אובד בתהליך ההפוך – מווירטואלי לפיזי? האם כדאי להתחיל להתאמן על שחרור מודע של מידע?

במשך מאות שנים סופר הסיפור על יוליוס קיסר והשריפה הגדולה שהצית אשר החריבה את הספרייה העתיקה והמפוארת של אלכסנדריה. מאות אלפי גיליונות פפירוס שאצרו בתוכם ידע חוצה יבשות בשלל נושאים ריאליים והומניים עלו בלהבות ונמחו. אין לתאר את כאב הלב. לא זאת בלבד שהושבתה הספרייה – שהייתה אז המרכז המוערך והפעיל ביותר למחקר, לימוד ותרבות – אלא שרוב המידע שאוחסן בה נמוג ללא גיבוי.

היום, רוב ההיסטוריונים מסכימים כי הנבל האמיתי בסיפור אינו יוליוס קיסר אלא "האויב" הבלתי ניתן להבסה – הזמן. "לא היה זה מוות דרמטי ומפתיע", כותב טום גרלינגהאוס ב-Live Science, "כי אם הידרדרות כואבת וממושכת […] שנבעה מדעיכת גדולתה וחשיבותה של הספרייה". לדבריו, השלטון התחלף ובהיעדר נכונות לשמרה גיליונות הפפירוס התבלו והתפוררו.

בין שנשרפה ובין שהתפוררה לאיטה, אובדן הספרייה הגדולה של אלכסנדריה משקף את אורך חייו של מידע המאופסן בצורה פיזית. תחריטי עץ עלולים להיאכל על ידי טרמיטים, ציורי אבן נשחקים ודוהים במגע עם מים ורוח, וגם תמונות שהודפסו על נייר פיתוח איכותי אינן חסינות בפני פגעי מזג האוויר והבליה הטבעית של החומר.

על פניו, נראה שהטכנולוגיה מגישה פתרון הולם. לכלי הקיבול של הקבצים הדיגיטליים אין אומנם חיי נצח, אבל הם קלים לשעתוק. רגע לפני שפג תוקפם, ניתן תוך דקות עד שעות בודדות לשכפל אלפי קבצים לאמצעי האחסון החדש ולזכות בגלגול חיים נוסף. כך שתיאורטית, מה שמאוחסן בענן יכול להישאר בו בצורה וירטואלית עד אין קץ.

או עד מתקפת הסייבר הבאה.

בשנת 2020 נרשמו בעולם כ-2,474 מתקפות של תוכנות כופר. האקרים פרצו את חומות האבטחה של מאגרי הנתונים, חסמו את הקבצים ואיימו למחוק אותם לצמיתות אם לא ישולם כופר. למעלה מ-29 מיליון דולר שולמו על מנת להציל קבצים, ולא בכל המקרים הם שבו בבטחה לידי הבעלים המקוריים. הטכנולוגיה אפוא מאפשרת שימור מידע עמיד ויעיל יותר, אבל גם הוא כמובן אינו חסין בפני כל.

אם כן, לאיזו אג'נדה אתם משתייכים? מדפיסים תמונות משפחתיות ושומרים אותן באלבומים עבים על מדף בסלון או מארגנים אותן בתיקיות, מסודרות לפי שנים או יעדי טיול על הדרייב? עם אילו איומים אתם מעדיפים להתמודד: עם הסיכוי לאבד את הרגעים היקרים בקליק אחד שגוי או עם הידיעה שחומר אובד, נקרע, דוהה ומתפוגג?

הלוך ושוב בין מוחשי לדיגיטלי

לשמחתנו, אנחנו לא בהכרח צריכים להחליט. המעבר מאחסון פיזי לווירטואלי – וגם להיפך – נעשה קל עם השנים. למה שלא נשמור תמונות בתיקייה בדרייב וגם נדפיס אותן ונאגד באלבומים מוחשיים? נאסוף צרורות מכתבים ישנים בקופסת נעליים בארון, ולמען הסר ספק, גם נסרוק אותם ונייצר גיבוי קל ועמיד יותר?

כחלק מפעילות שימור ההיסטוריה של מכון סמית'סוניאן, רשת המוזיאונים ומכוני המחקר הגדולה בעולם, הוקם מאגר אינטרנטי של מכתבים מאוירים מראשית המאה ה-19. המסר, הם טוענים, עובר בצורה הרבה יותר ברורה וחיה כשהוא מגובה בשרבוטים ואיורים מלאי חיים. באופן קצת שונה, יצר דואר ישראל מאגר אינטרנטי של "מכתבים בלתי נשכחים" שנאספו לאורך ההיסטוריה. גם כאן, המטרה הייתה לשמר את התוכן הייחודי בצורה בטוחה יותר, אך לעומת מכון סמית'סוניאן, ששם לעצמו מטרה לשמור על האותנטיות של העיטורים הספונטניים וכתב היד, בדואר ישראל הוחלט להקליד את המכתבים. הייחודיות והאיכות הוויזואלית שלהם אבדו, אבל בעוד שבמאגר הראשון חלק מהמכתבים כמעט בלתי ניתנים לקריאה, ההקלדה הופכת את התוכן לנגיש בהרבה.

"בעבר, שימור מידע דרש מאמץ רב. זה היה יקר ומסורבל. החומרים, עבודת הכפיים ותחזוקת השימור העקבית. היינו צריכים לשאול את עצמנו: מה הכי חשוב או מה חשוב מספיק כדי שנתאמץ לשמרו? היום השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא אחרת: מה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לאבד או לשחרר כך שעדיין נכיר את ההיסטוריה שלנו?"

כשזה נוגע לפריטים שלנו אנחנו אולי נוטים לפרקטיקה. אין ספק ששימור דיגיטלי נוח יותר. אבל כשאנחנו חושבים על הזיכרונות שנותרו לנו מאנשים אהובים או על פיסות היסטוריה של השושלת המשפחתית שלנו – פתאום ריח השמלה הישנה של סבתא, כתב ידה העגלגל ועקבות הזמן שמסגירים מה נוצר לפני מה – מתגלים כיקרים מפז. כמו מים שנשמטים מבין האצבעות, כל אלו אובדים במעבר מאחסון מידע פיזי לווירטואלי.

אז אנחנו מבטיחים לעצמנו שוב ושוב שעד החג הבא נפתח את כל התמונות של השנה האחרונה שמאופסנות בדרייב. שגם לילדים שלנו יהיו תמונות מוחשיות ומתפוררות שעליהן יוכלו להתרפק כשיהיו בני 40. אבל בכל ניסיון מול תוכנת עיצוב אלבומים או אתר להדפסת תמונות, אנחנו מגלים שהמעבר בין עותק דיגיטלי למוחשי אולי קל ברמה הטכנית, אבל ברמה המנטלית הוא די מאתגר. הסטטיות של התוצר הפיזי עלולה להפתיע פתאום – את התמונות לא ניתן להגדיל בעזרת שתי אצבעות, בטקסטים לא נוכל עוד לנווט בעזרת Ctrl+F ואת סדר ההשמעה של קבצי המוזיקה לא נערוך שוב אחרי שיצרבו על דיסק. ואולי מתישה אף יותר היא עבודת הסינון – איך מחליטים מה עובר לממד הפיזי?

מה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לאבד?

בכל כיוון שננוע בניסיון להציל מידע ואיכויות שלו, מפיזי לווירטואלי או בחזרה, משהו אובד בדרך. אבל זה לא האובדן היחיד שיש לקחת בחשבון כשבוחנים את נושא שימור המידע. לפי כתבה של ההיסטוריונית אבי סמית' רומזי ב-Saturday evening post, קיים גם אובדן מסוג אחר, כזה שעלינו ללמוד לעשות באופן אקטיבי. רומזי מספרת שאין זו הפעם הראשונה שבה המין האנושי מתמודד עם השלכות של פיתוחים בטכנולוגיית אחסון המידע, "אבל זה תמיד היה שווה את המחיר".

לא פעם ולא פעמיים שדרגנו את היכולות שלנו לתעד ולשמר פיסות היסטוריות, ואז נאלצנו להסתגל לעובדה שהן נותרות בעינן. פעם הבעיה הייתה היכן לאפסן את כל תחריטי העץ או גיליונות הפפירוס אבל היום, כשאחד היתרונות הבולטים של האחסון הדיגיטלי הוא המרחב שהוא כמעט ולא תופס בחלל, הבעיה שונה.

לדבריה, כעת הבעיה לא נעוצה במדפי הספרייה המוגבלים אלא בהצפת המידע הבלתי מבוקרת. "כמות הדאטה ברשת קפצה מ-2.7 ביליון טרה בייט ב-2012 ל-8 ביליון טרה בייט ב-2015", היא כותבת ואנחנו יכולים כבר לדמיין מה המצב היום. אין דרך אחרת לתאר זאת – אנחנו טובעים במידע ורובנו מרגישים את התסכול בכל חיפוש בגוגל או שיטוט בכונן הקשיח המשפחתי. "יחד עם זאת, אנחנו מסוקרנים – שלא לומר מאוהבים – מהכוח וההבטחה של השפע הזה. אנחנו דורשים יותר ויותר מידע, אולם נראה שככל שיש לנו יותר ממנו, כך אנו מרגישים חסרי שליטה על מה שאנו יודעים".

כהיסטוריונית, מסבירה רומזי כי כמות בלתי נדלית של מידע לא בהכרח מסייעת לנו לדעת יותר על ההיסטוריה שלנו. כלומר, ישנו מעין גבול מסוים שאחריו זה פשוט עוד מאותו הדבר. "מדגימות ציפורים ותשלילים של לוחות זכוכית ועד לדסקיות לכה שבורות ויומני ספינות", העומס התיעודי שקיים בתקופה הנוכחית כבר אינו משרת אותנו.

"המחשב אולי מחזיק יותר דאטה מאי פעם, אבל יכולת ההכלה של המוח שלנו לא בהכרח עומדת בקצב. נשאלת השאלה: עבור מה או מי אנחנו שומרים את כל האינפורמציה?"

בעבר, מתארת רומזי, שימור מידע דרש מאמץ רב. זה היה יקר ומסורבל. החומרים, עבודת הכפיים ותחזוקת השימור העקבית. "היינו צריכים לשאול את עצמנו: מה הכי חשוב או מה חשוב מספיק כדי שנתאמץ לשמרו?" היום השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא אחרת: "מה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לאבד או לשחרר כך שעדיין נכיר את ההיסטוריה שלנו?"

פעם הסתובבנו עם מצלמה ובה פילם שיכול להכיל 36 תמונות. היינו שוברים את הראש: איזה רגע שווה לנצור? איזו זווית תהיה הכי טובה? היום אנחנו מחזיקים 10 גרסאות מצולמות לאותו רגע, אחד ממיליוני הרגעים שבחרנו לתעד בנייד. ולפי רומזי, ניצבים בפני השאלה: מאילו אפשר להיפטר? ראו הוזהרתם, זה לא קל. לא קל להרפות מזיכרונות. מי יודע? אולי דווקא זו תהיה התמונה שתשמח את ליבנו בעוד 10 שנים כשנסתכל לאחור?

נסו להיזכר בפעם האחרונה ששוטטתם להנאתכם במאגר התמונות המשפחתי שעל המחשב. ההתרגשות מובטחת, בטח ובטח אם גלשתם לתיקייה שבה הגדולים שלכם היו בני שנה או שנתיים או אפילו זלגתם לטיול הגדול שלכם במזרח. 20 תמונות נהדרות, 30 ואולי אפילו 40 ו-50 אבל בשלב מסוים המוח מותש. העיניים מתעייפות והסצנות שראיתם (או לא) מתחילות להתערבב.

בהמשך לדבריה של רומזי, המחשב אולי מחזיק יותר דאטה מאי פעם, אבל יכולת ההכלה של המוח שלנו לא בהכרח עומדת בקצב. נשאלת השאלה: עבור מה או מי אנחנו שומרים את כל האינפורמציה? האם אנחנו מפיקים תועלת מכמות המידע שאנו שומרים? האם האני העתידי שלנו יצליח ליהנות מהיקף הזיכרונות שאנו נוצרים עבורו? ואולי אנחנו בעצם שומרים פיסות מידע היסטוריות שנועדו לשרת את הקולקטיב האנושי העתידי? אולי בעוד 50 או 100 שנה המוחות ישתנו בהתאם והנכדים שלנו (או הנכדים של הנכדים שלנו) דווקא יוכלו לעבד וליהנות מהיקף מידע אסטרונומי? לנו נותר רק לתהות.

תמונת כותרת: Roman Kraft / Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מהו הצופן שהפך את האבוריג'נים לבעלי "זיכרון על" ואיך ניתן להשתמש בו גם היום?

יותר מדי ממשהו טוב – כיצד משפיעה הצפת מידע יומיומית על מוחנו?

האם כתב היד עתיד להיעלם לאור הטכנולוגיה – ומה ירוויח מוחנו משימורו

עוד מרדיו מהות החיים:

תמיכה טכנית – מומחה אבטחת המידע מני ברזילי משוחח על עתיד הפרטיות ברשת