משחקי דמיון מאפשרים לנו לעקוף את מנגנוני ההגנה הפסיכולוגיים שלנו ולזכות בגישה ישירה לפיסות מידע חיוניות. אלו, בתורן, יבואו לעזרנו כשאנחנו מבקשים 'להמציא את עצמנו מחדש' בעולם התעסוקתי.

שתיים בלילה ואתם קמים לשירותים. העיניים חריצים שמספיקים בשביל לנווט במרחב ולא להתעורר לחלוטין, ופתאום כאב מפלח את כף הרגל. רעש של פלסטיק מחליק על רצפת קרמיקה ומיקס רגשי של עלבון מהחיים ועצבים על הילדים עוטף את הלב. מי לעזאזל השאיר את חתיכת הלגו הזאת באמצע הבית?!

אם האסוציאציה הראשונה שלכם למשחקי ילדים היא 'בלגן בבית' אתם לא לבד. גם האסטרטג מרטין ריבס מתוודה שהבית שלו מלא בהם. אינספור סוגי לגו מעורבבים זה בזה, בובות של סוסי פוני, חיות חווה מיניאטוריות, קוביות מעץ ומכוניות קטנות. ועל אף הכמות המבלבלת, נשמע שריבס לא מתלונן על ערמות הצעצועים. אולי מכיוון שצפייה בבנותיו משחקות היא זו שהניעה אותו להיעזר במשחקי דמיון כדי לפרוץ את דפוסי המחשבה של המנהלים שאיתם עבד כאסטרטג עסקי.

מהתבוננות בילדים משחקים ומהחוויות (או זיכרון החוויות) האישיות שלנו, לכולנו ברור שמשחק זה כיף ולכן מי שיכול – ואין לו התחייבויות חיוניות אחרות – מרבה בו. אבל זהו רק קצה הקרחון של האיכויות שלו. "ילדים משחקים מעוררים בי השראה כי הם לא פוחדים לחשוב 'מה אם' ו'למה לא'", אומר ריבס על בימת TED. "כביולוג, אני יודע שמשחק הוא אכן ספונטני ומהנה […] אבל הוא גם מאיץ ומגן על הלמידה. משחק עוזר לילדים לנסות התנהגויות חדשות, לחדד אותן ולדמיין את מה שלא קיים אבל יכול להיות, או מה שיקרה אם כך וכך יתקיים". בדיוק אותן שאלות שהיה רוצה שכל מנהל ואדם ישאל את עצמו אחת לכמה זמן.

התנסות בהתנהגויות חדשות ובחינה של מצבים שעל פניו אינם מציאותיים הן מצרך חיוני בהתחשב במצב השוק העסקי היום, מסביר ריבס. הן עשויות להיות מה שמבדיל בין אלו שנשארים מאחור ואלו שממציאים את העתיד. "בשנות השמונים, אם היה לך יתרון ביצועי על פני המתחרים שלך, היה סביר לצפות שתמשיך להיות מוביל בשוק בממוצע עשר שנים". היום, היתרון הזה "יחזיק לשנה אחת בלבד". מה שמשתמע מכך הוא שהיום, יותר מתמיד, בכדי להישאר עדכניים ורלוונטיים בתחומנו, כדאי לסגל את היכולת להמציא את עצמנו מחדש בתדירות גבוהה.

זה לא סוד שתדירות תחלופת המשרות התגברה מאוד בעשור האחרון. ואין זה מפתיע, בתוך מציאות שהופכת דינמית ומהירה, שגם המוח שלנו התרגל לתנועה ומשתעמם מהר יותר. בין שאנחנו נוטים להחליף משרה כל שנה וחצי ובין שאנחנו רוצים להצליח להישאר לאורך זמן במקום אחד – עלינו ללמוד להמציא את עצמנו מחדש. אולי נזדקק לכך כדי להגיע למקומות עבודה יצירתיים חדשים ואולי בתוך התפקיד הנוכחי שלנו – כדי להתפתח ולשמר את עצמנו מעניינים ומעוניינים.

באופן אירוני, מה שהופך את הצורך 'להמציא את עצמנו מחדש' למאתגר יותר הוא דווקא כאשר יש בחזקתנו מודל עסקי מוצלח. לעיתים קרובות מדי "אנחנו הופכים לאסירים של אותם מודלים מנטליים שהובילו להצלחות העבר שלנו", טוען ריבס. המודלים הקיימים מקבעים הנחות לגבי מה מוביל אותנו להצלחה ומסתירים מעינינו ספקטרום רחב של נתיבים שונים להצלחות שונות. כדי להגדיל את זווית הראייה, הוא יצר שלושה משחקי דמיון.

משחק #1 – הפוך, גוטה, הפוך

למשחק הראשון ריבס קורא "האנטי-חברה". הוא מנחה אותנו ליצור "רשימה של כל מה שעומד בבסיס הצלחת העבר שלנו", ואז להפוך אותה. לקחת את כל המאפיינים ההפוכים ולבנות עבורם את המודל העסקי הכי מוצלח שאנחנו יכולים. לדוגמה, אם אנחנו בעלים של רשת מלונות וברשימה שלנו יש – איך לא – כמות מוצלחת של חדרים או אפילו מבנים שברשותנו, "אז בואו ונניח לרגע שאין בבעלותכם אף מלון ואפילו לא חדר אחד בשום מקום". נשמע מגוחך? קצת, אבל לדבריו, אולי ככה יכלו בעלי המלונות לצפות את עלייתו המרשימה של AirB&B.

לא יהיה מופרך לומר שרובנו לא מנהלים או מנהלות של רשת מלונות. אבל גם כשאנחנו מבקשים להחליף עבודה או להרחיב את העיסוקים המקצועיים שלנו, אנחנו קודם כל שולפים את כל מה שאנחנו טובים בו: את הכישורים והניסיון שיש לנו. זה אומנם הדבר האינטואיטיבי לעשות, אבל חשיבה יצירתית, כך מסתמן, לעיתים קרובות נוצרת דווקא מהליכה נגד האסוציאציות האינטואיטיביות לנו. גם אם לא יצמח משם נתיב הקריירה הבא שלנו, רשימה של כל מה שלא התנסינו בו מעולם או של כל הכישורים שאין לנו עשויה לדחוף אותנו החוצה מאזור הנוחות וללמד אותנו משהו חדש על עצמנו. מספיק שהיגד אחד יקפיץ לנו רעיון מעניין והמשחק כבר היה שווה.

משחק #2 – לרדוף אחרי הדגים הקטנים

בדוגמה של ריבס למשחק השני, "המאווריק", אנחנו מנהלים של חברה גדולה ומבוססת והנה מתחילים לצוץ סטארט-אפים קטנים שמתעסקים באופן עקיף או חלקי בתחום שלנו. "קל לא לשים לב אליהם […] רבים מהם נעלמים די מהר לאחר שהוקמו. ואף מאוד מפתה, בהתחשב בכל הניסיון שלנו, לשפוט אותם: האם הם יודעים מה הם עושים? האם המודל העסקי שלהם הגיוני? האם אי פעם הם ירוויחו כסף?"

אבל במקום זאת, מציע ריבס, בואו נניח שההימור הנכון על העתיד אצלם בכיס. סתם בשביל המשחק. "נסו ליצור את התרחיש העסקי הטוב ביותר עבורם". לדבריו, מכל סגנון התנהלות יש משהו ללמוד. קצת כאילו הוא מעודד אותנו להתייחס לכל אחד כאל יריב ראוי. ברוח ספורטיבית, כמובן.

נאמר ואנחנו מעבירים שיעורי עזר לכל ילדי השכונה ופתאום צצה נערה שמציעה שיעורים במחיר נמוך יותר על ספסל בגינה. על פי המלצתו של ריבס, בואו ננסה רגע להתבונן בה. לצורך המשחק, נניח שיש היגיון בשיגעון. אולי זו התעוזה שיש לה להציע שירות בלי חדר לימוד מסודר? אולי חוסר הפורמליות הוא דווקא יתרון? אולי האוויר הפתוח יאפשר למידה חווייתית יותר? פעמים רבות הנטייה הראשונית שלנו היא להצדיק את חוזקותינו וניסיוננו, אבל אם נצליח להניח שיש לנו מה ללמוד גם ממתחילים, חסרי ניסיון, בעלי רעיונות מוזרים, אנחנו עשויים להרוויח שיעור משמעותי.

משחק #3 – להרוג את עצמנו

בעסקים, ובכלל בחיים, לפעמים התוכניות משתבשות להחריד. "אבל אתם יודעים מה? זה יכול להיות גם מקור להשראה", טוען ריבס. במשחק ה"פרה-מורטום" הוא מנחה אותנו לכתוב את ההספד על החברה שלנו. נדמיין שהחברה כשלה והתפרקה, "מה תהיה סיבת המוות? מה הייתה נקודת הכישלון? למה זה ייכשל? איך זה ייכשל?" אם התשובות ממאנות לבוא, לפי ריבס, העובדים שלנו הם המפתח. לרוב, הם חשים בנקודות התורפה של העסק אבל נמנעים מלדבר. אם נציג להם את השאלות הללו כחלק ממשחק, עשוי להיות להם קל יותר לשתף פעולה וללמד אותנו אילו קורות במבנה הארגוני או במודל העסקי שלנו רעועות. לו בנקים היו משחקים במשחק הזה לפני כמה שנים, הוא מציע, אולי הם היו צופים את עלייתן של חברות כמו NewBank שאינן נמצאות באופן פיזי במבנה ומנהלות את כל העסקאות הכספיות שלהן מול לקוחות בצורה מקוונת.

אם לשאוב השראה מהמשחק אל סיטואציות שיכולות להתקיים עבור כולנו, נוכל לדמיין שנמאס לנו מהמקצוע שלנו. על מה זה ייפול? או שמערכת היחסים עם המנהל שלנו עולה על שרטון – מה יהיה הדבר שיסיט אותנו מהמסלול? את משחק ה"פרה-מורטום" אפשר לשחק ביחס לכל מערכת יחסים שיש לנו – אם הקשר ילך לאבדון, מה תהיה הסיבה? כשאנחנו לוקחים את המחשבות שלנו לנקודת קיצון שכזו, אנחנו עשויים ללמוד מה הדבר הכי משמעותי שעליו ניתן וכדאי להתחיל לעבוד כבר עכשיו, לפני שיוביל לפיצוץ. נוכל להקדים תרופה למכה ולזכות להעצים את הקשרים שלנו, לחדד את הבחירות המקצועיות שלנו ולשפר את פני העסקים שלנו.

תמונת כותרת: Meunierd / Shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מה אפשר ללמוד על עצמנו מהאופן שבו אנחנו משחקים – וכיצד זה מסייע להגשמה אישית?

7 מגמות שהקורונה כפתה עלינו ועשויות לשנות את פני שוק העבודה לטובה

יותר שף או סו-שף? האם עמדת משנה היא נטיית אופי או בחירה מושכלת?

עוד מרדיו מהות החיים:

השיח הארגוני החדש – סוגיות מהותיות בעולם העסקי מנקודות מבט שונות ומגוונות