ההרצאה השבועית של TED: הסוד לאריכות ימים הוא לא בהכרח מה שהיינו חושבים

בימי הולדת אנו נוהגים לברך "עד 120". נראה שלא רחוק היום ואכן נזכה לגיל מופלג שכזה. אך האם זו באמת ברכה? מה עוד צריכה האנושות ללמוד וליישם בדרך למהפכת הבריאות הבאה?

ירדן להבי | 12 מאי, 2022

לאורך ההיסטוריה יכלה האנושות לזקוף לזכותה לא מעט הישגים מרשימים: ביות האש, המצאת הגלגל, יצירת הכתב, המהפכה החקלאית, התעשייתית ועוד. ומה עם תקופתנו? יש שיאמרו שבראייה לאחור על מאה השנים האחרונות תהיה זו ההגעה לחלל או מהפכת עידן המידע.

ואולם, על אף הקדמה שהביאו עימם ציוני הדרך, יש מי שרואה את הדברים אחרת. סטיבן ג'ונסון, מומחה לחדשנות, מחבר והיסטוריון בתחום הבריאות, הרפואה והטכנולוגיה טוען שעם כל הכבוד, המהפכה האנושית הגדולה ביותר של זמננו היא העובדה שבתוך 100 שנים בלבד הצלחנו להכפיל את תוחלת החיים הממוצעת: לפני מאה שנה עמדה תוחלת החיים הממוצעת בעולם על אמצע שנות השלושים ומאז העפילה ליותר מ-70 שנים בימינו אנו.

לדבריו, אם תוחלת חיים היא אורך הזמן שאדם ממוצע יכול לצפות לחיות במקום נתון ובזמן נתון, הרי שהכפלתה היא "הצורה הפשוטה ביותר של חדשות טובות". ואכן, ייתכן שאין מדד בסיסי יותר להערכת ההתקדמות שלנו כמין, מאשר זה שמודד את החיים עצמם ומאפשר לא רק לספק את הצורך הקמאי ביותר שלנו להישרדות, אלא גם ליהנות מכל אותם הישגים מהפכניים אחרים.

אך אליה וקוץ בה. אריכות ימים מוגברת, כמו כל שינוי משמעותי, היא לדברי ג'ונסון "ברכה שקללה בצידה". בהרצאה מלאת הומור מבית TED מספר ג'ונסון מהם המפתחות – הלא מובנים מאליהם – שאפשרו את המהפכה הזו, אילו אתגרים היא טומנת בחובה ועם איזה מהם כדאי להתחיל להתמודד כבר בהווה כדי לדאוג לעתיד טוב יותר.

השותפים הנסתרים של הקדמה

אז איך עשינו זאת? האם הודות למכשור רפואי משוכלל? או בזכות שיפור תנאי החיים במערב? גורמים אלה ודאי נכונים, אך ג'ונסון מצביע על 3 סיבות עיקריות אחרות שלדעתו אחראיות למהפכה הזו.

בראש ובראשונה – חיסונים. מאבעבועות שחורות, שחפת ופוליו, ועד שפעת וקורונה. אולם, מזכיר ג'ונסון לקול תשואות הקהל, עצם גילוי החיסונים אינו מספיק. צריך גם ציבור שיאמץ אותם.

לטענתו, הגורם החיוני השני שתרם למהפכה הוא סוכני שינוי שהביאו לחינוך שוק. הוא מדגים זאת בעזרת הסיפור על "איך גברנו על אחד האיומים המפחידים ביותר של המאה ה-19: חלב. ובכן, אנו חושבים על חלב כעל סוג של סמל בריאות וחיוניות, אבל למעשה, באמצע המאה ה-19, חלב היה איום בריאותי רציני, במיוחד לילדים". בימים ההם טרם הומצא קירור מכני וחלב היה מתקלקל בקלות, ואם לא די בכך – גם חלב שנראה תקין לגמרי היה עלול להיות מסוכן. באותה התקופה, באזורים שבהם לא היה זמין עשב עבור פרות, היה נהוג להאכיל אותן בשאריות עיסה ממזקקות וויסקי המכונה סוויל, מה שגרם לפרות להפיק חלב בצבע כחלחל. כדי למכור אותו, החליטו היצרנים להסוות את חלב הסוויל כחלב רגיל, ולשם כך דיללו אותו והוסיפו לו חומרים מזיקים שונים ששינו את צבעו וטעמו. החלב שווק כחלב פרות רגיל לכל דבר, אך למעשה היה מסוכן מאוד גם בשל הרכבו וגם בשל התנאים הירודים שבו יוצר. "בשנת 1850, יותר ממחצית מכלל מקרי המוות שנרשמו בניו יורק היו של פעוטות, רבים מהם מתו מחלב מזוהם או מזויף".

כיום נראה שהפתרון לבעיה ידוע ומוכר בכל בית. הוא כל כך מפורסם שהוא מודפס על כל קרטון חלב בכל חנות מכולת בעולם: פסטור. לכאורה, מסביר ג'ונסון, המזור לתופעה היה כימי, מדעי. אך למעשה סיפורו של הפסטור רק שופך אור על המקומות שבהם המדע מוגבל. הכימאי לואי פסטר חשף לעולם את הטכניקה שלו לעיקור חלב כבר בשנת 1865, אבל לקחו עוד 50 שנים עד שחלב מפוסטר הגיע למדפי החנויות. אומנם המדע היה קיים, אבל היה צורך לשכנע את תעשיות החלב לייצר חלב מפוסטר ויותר חשוב – את הציבור לצרוך אותו.

עיתונאים שחשפו את שערוריית חלב הסוויל, מחוקקים נלהבים "ופעילי פסטור" מסורים שפעלו בנחישות לשינוי דעת הקהל – הם שלבסוף הביאו לאימוץ הפסטור כסטנדרט. כך למשל, טייקון בשם נתן שטראוס שתמך בתהליך החדש סבסד חלב מפוסטר לצרכנים בעלי הכנסה נמוכה כדי שיתרגלו לטעם. "פסטר אומנם פתר את הבעיה ברמת הכימיה, אבל שטראוס ובני בריתו פתרו את זה ברמה החברתית", מזכיר ג'ונסון. "וצריך את שתי החזיתות האלו כדי לחולל שינוי בקנה מידה כזה".

בירוקרטיה ומהפכנות הן לא בהכרח הפכים

מוביל המהפכה השלישי, על פי ג'ונסון, הוא גם כזה שלא בהכרח היינו חושבים עליו בהקשר של מהפכנות: מוסדות בירוקרטים. באופן אינטואיטיבי אולי נראה לנו שבירוקרטיה היא אויבתה הטבעית של החדשנות, אך למעשה דווקא הרגולציה היא שאפשרה את ההתקדמות בבריאות הציבור.

כך למשל בכל הקשור לפיקוח על תרופות. רבים מההיסטוריונים של הרפואה מאמינים שעד גילוי האנטיביוטיקה בשנות ה-40, כל התרופות ששווקו בתחילת המאה ה-20 היו מזיקות. הן הכילו "רשימת מכולת של רעלים קטלניים, אחד אחרי השני: ארסן, כספית, בלדונה, שלא לדבר על הרואין וקוקאין […] כך נראו החיים אז".

בשנת 1937, הומצאה תרופת שיעול חדשה לילדים. בשביל לשווק אותה כסירופ קל לבליעה במקום כגלולות, החליט היצרן להמיס את הגלולות בעלות החומר הפעיל בחומר בשם דיאתילן גליקול ולהוסיף לתמיסה טעם פטל. "זה נראה כמו רעיון מבריק, חוץ מזה שדיאתילן גליקול רעיל לבני אדם", מסביר ג'ונסון. "כך כמעט מיד, כמה שבועות לאחר מכן, היו עשרות מתים ברחבי ארצות הברית מהמרקחת הנוראה הזו".

"בפעם הראשונה בהיסטוריה החל ה-FDA לחייב את חברות התרופות להוכיח קודם כל שהתרופות שלהן אינן מזיקות לצרכנים. זה אולי נראה מובן מאליו היום, אבל אז זו הייתה מהפכה של ממש".

מה שעוד יותר בלתי נתפס, הוא שעל פי מנהל המזון והתרופות האמריקאי (ה-FDA), עד לאותה התקופה לא הייתה עם זה כלל בעיה. כל מה שהוא דאג לו באותם ימים היה שרשימת המרכיבים תצוין על גבי האריזה – יהיו המרכיבים אשר יהיו, גם אם רעילים.

בעקבות הטרגדיה הזו, בפעם הראשונה בהיסטוריה החל ה-FDA לחייב את חברות התרופות להוכיח קודם כל שהתרופות שלהן אינן מזיקות לצרכנים. זה אולי נראה מובן מאליו היום, אבל אז זו הייתה מהפכה של ממש. גופים ושיטות רגולטוריות חדשים החלו לצוץ: מחקרים מבוקרים, ניסויים תלת-שלביים ועוד.

עד 120 שנה, והיד עוד נטויה

ומה מצפה לנו בעתיד? אם בהסתכלות אחורנית ההישג הכי גדול של האנושות במאה השנים האחרונות היה להכפיל את תוחלת החיים שלה, בהסתכלות קדימה ייתכן שאנו עומדים בפני השינוי החשוב ביותר בהיסטוריה של המין האנושי כולו.

אם כיום הגבול העליון של תוחלת החיים האנושית הוא כ-110-115 שנים, מחקרים מראים שבעשורים הקרובים אנו עשויים לחצות את הגבול הזה ולחיות עוד עשרות שנים מעבר לכך ואולי אפילו לנצח. מעבר לסוגיות המוסריות, התיאולוגיות והפילוסופיות שהדבר מעלה, הוא גם יחמיר מאוד את הבעיה האקולוגית הקיימת שבגידול האוכלוסייה הקיימת, על שלל הסיכונים שבכך.

היבט נוסף שיש לתת עליו את הדעת הוא צמצום הפער בין תוחלת החיים לתוחלת הבריאות, פער שקיים כבר היום. החוכמה היא לא רק לדעת איך להאריך את תוחלת החיים, אלא גם להצליח לבלות את השנים הנוספות האלו בבריאות ותפקוד מלא.

פער נוסף שקיים כבר היום ורק ילך ויחמיר בנסיבות כאלו הוא הפער החברתי. למשל, מציין ג'ונסון, רק בשנת 2020, בעקבות מגפת הקורונה, אוכלוסיות מסוימות איבדו בממוצע שנה אחת מתוחלת החיים הצפויה, לעומת אחרות מעמד סוציו אקונומי נמוך יותר, שאיבדו כ-3 שנים. בעתיד שבו יהיו זמינים טיפולים נוגדי הזדקנות, יגבר באינטנסיביות אי-השוויון הבריאותי, מכיוון שבתחילה רק בני אדם עשירים יוכלו להרשות לעצמם טיפולים כאלו.

כלומר, ייווצרו שלושה פערים גדולים – אקולוגי, בריאותי וחברתי – ומעבר לבעייתיות העומדת בפני עצמה של כל אחד מהם, הם עלולים לחולל כדור שלג של בעיות רבות אחרות. ואולי הגרוע מכל, הם אף עלולים להעמיד בסימן שאלה את הצורך בשימור והארכת החיים.

"אני חושב שכולנו מסכימים שאלו בעיות שכדאי לפתור, וכרגע עומדים לרשותנו הכלים לפתור אותם", אומר ג'ונסון. הבעיה היא, שבדומה למצב בתחילת המאה ה-20, אין כיום גוף מסודר של מקבלי החלטות שיכול לסייע לנו להתמודד עם שינויים עצומים כאלו.

לסגור את הפער

אז סוגי החידושים שאנו זקוקים להם, מסביר ג'ונסון, הם גופי קבלת החלטות שמצד אחד רגישים לסכנות ולתוצרי הלוואי של הקידמה, ומצד שני בעלי פתיחות וגמישות מספקת כדי להמשיך ולהניע את גלגליה במקום לתקוע בהם מקל.

"אבל לדעתי", הוא משתף, "עלינו להתמקד פחות בהארכת חיים לנצח, ויותר בצמצום פערי הבריאות ברחבי העולם […] אם המהפכה הגדולה הראשונה בבריאות האדם האריכה את תוחלת החיים הממוצעת, השנייה צריכה להיות סגירת הפערים".

הוכחנו שאנו יכולים להאריך את תוחלת חיינו עוד ועוד ככל שהשנים מתקדמות, אך כיצד נבלה את אותן שנים נוספות? כיצד תיראה הבריאות שלנו בגיל מופלג? הכדור שלנו? החברה שלנו? ייתכן שמשתלם להשקיע מאמץ לא רק בקידום תוחלת חיים גבוהה יותר, אלא גם בקידום של כל הדברים שיהפכו את השנים העודפות האלו לכאלו ששווה לחיות בהן.