דייטים ללא מסננים, פרסומות ישירות עד כדי גיחוך ואינטראקציות חברתיות שלא מתאמצות לרצות – כך היה נראה העולם ללא שקרים. אומנם אותנטי יותר, אבל הרבה פחות קל לעיכול. אילו שקרים היינו רוצים להשאיר בחיינו ואילו מונעים מאיתנו לקבל את מי שאנחנו? מה עולה לנו יותר – לשקר או לומר את האמת? ומה המכנה המשותף של השקרים שאנחנו מחליקים מתחת לרדאר?

רגע לפני שהם יוצאים מפתח ביתה אל עבר הדייט הראשון שלהם, אנה אומרת למארק שהיא לא חושבת שהוא מושך. היא שאלה לשלומו, והוא השיב שהוא מקווה שהערב הזה ייגמר במיטה. בתגובה, ענתה שהוא לא אטרקטיבי מבחינתה אז שלא יצפה. והנה הם יוצאים. במסעדה, אחרי שיחת חולין קצרה (ודי מוזרה) שבה מארק מנסה להכיר את אנה לעומק, אימה מתקשרת. "כן, אני איתו עכשיו", היא עונה. "לא, הוא לא מאוד מושך, גם לא מרוויח הרבה כסף", חיוכו של מארק כושל. "הוא כן נחמד", הזוויות מתחדדות חזרה. "אבל שמנמן, והאף שלו עגלגל וסולד", החיוך נמחק. "לא, אפילו נשיקה לא תהיה פה".

בסוף הדייט הם נפרדים לשלום. מארק מודה לאנה על שיצאה עימו אפילו שהוא בכלל לא בליגה שלה ואנה אומרת שבאופן מפתיע היא נהנתה יותר ממה שציפתה. "אבל לא אדע מה אני באמת חושבת עליך עד שהשפעת האלכוהול תדעך", היא חותמת. כך נראה דייט בעולם שבו איש לא משקר. בדרך הומוריסטית ופילוסופית, בוחן הסרט המצאת השקר את האופן שבו היה מתנהל העולם אילולא גילינו שניתן להסתיר את האמת ואת מגוון התפקידים היומיומיים של השקרים בחיינו.

האם באמת היינו רוצים לדעת מה שלומו של כל מכר שנקרה בדרכנו? או לחלופין, לשתף כל שואל במאבקים האישיים שלנו? איך היה נראה היום שלנו לו היינו נחשפים לכל מה שאחרים חושבים עלינו? וכיצד היינו תומכים בקרובים לליבנו, אם בכלל? ראו הוזהרתם, הכתבה מנתחת את הסרט ותכיל כמה וכמה ספוילרים.

בעולם של מארק ואנה, נציג בפרסומת לקוקה-קולה מבקש מהקהל להמשיך לקנות את המוצר – לא כי הוכנס בו חידוש או כי הוא בריא באורח מופלא, אלא משום שהוא עובד בחברה ויש לו אינטרס שהמכירות יימשכו. "אין לי הרבה לחדש, אלו אותם מי סוכר חומים […] אבל הוספנו דוב לבן לעיצוב של הפחית כדי שילדים יאהבו את זה", הוא אומר. לצד זה, שלטי החוצות שמפרסמים את פפסי מכריזים בכנות "כשאין קולה, קנו פפסי". פקידת הקבלה בכניסה לקזינו מתריעה שהמשחקים מכורים ורוב הסיכויים שהמשתתפים יתרוששו, ועמיתו של מארק לעבודה מספר לו בכל בוקר כמה מדוכא הוא. לפרטי פרטים. האנשים, כך נראה, כל כך רגילים לשמוע את צרותיהם של אחרים שהם כמו מאולחשים לכאבם ואין להם אפילו מילת עידוד אחת לשלוף בתגובה. ובעצם, מה יגידו? את האמת?

כיצד היו נראות האינטראקציות החברתיות שלנו בעולם ללא שקרים? צילום: Anna Hecker / Unsplash

השקר הראשון שנפלט לאוויר העולם

ברגע אחד בסרט, סך התקריות המקבילות יוצרות מצב שבו מארק מגלה שהוא יכול להוציא מפיו אמירה שאינה אמיתית. מסביבו, איש לא מעלה על דעתו שישנה אופציה כזו ולכן כולם מתייחסים לדבריו כאל אמת לאמיתה. בהתחלה הוא משתמש בהבנה הזו לטובתו האישית: הוא מושך יותר כסף ממה שיש לו בחשבון הבנק על מנת לשלם את שכר הדירה ואז, כתסריטאי, כותב תסריט קולנועי בדיוני בעולם שבו תפקיד הקולנוע הוא לספר על מאורעות עבר כפי שהיו באמת. הוא לומד שהוא יכול לדבר בשבחו ולהלל את עבודתו. והסביבה, אלא מה, מאמינה לזה.

כשאימו של מארק גוססת ובוכה מפחד הוא מרגיע אותה בהבטחות שווא על החיים שאחרי המוות, מבטיח לה בית מפואר ואת כל אוהביה איתה. או אז הוא מגלה שעל ידי הסתרת האמת הוא יכול להיטיב עם אחרים. תוך אמירה פשוטה כמו "יהיה בסדר. אתה תפגוש מישהי, אתה עוד תהיה מאושר", הוא מפיח בעמיתו לעבודה תקווה ומעלה חיוך על שפתיו. הוא אומר שאכפת לו גם כשלא באמת אכפת לו ופותר קונפליקטים בהינד עפעף.

כמובן שהדברים מסתבכים כשלשקרים מתחילות להיות השלכות לא צפויות, אבל את זה נשאיר למי שבכל זאת ירצה לצפות בסרט. תהליך רכישת מיומנויות השקר של מארק מתגלגל כמעט אחד לאחד כפי שכולנו עברנו אותו בילדותנו. לפי רוב המחקרים, כותב ג'רמי אדם סמית' במגזין Greater Good, ילדים מפתחים את היכולת לשקר סביב גיל 3. "עד גיל 5 כמעט כל הילדים יודעים לשקר ומשתמשים בכך בעיקר בכדי להימנע מעונש ולחמוק ממטלות".

"כשם שמארק משקר שישמח לפגוש את עמיתו המדוכדך מחוץ לשעות העבודה, גם אנחנו כבר השבנו לשאלתה של מישהי שהיא נראית מצוין אפילו שלא חשבנו כך, או סימסנו לחברים שאנחנו צריכים לסיים כמה דברים בעבודה ורק אז נוכל להיפגש – בעוד שבפועל תפסנו נמנום של בין ערביים".

עבור רובנו, שקר של ילד נתפס כעניין שלילי, אולם בשלב הנכון מדובר בסממן של התפתחות פסיכולוגית תקינה וחיונית. לפי סמית', היכולת לשקר מעידה על ההבנה הבסיסית כי מה שקורה בתוך הראש שלנו אינו חשוף לכולם. היא מעידה על כך שילדים מבינים שלהם ולאחרים מחשבות, אמונות וכוונות נפרדות ואף שונות וכי לעיתים יש להם יתרון על אחרים שבו הם יכולים להשתמש. אם אמא לא היתה כשאכלתי את העוגה, היא לא יכולה לדעת האם זה אני שאכלתי אותה או לא. הבנת ההפרדה הזו נקראת גם "תיאוריה של תודעה" (Theory of mind) והיא מהווה בסיס להתנהלות החברתית שלנו בעולם.

בספרות המקצועית נוטים לסווג את השקרים לפי צבעים: שחור, לבן וכחול. שקר שחור נועד להיטיב עם המשקר והוא ידוע כמערער קשרים חברתיים. שקר לבן אינו אמור לפגוע באף אחד ונועד להיטיב עם אדם אחר. הוא אפילו נמצא כמחזק קשרים חברתיים: "אנחנו נוטים לסלוח עליהם מהר יותר ואף להעריך אותם [את מי ששיקרו על כוונותיהם הטובות]", כותב סמית'. על אף ששקרים לבנים כביכול אינם באים על חשבון המשקר, מחקר שהוא מציג מצא שברמה המנטלית הם כן צורכים מאיתנו יותר אנרגיה מאשר אמירת האמת. אחרון, השקר הכחול נחשב לשקר אלטרואיסטי, כזה שבו המשקר סופג מהלומה לטובת קבוצת שייכות כלשהי, בן משפחה או חבר קרוב.

ההבנה שהתודעה שלנו נפרדת מזו של אחרים משמשת אותנו בכל רגע בחיינו הבוגרים. צילום: Kenny Eliason / Unsplash

מהי התמה של השקרים בחיינו?

אם כן שקרים שחורים, או בשמם הנוסף: אנטי-סוציאליים, הם השקרים הראשונים שאנחנו לומדים לשקר בסביבות גיל חמש. מיעוט קטן של ילדים, בשלב זה, כבר מבינים גם מהו שקר פרו-סוציאלי,  קרי שקר לבן. כלומר, הם מגלים שסילוף האמת יכול לגרום לאחרים לחוש טוב יותר. איפה שהוא בין גיל 7 ל-11 כולנו מתיישרים ומזייפים חיוך בתמורה למתנה שבכלל לא רצינו או בולעים את התבשיל הדלוח של הדודה בליווי מחמאה מנומסת. בזמן ששקרים שחורים משקפים את היכולת להפריד בין התודעה שלנו לזו של הסביבה, על-פי סמית' "שקרים פרו-סוציאליים מעידים על התפתחות של לפחות ארבעה מרכיבים פסיכולוגיים חיוניים: תיאוריה של תודעה, אמפתיה, חמלה ושילוב של זיכרון ודמיון המאפשרים לנו להסיק את ההשלכות העתידיות של מעשינו".

כמו לכל תופעה, גם לשקרים מנעד של התגלמויות. נניח לקצוות הבוטים, אלו שבנוגע לטיבם והשלכותיהם ישנו קונצנזוס, ונתמקד דווקא בשקרים הקטנים היומיומיים, אלו שכמעט כולנו משקרים באופן קבוע ולעיתים אפילו מבלי משים. כשם שמארק משקר שישמח לפגוש את עמיתו המדוכדך מחוץ לשעות העבודה, גם אנחנו כבר השבנו לשאלתה של מישהי שהיא נראית מצוין אפילו שלא חשבנו כך, או סימסנו לחברים שאנחנו צריכים לסיים כמה דברים בעבודה ורק אז נוכל להיפגש – בעוד שבפועל תפסנו נמנום של בין ערביים.

"לשקרים של רובנו ישנו מכנה משותף: נקודת תורפה שלנו מול עצמנו או מול הסביבה שאותה אנחנו מעדיפים לכסות ולטשטש".

השקרים היומיומיים שלנו מכסים אמיתות מגוונות. לפעמים זו טעות שעשינו, הקלה שנתנו לעצמנו או איזו הסחת דעת ממשהו שאיננו רוצים להתמודד איתו. באחד משיעורי סדנת הכתיבה של הסופרת רות עפרוני היא מנחה את המשתתפים לערוך רשימה שבועית של כל השקרים הקטנים ששיקרו. איפה עיגלו פינה, הוסיפו פרט בדוי או אפילו התנהגו בצורה שאינה הולמת את מה שהרגישו. כל מה שלא מאה אחוז אותנטי וכן נכנס מבחינתה. לפי עפרוני, אם נתבונן על רשימת השקרים שלנו נגלה מהי התמה השקרית בחיינו או לפחות בתקופה זו. כלומר, לשקרים של רובנו ישנו מכנה משותף: איזו נקודת תורפה שלנו מול עצמנו או מול הסביבה שאותה אנחנו מעדיפים לכסות ולטשטש.

ברשימה היפותטית יכולנו למצוא בין היתר: שיקרתי לחברה שאשמח לעזור לה למרות שלא רציתי; הלכתי לאכול פלאפל עם החבר'ה מהמשרד אף על פי שאני לא סובל פלאפל; איחדתי רכבים לנסיעה לצפון בתואנה שנחסוך דלק כיוון שאני חושש לנהוג לבד. הסתכלות על מכלול השקרים עשויה ללמד את בעל הרשימה שיש לו רתיעה מלהיות לבד, כזו שמנהלת אותו וגורמת לו להתפשר על דברים שחשובים לו.

בנימה קצת יותר דרמטית, בריאיון מ-2012 אומרת הסופרת אלנה פרנטה כי "שקרים מגינים עלינו, משככים את הסבל ועוזרים לנו להימנע מאימת ההתבוננות הפנימית. הם מקהים את זוועות התקופה ואפילו מצילים אותנו מעצמנו". גם פרנטה נוגעת בתפקידם של השקרים כחיץ בינינו ובין המורכבויות הפנימיות שלנו, אך היא ממש מתייחסת אליהם כעל הגנה. אם השקרים מגינים עלינו הרי זה סימן שהננו ניצבים בפני איום. חקירה שלהם יכולה ללמד אותנו ממה אנחנו חוששים ואולי אף נגלה שיש לנו דרך אחרת להתמודד עם האתגר, במקום לטאטא אותו מתחת לשטיח ולהיתקל בגבשושית שהוא יוצר שוב ושוב.

יש מי שיגלה שמאוד קשה לו לאכזב אחרים ושברגעי האמת הוא ממציא איזה סיפור שמגלגל את האשמה אל משהו חיצוני ובלתי ניתן לשליטה. יש מי שנמנע מלהראות שהוא פשוט לא יודע ויש מי שבאופן קבוע מעלים מעידות מהתפריט המאוזן שרשמה לו התזונאית. כל אחד ואחת מאיתנו מחזיקים בראשנו איזו ורסיה מושלמת של מי שהיינו רוצים להיות. עם חלק מהפערים אנחנו חיים בשלום ועם חלקם אנחנו במאבק תמידי. דווקא המרווחים הללו יכולים ללמד אותנו רבות על הערכים שלנו, על מה שאנחנו מצפים מאחרים ומעצמנו והיכן אנחנו פועלים על אוטומט בעוד שההבנה שלנו את המצב כבר התבגרה והשתנתה.

תמונת כותרת: Toa Heftiba / Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

על רציונליזציה, פיתויים והטיות קוגניטיביות – מה גורם לנו לעגל פינות?

יש אמת, אך אין צורך להגיע אליה – אפלטון מסביר כיצד להפוך את החיים לפשוטים יותר

ההבדל בין כוח לחוזק, והאם האחד בא על חשבון השני

עוד מרדיו מהות החיים:

המניע: אלון נוימן צולל אל חקר השקר. האם יש דבר כזה אמת בכלל?