עקומת הרווחה האישית לא שינתה את צורתה כבר 40 שנה. בזמן שהתנאים משתנים ללא הרף, האם הפרספקטיבה היא הדבר שנותר יציב ומשפיע באופן הכי משמעותי על איכות החיים שלנו?

מה לא עברנו מאז שנת 1975? אנחנו כבר לא מחכים לחלב שיופיע בבוקר על מפתן דלתנו וגם לא לדוור שיקשר אותנו לדודים מאמריקה. אנחנו מסמנים 'וי' על קטגוריה של אוכל איטלקי או אסייתי ונכנסים להתקלח בידיעה שעד שנצא תגיע למפתן ביתנו ארוחת הערב שבחרנו, ארוזה וחמה. מעין שירות חדרים שהולך איתנו לכל מקום. לפי נתונים שמציגה קארי ויגינטון ב-Stacker, בארבעים השנים האחרונות עברה החברה האנושית מהכפר לעיר ובחזרה לכפר, גיל הנישואין הממוצע עלה בכמעט עשור וכמות הנישאים פחתה בחצי, בני נוער מקיימים פחות יחסי מין ואנשים צעירים רוכשים פחות מכוניות. יש יותר הורים יחידניים ואסור לעשן סיגריות במקומות סגורים. וכמובן האינטרנט, הו האינטרנט.

כל-כך הרבה תמורות חלו בחיי המין האנושי שרק הגיוני לצפות שגם חוויית החיים תשתנה באופן גורף: שמידת הסיפוק מהחיים תנוע לכאן או לכאן, שחוויית איכות החיים תעלה בצורה אקספוננציאלית ושתחושת הערך העצמי תתחזק ביחד איתה. או אולי דווקא להיפך, תצנח באופן ישיר בשל חסרונותיה המנוונים של הנוחות. אבל לא. לפחות בכל הנוגע לתחושת הרווחה. מחקר עדכני שפרסם פרופסור לכלכלה דייוויד בלאנצ'פלאור ב-Springer Link מעיד כי מאז 1975, עקומת ה-U – שמתארת את הקשר בין איכות החיים הסובייקטיבית וגיל הנבדקים – נראית כמעט אותו הדבר.

בלאנצ'פלאור אסף נתונים עדכניים ובחן מחדש מחקרים ישנים שראשיתם בשנת 1975. בסיס הנתונים שלו הקיף 145 מדינות שנמצאות בתנאים סוציואקונומיים שונים. כל מאגרי הנתונים הצביעו על מסקנה זהה – צורת העקומה היא פרבולה מחייכת (U למי שהשאיר את שיעורי האלגברה מאחוריו). כלומר אנחנו מתחילים את חיינו מאושרים, מתישהו הרווחה שלנו צונחת, ונקודת המינימום שלה נעה בין גיל 39 ל-53, ואז איכות החיים נוסקת שוב. "מצאתי הוכחות לקיומה של עקומת ה-U במדינות מתפתחות ובמדינות מפותחות […] במדינות דוברות אנגלית ובמדינות שאינן […] במדינות עשירות ועניות […] במדינות שבהן תוחלת החיים היא מהגבוהות ביותר ובכאלו שנמצאות בין עשרים המדינות שבהן תוחלת החיים היא הנמוכה ביותר", הוא כותב.

תחושת איכות החיים מורכבת ממשתנים שונים וקיימות מספר דרכים מקובלות בספרות להעריך אותה באמצעות שאלונים שממלאים הנבדקים. גם זה לא שינה. על-פי בלאנצ'פלאור, "לא משנה באיזו שיטה נאספו הנתונים, עקומת ה-U נצפתה".

האם תחושת הרווחה היא ביחס לעצמנו או ביחס לסביבה?

כבר שמענו על משבר גיל 30, אבל מה קורה באזור החמישים שצובע את תחושת איכות החיים שלנו בגוון מדכדך שכזה? אולי זו הפרישה שכבר מציצה אלינו מעבר לפינה אבל עוד לא קרובה מספיק? אולי זו עייפות החומר וחוסר המוטיבציה (או הלגיטימציה) לעשות שינוי באורח החיים או לשקול הסבה מקצועית? הילדים הגדולים באוניברסיטאות, חלקם יוצאים מהבית וזקוקים לתמיכה כלכלית גדולה יותר והילדים הקטנים עשויים להיות סביב גיל ההתבגרות המאתגר. אין צורך בתיאורים נוספים.

רגע לפני שאנחנו נכנסים לפאניקה נזכיר כי כמו לכל פרבולה מחייכת, גם לזו שתי נקודות שיא: אחת סביב גיל 18 והשנייה סביב גיל 70, כשניכרת א-סימטריה קלה לטובת זקני השבט. ממש כאילו עקומת ה-U קורצת לנו בשובבות – אל תדאגו, יש למה לצפות.

יתרה מזאת, מחקר אחר שנערך ממש לאחרונה מעלה תהיות בנוגע לתחושת איכות החיים הירודה שאנחנו באמת חשים או נחוש סביב גיל 50. מרצה לפסיכולוגיה ב-Emanuel Collage בבוסטון, ד"ר קלייר מהטה, ערכה סקר בקרב כמעט 1,000 אמריקאים שמראה כי גיל 36 הוא הגיל הנחשק ביותר. נסתייג ונאמר שהסקר הקיף רק נבדקים אמריקאים ממעמד סוציואקונומי בינוני בגילאי 30-40. הם כולם רואיינו ותושאלו בנוגע לשנות העשרים שלהם ולחוויית החיים הנוכחית. כולם העידו כי לא היו חוזרים אחורה אפילו לא לרגע. ברמה הגופנית אולי כן, אבל אם זה מגיע בשילוב עם רמת ההתפתחות המנטלית והרגשית – "שום סיכוי. הייתי בוחרת בעור רופס בכל יום מחדש", מעידה אחת המרואיינות.

הממצאים של מהטה, אפילו שמסקנתה מעוררת ספק, מעלים שאלה אחרת: לפי עקומת ה-U, שאוששה בכל צורה ובאופן חוצה יבשות, נבדקים בגילאי 30-40 אמורים לחוות איכות חיים נמוכה יותר לעומת נבדקים בגילאי 20. אז מה פתאום הם כולם מדווחים שהיום טוב להם מפעם? במחשבה ראשונה זה נשמע סותר, אבל במחשבה שנייה, יכול להיות שטמונה פה תובנה מעניינת בנוגע לפרספקטיבה יחסית.

המחקרים של עקומת ה-U בודקים את הציון הממוצע שנותנת כל קבוצת גיל לחוויה הסובייקטיבית הנוכחית שלה. קרי, איך אני מרגיש היום ביחס לאיכות החיים שלי. במחקרה של מהטה, לעומת זאת, הנבדקים העידו על עצמם כפי שהם כיום לעומת העבר. אפשר לומר שההבדל המהותי הוא כדלקמן: האם אנחנו בודקים תמונת מצב נוכחית או נקודת מבט ביחס לתקופת זמן אחרת. כלומר, כשסתם שואלים אותנו מה המצב מתגלה תמונה אחת, ואילו כשמעמידים בפנינו ברירה אנחנו מתחילים להשוות והתמונה שמתקבלת שונה.

"נראה שמדובר באיזון עדין בין מה שאובד ובין הצורך להחזיק בו. כאילו שכל עוד הצורך פוחת באותה המידה שהנכס מיטשטש, אנחנו בסך הכול נשארים מרוצים".

במילים אחרות, לפי מחקר עקומת ה-U גיל 20 נהדר וגיל 40 גרוע. אבל לפי המחקר ההשוואתי שבודק שביעות רצון ביחס לעבר, דווקא גיל 40 טוב יותר. האם ייתכן שגם בני 50, שבמחקר ה-U מתארים את איכות חייהם כמה שנמצא בשפל, היו מעידים שמצבם טוב לו היו נשאלים ביחס לעברם? האם עצם ההשוואה שאנו נאלצים לערוך מעוררת מחשבה עמוקה יותר ויכולה לשנות את הפרספקטיבה שלנו? למשל, לשקול גם את הצדדים החיוביים של מצבנו ואת מה שבעבר היה פחות מוצלח?

בין כל מה שאנחנו אולי מאבדים במרוצת השנים ובין כל מה שאנחנו אולי זוכים בו, פרספקטיבה אינה ניתנת לערעור. מעצם הגדרתה, פרספקטיבה כמו נצברת עם הזמן ויש לנו הבסיס לשער כי היא מהווה תפקיד מפתח בתחושת הרווחה שלנו. "לא אטען שאני בשלום פנימי מוחלט. אבל למרות שאני מבוגרת בהרבה, אני הרבה יותר מי שאני רוצה להיות מאשר מי שהייתי כשהייתי בת 18", מספרת בת' האנט בסרטון שהפיקו Green Renaissance, "אני מרגישה הרבה יותר בנוח בנעליי היום". האנט בת הגיל השלישי, בעלת חנות ספרים בדרום אפריקה, משתפת כי מעולם לא הרגישה שלמה, אותנטית ונינוחה יותר. "אני סוף סוף חופשייה כי אני באמת אני", היא אומרת, ומוסיפה: "לא יכול להיות יותר טוב מזה".

פחות זה יותר

האנט לא היחידה. גם בסרט הדוקומנטרי The Beauty of Aging – שעוקב אחר מספר נשים וגברים בני 80 ומעלה – נמצאות עדויות תומכות במסקנתה. "כולם חושבים על כל מה שמפסידים כשמזדקנים, כאילו היתה זו רק הידרדרות, אבל הם לא חושבים על כל מה שמרוויחים. הקלות, הביטחון, התחושה שסוף סוף מצליחים להתמודד באורך רוח", מספרת מרואיינת שיום הולדתה ה-97 מתועד בסרט. אז נכון, העור כבר לא חלק כמו פעם והגזרה כבר לא חטובה, אבל גם הצורך להתאים לאידיאל יופי כלשהו פוחת בצורה משמעותית. "להתאים (fitting in) זו מידה מאוד צפופה להידחס אליה", מתארת האנט את שנות ה-20 וה-30 לחייה.

נראה שמדובר באיזון עדין בין מה שאובד ובין הצורך להחזיק בו. כאילו שכל עוד הצורך פוחת באותה המידה שהנכס מיטשטש, אנחנו בסך הכול נשארים מרוצים. לדוגמה, עם השנים אולי נהיה פחות חזקים ומסוגלים ברמה הפיזית, אבל יהיו סביבנו ילדים ונכדים שיעשו עבורנו דברים מתוך כבוד והוקרה – והצורך שלנו להיות בכושר יפחת. ואולי, נותר לתהות, סביב גיל 60 מה שאנחנו בעצם מתחילים לאבד יותר ויותר הוא בדיוק את אותו הצורך שדברים ייוותרו על כנם, על אף שאלו עוד ישנם באופן חלקי. אנחנו כמו זוכים בגירעון שמשחק לטובתנו.

תמונת כותרת: Ravi Patel / Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

החירות להפוך לאדם שאנו שואפים להיות מתחילה בנכונות להתבגר ולקחת אחריות

מחבקים את חכמי השבט – 3 מאתגרי התקופה וכיצד להיערך לקראתם כבר מגיל צעיר?

כמו יין טוב – אנחנו ממשיכים להשתכלל קוגניטיבית ומנטלית במשך כל החיים

עוד מרדיו מהות החיים:

דליק ווליניץ ושמואל שאול – הזקנה בראי בודהיזם והינדואיזם