הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

אז תיבלנו קצת – כמה מקום יש לאמת כשאנחנו מספרים על חוויה סובייקטיבית?


לסיפורים השונים שאנו פוגשים יש מטרות שונות. רכילות שכונתית עסיסית אינה דומה לעדות ראייה של אירוע חריג. הבחנה בין המטרות השונות של המספרים מסייעת להקשיב להם דרך הפילטרים הרלוונטיים. המסקנה המשמחת היא שבמצבים רבים אפשר להניח את הפילטרים בצד וליהנות מעלילה מוגזמת וסוחפת.


תום לב-ארי בייז | 21 ביולי, 2021

כולנו מספרי סיפורים. כשאנחנו נשאלים 'מה נשמע' אנחנו מספרים סיפור. איך בעבודה? סיפור. מה שלום המשפחה, הילדים? סיפור. חלקנו נצמדים לפרטים היבשים, חלקנו מוסיפים נפח של עלילה וחלקנו אפילו מגדילים ראש ומתבלים את הסיפור בתיאורים דרמטיים או הומוריסטיים. יש מי שמשתמשים בעצירות בונות מתח ובהבעות פנים תומכות ויש גם מי שמרשים לעצמם לזרוע כמה פרטים שלא היו ולא נבראו אבל ממש ממנפים את העלילה. אם אתם לא כאלו בעצמכם, אתם בטח מכירים כמה שעושים מכל שארית ארוחת חג.     

הסופרת אנדריאה אסקוביץ' מספרת סיפורים למחייתה, על במה מול קהל. מקור התוכן הוא חייה האישיים ולכן הוא עשוי להשתנות מאירוע לאירוע. אחד החוקים שהציבה בת זוגתה (שמככבת כמובן במופע) היה – הכול קביל מלבד חיי המין. אחרי לא מעט זמן שאסקוביץ' רצה עם כלל הברזל, היא בדקה את האפשרות לספר על סדנת טנטרה שבה הן התנסו. לשם כך היא הציעה, שלא כמנהגה, שתספר לזוגתה את הסיפור מבעוד מועד, ומי יודע? אולי הוא לא יישמע לה כל-כך חוצה גבולות. 

"בסיפור אני מתארת כיצד אני מסווה את הפחד שלי מאינטימיות מאחורי התנהגות של ליצן", כותבת אסקוביץ' ב-Aeon. "כשעשינו את המשימה הזוגית שלנו – טאי צ'י בעירום – עמדנו זו מול זו [...] כשהמרפקים צמודים לגוף וכפות הידיים לצדדים", סיטואציה מביכה לרוב הדעות. כדי להקליל את האווירה, פרשה אסקוביץ' את אצבעות הידיים במחווה הומוריסטית הנהוגה בריקודי ג'אז. היא המשיכה בסיפור, תוך שהיא משתפת בעיסויים אינטימיים ובסצנות נוספות שהיו צפויות לקבל הרמת גבה ו-כלום. זוגתה מקשיבה ולא מוחה. לבסוף היא מרימה אליה את העיניים, ומתוך כל הדברים שיכלה לומר, אומרת "זה לא נכון. את לא הוספת ידי ג'אז, זה הבחור מסיאטל הוסיף".

הייתם רוצים שיעגלו עבורכם פינה, או לא?

וכאן נפתח הדיון: האם לגיטימי לשאול את התנועה מהבחור מסיאטל כדי לתבל את המופע? ומה אם לא מדובר במופע, אלא סתם בסיפור שנועד לעורר קולות צחוק בארוחה המשפחתית? אסקוביץ' ניסתה לשכנע את זוגתה כי גם היא עשתה צחוק מהתרגיל – אז מה זה משנה באיזו הלצה בדיוק השתמשה? – וזוגתה התעקשה שהיא משקרת לקהל המאזינים.

הדיון הסתיים בזה שאסקוביץ' פנתה אל הבחור מסיאטל וקיבלה את רשותו להשתמש בידי הג'אז שלו. "אין בעיה, בוב פוסי", ענה לה הבחור. או בעצם, סליחה, אם לדייק הוא ענה משהו כמו "בטח, אשפית ג'אז שכמותך". אבל כפי שאסקוביץ' מסבירה, בוב פוסי, רקדן הג'אז והסטפס האגדי מעביר את המסר בצורה הרבה יותר שנונה ומחוכמת. "לא שאלתי את הבחור מסיאטל אם אכפת לו ששיניתי את תגובתו לצורך הכתבה כי אני די בטוחה שלא יהיה לו אכפת אם יישמע חכם ומעניין", היא כותבת.

אם כן, עד כמה לגיטימי לעגל פינות בשביל סיפור טוב? כמה חשוב להיצמד לאמת ומה אנחנו כמאזינים היינו רוצים לשמוע? "האם זה לא מה שמספרי סיפורים עושים: לוקחים דברים משעממים ויומיומיים, כולל את עצמנו, ומוסיפים להם ידי ג'אז?" שואלת אסקוביץ'. ואולי בתקופה שבה האמת הפכה למצרך הפכפך וחמקמק, עלינו לרדוף אותה ולהישאר נאמנים לה? מרצה לכתיבה שלימדה את אסקוביץ' אמרה לה פעם "אל תתנו לעובדות להפריע לאמת". "הבנתי שזה אומר שזה בסדר להגזים או לשנות עובדות קטנות למען אמת רגשית גדולה יותר", היא כותבת.

אנחנו נתקלים לא מעט באמירה כי אין אמת אחת וכי לכל אחד האמת שלו. לכל אדם השקפת עולמו והדרך שנכונה לו. אבל לגבי ה'אמת' חשוב להסתייג. האמת, במובנים פילוסופיים ומדעיים, היא תמיד אחת והיא מורכבת מעובדות. היא הדברים כפי שהם קרו בדיוק. עם זאת, הדרך שבה חווינו אותה או הפרשנות שלנו לגביה הן בהחלט סובייקטיביות וחשובות אף הן. גובה הדציבלים הוא עובדה. האם הרגשתי שצעקו עליי או שהאדם שמולי פשוט רגיל לדבר בווליום כזה? זו כבר החוויה האישית שלנו. באותו אופן, כשאסקוביץ' מדברת על 'האמת הרגשית שלה' היא כנראה מתכוונת לסיפור החוויה האותנטי שלה. שהוא לא פחות מעניין, במקרה הזה.

קתרין זיטה-ג'ונס במחוות ידי ג'אז בסרט שיקגו. מתי אנחנו מוסיפים "ידי ג'אז" בשביל הגימור של הסיפור?

לעומת זאת, כשאנחנו ניגשים לקבל עזרה מכלכלן לגבי המניות שלנו אנחנו רוצים את האמת, לא את הפרשנות שלו. מצד שלישי, כשפסיכולוג מקשיב למטופל שלו סביר להניח כי הוא יודע שכל מה שישמע יהיה החוויה הסובייקטיבית של המטופל ולא בהכרח חילופי הדברים כפי שהתקיימו בפועל. כשאנחנו משוטטים בפייסבוק וקוראים פוסטים שהעלו חברים, ידוענים או אנשי תקשורת – האם אנחנו מניחים שמדובר ב'אמת' או בפרשנות? ומה לגבי סיפורים של מכרים במפגשים חברתיים? וכתבות בכתבי עת מזדמנים או אפילו מהדורת החדשות?

מעטות הפלטפורמות שבהן מוצגות עובדות בלבד. כמעט בכל מקום אנחנו נתקלים בסיפורים. בתור אשת חינוך בעידן שבו פייק-ניוז הפכו לאתגר נפוץ ומדובר, תוהה אשלי לאמב-סינקלייר מהי אסטרטגיית הניווט הטובה ביותר שניתן ללמד את התלמידים כך שיוכלו למצוא את דרכם בין האמת והשקר. בכתבתה ב-The Atlantic טוענת סינקלייר כי לדלות את העובדות מתוך הנרטיב זה אולי דבר חכם ונכון לעשותו, אבל מאוד קשה ולא בהכרח מפתח.

"נרטיבים, בדיוניים או לא, תמיד יהיו מושכים יותר מאשר אוסף של עובדות – לטוב ולרע – כיוון שנרטיבים הם שורש החוויה האנושית", היא כותבת ומסבירה: "אנשים רוצים להרגיש חיבור לדמויות, הם רוצים לראות עלילה מתפתחת עד לסופה ולהתעסק בשכבות המרתקות של הקונפליקט האנושי". לא בכדי, סיפורים ולא עובדות הם אלו שמרתקים את בני האדם משחר האנושות. לנסות לפשוט את הסיפור מהעובדות זה קצת כמו להילחם ביצר אנושי בסיסי. זה יוביל לתוצאה אמיתית אבל יגבה מחיר ויאלץ אותנו לפעול נגד הטבע שלנו.

"לרוב, אנחנו בכלל לא שמים לב להיותנו לכודים בתוך סיפור. לכך שכבר ממזמן נשאבנו לנרטיב וכל המידע שאנחנו מקבלים רק מצטרף לעלילה שכבר נטמעה במוחנו. במצב שכזה, עובדות או היעדרן כבר לא עושות הרבה". 

סינקלייר מציעה גישה שונה שעשויה אף להאיר את שאלותינו בנוגע למקומן של ההגזמה והעובדות בסיפורים השונים שנקרים בדרכנו. "הגיע הזמן ללמד תלמידים לא רק חשיבה ביקורתית והטלת ספק במהימנות המקורות, אלא גם ניתוח נרטיבים". אם תלמידים (ואולי בעצם כולנו) ישאלו את עצמם מי הן הדמויות בעלילה, מהן המוטיבציות של כל אחת מהן וכיצד סביר שהן יפעלו בעתיד, הם יוכלו לקבל תמונה רחבה של המצב כפי שהוא, אנושי ומורכב.

לרוב, היא מסבירה, אנחנו בכלל לא שמים לב להיותנו לכודים בתוך סיפור. לכך שכבר ממזמן נשאבנו לנרטיב וכל המידע שאנחנו מקבלים רק מצטרף לעלילה שכבר נטמעה במוחנו. במצב שכזה, עובדות או היעדרן כבר לא עושות הרבה. "זה חסר טעם בערך כמו להסביר למישהו שחרד מטיסות שיותר אנשים נהרגים בתאונות דרכים", היא כותבת.

אם לחבר את גישתה לשאלותיה של אסקוביץ' נוכל אולי להציע שסריקה מהירה של האירוע תעזור לנו להחליט עם איזה כלים אנחנו מקשיבים לסיפור. נוכל לשאול את עצמנו מיהו המספר, מהי מטרתו ומהי מטרתנו?

מתי ההגזמה היא חברה ומתי היא באה בעוכרינו?

כשחבר מספר לנו סיפור מפיל לסת על חוויות מהטיול בדרום אמריקה ואנחנו מסיקים כי מטרתו היא לגרום לנו להנאה ולצחוק נוכל להניח שהוא מגזים ולקבל זאת באהבה. נניח שהוא מעצים את הקונפליקט ואת ההתנגדויות ואולי אפילו את הופעתן הטרופית של הנשים כדי שהפתירה של העלילה תהיה פומפוזית וסוחפת יותר. אם כפי שביקש להשיג, אנחנו נהנים מכל רגע, האם זה באמת משנה אם עמד על דיוקם של הפרטים הקטנים?

לעומת זאת, אם הסיפור נועד לעזור לנו להחליט באם לטוס למרכז אמריקה או למזרח הרחוק, העובדות יותר רלוונטיות מהחוויה הסובייקטיבית של אותו חבר. זו, כנראה, לא תטוס יחד איתנו הרי. גם כשאנחנו מקשיבים לפוליטיקאי שמספר על השתלשלות הצעת החוק שדחף, סביר להניח שהוא מנפח את העלילה כדי ליצור דרמה שתציג אותו באור הרואי. אם זיהינו שהמטרה היא לא בהכרח הנאת הקהל אלא אולי מניפולציה שלו, נוכל לנסות – על אף האתגר שהציגה סינקלייר – לדלות את העובדות היבשות.

ובכן, כפי שטוענת אסקוביץ' "בעוד שספרי זיכרונות מחויבים לאמת, בין מספרי סיפורים למאזינים יש מעין הסכם לא כתוב שההגזמה צפויה ומקובלת". עכשיו נותר רק למקם את כל מי שעומד מולנו על הציר. או לחלופין, את הסיטואציה שבה אנחנו עומדים לספר את הסיפור שלנו. זה נכון, כל הסיפור הזה גדוש ניואנסים, אבל כאלו הם החיים. ואנחנו בסך הכול די טובים בזה.

אם נשאלנו לשלומנו על ידי אדם קרוב זה בטח לגיטימי לשתף אותו בחוויה הסובייקטיבית והאותנטית של היום הזה. אבל אם מישהו ביקש את עזרתנו בבחירת בקבוק יין, זה פחות רלוונטי מה אנחנו אוהבים ומה לא, אלא מה הוא מחפש: טעם עמוק או קליל? חמיצות או מתיקות? וכמובן, אם אנחנו יודעים לתת את האינדיקציה לגבי אלו. ואולי בעצם כלל האצבע הוא שבהיעדר הצורך להכריע החלטה בהתבסס על הסיפור, אנחנו יכולים להישען אחורה וליהנות מקצת ידי ג'אז.

תמונת כותרת: Rido / Shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הסיפור שאינו נגמר – מה מתדלק את הרומן הנצחי שלנו עם נרטיבים?

נוירומרקטינג – היכרות עם טקטיקות שיווקיות חדשות מצמיחה צרכנים נבונים

מהו סגנון קבלת ההחלטות של ילדיכם וכיצד לעזור להם להוציא ממנו את המיטב

עוד מרדיו מהות החיים:

מופע הרדיו של גוטליב וברובינסקי: גוטליב חזר מיוון עם סיפורים על מה שבין שם לכאן