חוסר הסכמה מפריע לנו מאוד בין היתר משום שהוא מעורר אמונות לא-מודעות שלנו לגבי עצמנו. התנהגות מתורבתת היא כלי שנועד לעזור לנו לצלוח את המחלוקות, בהנחה שאנחנו משתמשים בו נכון. תיאורטיקנית פוליטית מציעה לבחון האם אנחנו מיישמים את ה'תרבותיות' באופן שממקסם את מעלותיה.

כשמישהו זר חולק על דעתנו בנושא שולי זה דבר אחד. אייפון או גלקסי? לא יקרה כלום אם אנחנו והלקוח שזה עתה פגשנו בחנות לא נסכים על כך. לעומת זאת, מחלוקת עם אדם קרוב ויקר על נושא מהותי כמו השקפת עולם לא תסתיים בכזו קלות. כשההורים שלנו, קרי הסבים של ילדינו, מתווכחים איתנו על הדרך שבה אנחנו מגדלים אותם – כן סוכר, לא סוכר, כן טלוויזיה, לא טלוויזיה – אם אף צד לא יתיישר לפי הצד השני, זה עלול להסתיים בפיצוץ. מקובל להניח שעל הסבים להתפשר אבל גם את זה ניתן לעשות ביותר מדרך אחת.

האם אנחנו מצליחים להכיל חוסר הסכמה מבלי שהוא ירחיק אותנו מהצד השני? במקרה המשפחתי יש איזו מסגרת שלרוב מצליחה להחזיק אותנו ביחד על אף המחלוקות, אבל כשמדובר בחברים או קולגות לא מן הנמנע שמחלוקת תוביל להימנעות משיח, וזו בתורה תייצר חציצה של ממש.

אבל האין שמירת מרחק ביטחון מאלו – שהשיחה איתם תסתיים כנראה במבוי סתום – היא הדבר המתורבת לעשות? יש מי שיגיד אחרת. בהרצאה שהעניקה ל-TED, מסבירה פרופסור לתיאוריה פוליטית טרסה בייאן כי התרבותיות היא מעלה חיונית עבור חברה ששואפת לסובלנות ומבקשת להגן על המגוון האנושי ועל המחלוקות הסוערות שאותו מגוון עתיד לעורר. החברה המערבית היא יחסית הטרוגנית מלכתחילה וההגירה, הנגישות לידע והחשיפה לאורחות חיים שונים רק מעצימות את השונות. רק טבעי שתמהיל שכזה יחווה חוסר הסכמה על בסיס יומיומי. התנהגות מתורבתת, היא מסבירה, דווקא נועדה לעזור לנו לחיות בדו-קיום לצד אלו ששונים מאיתנו ולא הרחק מהם.

איפה זה פוגש אותנו ולמה זה כואב?

מדוע כל-כך קשה לגשר על חוסר הסכמה? לפי המילון האנגלי, פירוש המונח חוסר-הסכמה  (“Disagreeable”) הוא "גרימת חוסר-נוחות", אומרת בייאן. כלומר, אפילו ברמה המילולית מחלוקת מקושרת באופן הדוק עם אי-נעימות. "זה משום שעצם אי-ההסכמה הוא פוגעני", היא מצטטת את דבריו של הפילוסוף האנגלי תומס הובס מ-1642. מה פוגעני? לדבריה, אם אני ואתה לא מסכימים ואני תופסת את עצמי כצודקת, אני צפויה להניח כי בעיה כלשהיא גורמת לך לפספס את המסקנה הנכונה (שלי).

הרי "לא יכול להיות שהגעתם למסקנה שונה משלי בתום לב", היא מדגימה את המורכבות שבאמונה הלא-תמיד-מודעת כי ישנה תשובה אחת נכונה והיא שלנו. ואם לא מדובר בתום לב, ההנחה שתגיע בהמשך לשרשרת האמונות המקדימות הזו היא שמי שעומד מולנו הוא אינטרסנטי, בור או אפילו משוגע.

"תרבותיות-גרידא אינה אומרת שיש להימנע ממהלומות, אבל במקביל, גם לא להנחית את כל המהלומות בבת-אחת, כי מטרתה של התרבותיות-גרידא היא לאפשר לנו לא להסכים באופן יסודי אך מבלי למנוע או להרוס את האפשרות לחיות בדו-קיום מחר עם מי שלדעתנו עומד בדרכנו היום".

אם נקודת המוצא שלנו היא שיש אמת אחת והיא זו שאנחנו מביעים, אזי כשמישהו חושב אחרת, צריכה להיות לכך סיבה, והסיבה היא בדרך כלל פגם כלשהו בו. באופן דומה, רק מהצד השני, אם מישהו לא מסכים איתנו, הוא כנראה תופס אותנו כפגומים, מה שמוביל לתחושה ש"מעצם זה שאינכם מסכימים איתי משתמע עלבון לא רק להשקפותיי, אלא גם לאינטליגנציה שלי", טוענת בייאן. "והמצב רק מחמיר כשנושאי המחלוקות נחשבים בעינינו למרכיבים יסודיים בהשקפות העולם שלנו או בזהותנו".

ככל שחברה מגוונת יותר, עולה הסבירות לחילוקי דעות עולה וכך גם הצורך בסובלנות. לטענתה של בייאן, התנהגות מתורבתת הופכת את המחלוקות שלנו לנסבלות כך שנוכל לנהל את החיים זה לצד זה גם אם אנחנו לא מחזיקים באותה הדעה. תרבותיות, בהקשר הזה, היא בעצם סט של קודים התנהגותיים שנועדו לשמור על החברה מלהתלקח בלהט המחלוקות.

המשבר הלא-תרבותי של ההתנהגות התרבותית

כדי לנסות להגדיר מהי התנהגות תרבותית, מתחילה בייאן בלהגדיר מה היא לא. היא מספרת על אירוע היסטורי שהתרחש לפני כ-500 שנה והיווה, לטענתה, את המשבר התרבותי הראשון. "מרצה לתיאולוגיה בשם מרטין לותר ניצל התפתחות טכנולוגית חדשה בתחום התקשורת – הדפוס – כדי לכנות את האפיפיור 'אויבו של ישו', ובהיסח דעת הניע את הרפורמציה הפרוטסטנטית". הדפוס, היא אומרת, היה "הטוויטר של המאה ה-16". כלומר, אמירה שכזו בעיתון המקומי הייתה כאש בשדה קוצים.

וזה לא הסתיים שם, כמובן. "הוא פעם הצהיר שאינו מסוגל להתפלל מבלי לקלל את ה'אנטי-כריסטים', הקתולים יריביו", והם כתגובה טענו שאינו תרבותי וכי תומכיו הם "כופרים" או "פרוטסטנטים", שאז עוד הייתה מילת גנאי. חילופי דברים אלו היו הדוגמה הראשונה שמצאה בייאן במחקרה לשימוש לרעה במושג 'תרבותיות'. "העניין עם דיבורים על תרבותיות", היא טוענת, "כאז כן עתה, הוא שבאמצעותם ניתן להוקיע את היריב כמי שמוריד את הרמה, ואז לנצל את עליונותנו המוסרית כדי לרדת נמוך כמוהו או יותר".

"תרבותיות-גרידא היא האומץ להציב את עצמכם כמי שחלוקים בדעתם ולהישאר כך, אבל מבלי לעזוב את הזירה ובזמינות ליריבכם. זה האומץ לומר בקול "אני חושבת אחרת", ולהישאר בחדר כדי לשמוע את מה שיש לאחרים להגיד ולהגיב עליהם".

לדבריה, "הקריאה לתרבותיות מציירת את הקורא כמופת להגינות, ובמקביל מוקיעה במרומז כל בר-פלוגתא כחסר-תרבות וכך, הדיבור על התנהגות תרבותית במאה ה-17 הפך לדרך יעילה מאוד עבור חברי הממסד הדתי להשתיק, לדכא ולהדיר מתנגדים מן הכנסייה הממוסדת, במיוחד כשמחו על המצב הקיים". מהר מאוד הפכו "ההאשמות האלו בחוסר-תרבותיות לאמתלות לרדיפה".

מה שבייאן אולי מנסה לומר הוא שהשימוש במונחים 'תרבותי' ו'מתורבת' סטה מהנתיב. באופן די שכיח, הם נזרקים לאוויר כאמצעי לעצור את שטף דיבורם של אלו שחולקים על דעתנו, לא בהכרח משום שהם באמת לא-תרבותיים אלא מכיוון שמה שיש להם לומר פשוט לא נעים לנו. ולא זו בלבד, אלא שלעיתים קרובות, גם אם הצד השני באמת מתנהג באופן לא-תרבותי, גם אנחנו, בעודנו מגנים את התנהגותו הלא-מתורבתת, "חוטאים" בהתנהגות שכזו. כלומר, לנכס לעצמנו מוסריות תוך השתקת הצד השני אינו דבר מוסרי כשלעצמו.

האומץ לנהוג בתרבותיות-גרידא

בשביל לעשות סדר, מציעה בייאן מונח משופץ: תרבותיות-גרידא. בעזרתו היא מנסה להסביר מהי תרבותיות מיטיבה. לפני הכול, תרבותיות-גרידא אינה הימנעות ממפגש ושיח עם אנשים שהשקפתם שונה משלנו. אם אנחנו מקיפים את עצמנו באנשים שדומים לנו ונהנים מהנוחות ההומוגנית, לטענתה, אנחנו לא מתנהגים בצורה תרבותית. "תרבויות יכולה לעזור לנו להיתרם מהמחלוקות שלנו", היא אומרת, ולכן הניסיון לפטור את עצמנו מהטרדה שבלדבר עם הזולת מוביל בכיוון ההפוך.

להיות תרבותי זה היכולת לשאת את הסרבנות ואי ההסכמה של האחר איתנו. זוהי מעלה, מסבירה בייאן, והיא אינה מובנת מאליה כי זה באמת לא נעים ולא קל. "אתם אולי מכירים אותה בתור המעלה שמאפשרת לנו לנהל מערכת יחסים עם בני-זוג לשעבר או שכנים גרועים […] כי להיות תרבותי-גרידא פירושו להציב רף נמוך של טינה, […] התרבותיות היא מעלה שנועדה לעזור לנו לא להסכים". במילים אחרות, אם אנחנו מצליחים להכיל חוסר הסכמה, במידת מה, מבלי שתתעורר בנו טינה, אנחנו מצליחים להתנהג באופן מתורבת.

"תרבותיות-גרידא לא גורסת שיש להימנע ממהלומות", מסכמת בייאן, "אבל במקביל, גם לא להנחית את כל המהלומות בבת-אחת, כי מטרתה של התרבותיות-גרידא היא לאפשר לנו לא להסכים באופן יסודי אך מבלי למנוע או להרוס את האפשרות לחיות בדו-קיום מחר עם מי שלדעתנו עומד בדרכנו היום". תרבותיות-גרידא אם כן, היא היכולת לנהל שיח שקול ומכבד עם אנשים בעלי השקפות שונות. להגיד כל מה שיש לנו להגיד, אבל בצורה שאינה מזלזלת בצד השני, באופן שמשאיר לו מקום להגיב, ואולי אפילו לשנות משהו בדרך חשיבתנו.

להתנהג בתרבותיות, כפי שמציגה אותה בייאן, מצריך מאיתנו לקבל את השונה, להכיל את האפשרות שישנן כמה השקפות סותרות ונכונות בו זמנית, להשאיר מרווח צר של ספק בנוגע לדעותינו שלנו, לשמור על גמישות מחשבתית ולהסתכל על החיים בצורה הוליסטית. זה דורש אורך רוח ואומץ. "תרבותיות-גרידא", היא מוסיפה "היא האומץ להציב את עצמכם כמי שחלוקים בדעתם ולהישאר כך, אבל מבלי לעזוב את הזירה ובזמינות ליריבכם". זה האומץ לומר בקול "אני חושבת אחרת", ולהישאר בחדר כדי לשמוע את מה שיש לאחרים להגיד ולהגיב עליהם. זה האומץ לגבות את השונות והמגוון שבאוכלוסייה האנושית מבלי להתעלם ממנה או לנסות לטשטש אותה.

תמונת כותרת: Just dance / Shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

כשהסטייה מהנורמה הופכת לנורמה – איזון עדין בין יציבות הרוב לנוחות שבמגוון

האומץ להטיל ספק בעצמנו – כיצד התמודדות עם סתירה מקרבת אותנו אל האמת?

מחקר חדש: רגשות לא נעימים חיוניים לבריאות הפסיכולוגית שלנו

עוד מרדיו מהות החיים:

הדרך להתעלות ולשלום פנימי: שרי אריסון על הרצון להעניק במה לשיטות שונות ומגוונות