הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

האומץ להטיל ספק בעצמנו – כיצד התמודדות עם סתירה מקרבת אותנו אל האמת?


ריבוי דעות יוצר בקרבנו תחושת ודאות נעימה, אך לעיתים קרובות מדובר באשליה בלבד. תפסת מרובה – לא תפסת. האם ייתכן שמעט דעות, אך מושחזות היטב, יעשו עבודה טובה יותר? אם ברצוננו להתחיל להטיל ספק, נקודת פתיחה טובה יכולה להיות "השערת האפס".


תום לב-ארי בייז | 18 בנובמבר, 2020

"ככל שאנו מחזיקים ביותר דעות, כך איננו רואים את המציאות כפי שהיא", אמר הבמאי וים ונדרס, ונגע בנקודה מעניינת שעימה אנחנו נפגשים על בסיס יומיומי. דעות. או אולי יש לומר, חילוקי דעות. מה יש בהן שגורם לנו להרגיש כל-כך טוב? מדוע אנחנו מגבשים דעה כמעט לגבי כל דבר, כיצד אנחנו עושים זאת ולמה כל הסיפור הזה הוא הפכפך משנדמה לנו?

"אנחנו שופטים את המצב כהרף עין ומקבלים החלטות מיידיות, כיוון שחוסר ודאות הוא לא נוח ודורש הרבה אנרגיה ברמה המנטאלית", כותב היזם בריאן גיט בבלוג שלו. ואכן, מעטים המרגישים בנוח לשהות באי-ידיעה. אנחנו נוטים להעדיף גיבוש דעה מהיר ושנוי במחלוקת, רק לא להיקלע למצב שבו איננו יודעים כיצד להגיב או במה לבחור.

משקלן הכבד של דעות הנוגעות לעצמנו

ברמה הקוגניטיבית, כפי שמסבירה ד"ר עינב סודאי מהמרכז לחקר המוח באוניברסיטת בר אילן, זה באמת הרבה פחות חסכוני ואפילו "מסוכן" במונחים אבולוציוניים להסתובב בעולם כטבולה ראסה. "המוח שלנו מחפש יעילות", היא מסבירה, "אי ודאות אינה מצב בטוח ועיבוד של מידע סותר, תהיות וספקות צורך אנרגיה רבה. על כן הוא משתמש במנגנון ניבוי שמתבסס על הסתברויות שהוסקו מידע קודם ועל חוויות עבר".

במילים פשוטות, כדי להילחם בתחושת חוסר השליטה המוח מחפש להכניס הכול לתבניות. הוא מעדיף לגבש דעה לגבי מה נכון ומה לא, מה סביר ומה לא – בין שחקרנו את הנושא לעומק ובין שאנחנו מתבססים על מידע חלקי קיים –  ולו רק שהידיעה עצמה תשרה עלינו נחת. באופן כללי, זה עובד לנו, אבל פוטנציאל המעידות ניכר.

"ככל שאנו מחזיקים ביותר דעות, כך איננו רואים את המציאות כפי שהיא". וים ונדרס על תפיסת מציאות. 

קרדיט: Andrea Raffin \ Shutterstock

"הימנעות מהאי-נוחות שנובעת מחוסר הידיעה אינה סיבה טובה מספיק בכדי להיצמד לדעה מסוימת", כותב המוסיקאי והפודקאסטר לוק בלסלוב בבלוג Exploring Kodawari. יתרה מכך, "דעות הן עניין טריקי", הוא מסביר. "אנחנו לא תמיד מבינים כיצד הן מתעצבות ומדוע אנחנו כל-כך רוצים לחלוק אותן. ומשחלקנו אותן, באופן אינסטינקטיבי, אנחנו מגוננים עליהן בעיקשות, גם אל מול ראיות סותרות".

דעות מוצקות משפיעות על הדרך שבה אנו חווים את המציאות. כשיש לנו תפיסה מסוימת לגבי דבר אנחנו נוטים לראות את השתלשלות העניינים כתימוכין לאמונתנו המקדימה. בעגה המקצועית זה מכונה "הטיית האישור": המוח הרי מצפה לראות מה שהוא מאמין שסביר שיקרה, וכדי להימנע מהמאמץ שכרוך בהתמודדות עם סתירה הוא כמו דולה מהמציאות את כל הפרטים שמחזקים את השערתו וממסמס את אלו שלא.

"הימנעות מהאי-נוחות שנובעת מחוסר הידיעה אינה סיבה טובה מספיק בכדי להיצמד לדעה מסוימת".

החברה הזו שלנו שחושבת שבתל-אביב אף פעם אין חנייה תמיד רואה חניות נתפסות לנגד עיניה, ואף פעם לא שמה לב לאלו הפנויות, והחבר שבטוח שמקור כל הבעיות שלו בחיים הוא שאינו יודע להתמיד – לא מפסיק לזהות עוד ועוד הוכחות חותכות להיותו ותרן ואינו מייחס חשיבות להיבטים בחייו שבהם הוא דווקא די מתמיד.

אז אנחנו ממהרים לגבש דעה, כמעט לגבי כל דבר, כדי להימנע מחוסר ודאות, ובאופן לא מודע ממשיכים לחזק אותה ולהתעלם מראיות שסותרות אותה – מה שמסביר מדוע חילוקי דעות ניצתים כה מהר. וככל שהחשש שלנו מחוסר שליטה גדול, כך גם גדל הצורך שלנו לגונן על הידוע לנו. זה המנגנון מאחורי טענתו של ונדרס כי דעות מונעות מאיתנו לראות את המציאות בצורה נקייה.

בואו נניח שאנחנו טועים ואז נוכיח אחרת

במדע הבינו כי כאשר חוקר מגיע עם השערת מחקר ומנסה להוכיח את נכונותה, הוא מלכתחילה יהיה מוטה לראות את הממצאים כתומכים בהשערתו, מה שיטיל ספק בחוזק ובאמינות מסקנותיו. השערת האפס היא שיטת עבודה סטטיסטית שפותחה כבר בשנות העשרים של המאה העשרים ונועדה להגן על החוקרים מפני עצמם: אם אנחנו חוקרים קשר בין שני משתנים (נגיד, כמות האוכל שאנחנו אוכלים ומשקל גופנו), ואנחנו מאמינים שהקשר קיים, השערת האפס – או שנקרא לה השערת המוצא – תהיה שאין קשר בין השניים. כמות האוכל שאנו אוכלים אינה משפיעה על משקל גופנו. עכשיו המחקר יהיה להפריך את הטענה "אין קשר בין אוכל ומשקל", להבדיל מלהוכיח את הטענה "קיים קשר בין אוכל ומשקל". אם לשאול את השיטה לחיי היומיום, הכוונה היא לאתגר את הדעות שלנו ולנסות לסתור אותן בהזדמנויות שונות רק בשביל לוודא שהן נותרות אמיתיות ויציבות לגבינו.

"במונחים כלליים, כדרך חשיבה גורפת, השערת האפס היא כמו המרווח בין שתי דעות", כותב בלסלוב. "זו האיכות שבלומר 'עדיין לא גיבשתי דעה מוצקה לגבי הנושא הזה'. ואולי גם לעולם לא אגבש אחת". דבריו מכוונים אותנו להסתכל על דעות בצורה תהליכית. לעצור בנקודות שונות לאורך ציר זמן ולבחון האם הראיות שבשטח משנות את דעתנו או לא. אנחנו אומנם עשויים להרגיש פחות צודקים, אבל כנראה נהיה קרובים יותר לאמת.

תמונת כותרת: Arlo Magicman \ Shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

רגע של בדיקה עצמית: האם אנו מסוגלים לאמץ דעות וערכים חדשים?

ההרצאה השבועית של TED: לחיות בשלווה עם מחלוקות בעזרת אומנות הדיבייט

מהי 'למידת לולאה כפולה', וכיצד היא עוזרת לנו לעבור טרנספורמציה?

 

עוד מרדיו מהות החיים:

התבוננות יומית: ד"ר נעמה אושרי ואירי ריקין על 'משל המערה' של אפלטון. מהם גבולות הידיעה?