קל להיות חיובי כשהכול עובד חלק, אבל היכולת הזו הופכת לקריטית דווקא במשברים. אדמירל ויליאם מקרייבן, שעבר בקומנדו הימי הכשרה מהמפרכות בעולם, חולק סיפור על התמודדות: כשהוא עמוק בבוץ, מילולית, והקור מקפיא העצמות מאיים לשבור את רוחו ואת רוחם של כל בני המחזור, גילה את כוחה של התרסה בפני הסבל.

בשנת 2014 נואם הכבוד של אוניברסיטת טקסס היה ויליאם מקרייבן, אדמירל בצי האמריקאי והמוח שתכנן את לכידת בן-לאדן. הנאום שזכה לכינוי "סדר את המיטה שלך" היה למעשה 10 שיעורים לחיים שרכש בשירותו כלוחם, קצין ומפקד ביחידת הקומנדו של הצי האמריקאי, אריות הים, ובצי בכלל.

זה התברר כאחד מהנאומים הכי מעוררי השראה של השנים האחרונות, עם עשרות מיליוני צפיות. בעקבות הצלחתו פנו רבים אל אדמירל מקרייבן בבקשה לשמוע עוד והוא החליט לעבד את הנאום לספר עם הרחבה על כל שיעור. זוהי מובאה מהספר באדיבות הוצאת מטאור.

פרק 9: אם אתה רוצה לשנות את העולם, גם כשאתה מכוסה עד הצוואר בבוץ התחל לשיר

 הרוח הלילית שהגיעה מהים נשבה במהירות של כשלושים קילומטרים בשעה. הירח היה חבוי מאחורי שכבה של עננים נמוכים, שהאפילה על הכוכבים.

ישבתי בבוץ שהגיע עד החזה שלי, והייתי מכוסה בזוהמה מכף רגל עד ראש. הראייה שלי הייתה מעורפלת בגלל הלכלוך והלילה החשוך, ויכולתי להבחין בקושי בקווי המתאר של חבריי למחזור, שהתחפרו בבורות בשורה לידי.

זה היה היום הרביעי ב'שבוע הגיהינום', ואני וחבריי למחזור היינו בביצות הידועות לשמצה של טיחואנה.

'שבוע הגיהינום' היה האירוע המכונן בשלב הראשון בהכשרת 'אריות הים'. השבוע הזה כלל שישה ימים ללא שינה והצקות בלתי נלאות מהמדריכים. בנוסף, השבוע כלל ריצות ארוכות, משחים בים הפתוח, מסלולי מכשולים, טיפוס בחבל, אימוני כושר בלתי נגמרים וחתירה בלתי פוסקת בסירות גומי. המטרה של 'שבוע הגיהינום' היא לנפות את החלשים, אלה שלא היו קשוחים מספיק כדי להיות 'אריות ים'.

מבחינה סטטיסטית, יותר חניכים עוזבים מרצונם את היחידה בזמן 'שבוע הגיהינום' מאשר בכל נקודת זמן אחרת בהכשרה. הביצות היו האתגר הכי קשה של השבוע הזה.

הביצות, הממוקמות בין דרום סאן דייגו ומקסיקו, נמצאות באזור נמוך שאליו זורמים תוצרי מערכת הניקוז של סאן דייגו. במקום נוצרה שכבת בוץ עמוקה ועבה, בעלת מרקם והרכב דומה לחמר רטוב.

מוקדם יותר באותו אחר הצהריים, המחזור שלנו חתר בסירות גומי מקורונדו דרומה לעבר השטח הבוצי. זמן קצר לאחר שהגענו הצטווינו להיכנס לבוץ והתחלנו בסדרת תחרויות ומרוצים שנועדו להותיר אותנו רטובים, אומללים וקפואים מקור.

הבוץ נדבק לכל חלק בגוף. הבוץ היה דחוס כל־כך עד שהמעבר דרכו היה מתיש ובחן את הרצון שלנו להמשיך הלאה במשימה.

המרוץ המשיך במשך שעות. עם בוא הערב בקושי יכולנו לזוז מרוב תשישות ומקור מקפיא עצמות.

עם שקיעת השמש הטמפרטורה ירדה באופן משמעותי. רוח החלה לנשב והכול נעשה אפילו עוד יותר קשה.

המורל של כולם דעך במהירות. זה היה רק יום רביעי, וכולנו ידענו שצפויים לנו עוד שלושה ימים כאלה של כאב ושל תשישות. זה היה רגע האמת עבור רבים מחבריי לכיתה. עם ידיים ורגליים נפוחות משימוש בלתי פוסק, עם עור רגיש כל־כך שאפילו התנועה הקלה ביותר גרמה לחוסר נוחות ותוך כדי רעידות בלתי פוסקות, התקווה שלנו להשלים את ההכשרה הלכה והתפוגגה במהירות.

סמל יחידת אריות-הים. צילום: pamelasphotopoetry / shutterstock

על רקע האורות המרוחקים של העיר, ראינו את הצללית של המדריך מתקרבת בכוונה אל שולי הביצה. באמצעות המגפון הוא הציע נחמה לחניכים הסובלים. בקול רך, כשהוא נשמע כמו חבר ותיק, הוא שידל אותנו להצטרף אליו ולמדריכים האחרים, שישבו ליד מדורה. היה להם קפה חם ומרק עוף. הוא אמר שנוכל לנוח עד שהשמש תזרח. להירגע. לקחת הכול בקלות.

יכולתי לחוש שחלק מהחניכים שוקלים לקבל את ההצעה שלו. אחרי הכול, כמה זמן עוד נוכל לשרוד בבוץ? מדורה חמה, קפה חם ומרק עוף נשמעו נפלא. אבל אז הגיע המלכוד. כל מה שהוא היה צריך זה שחמישה מאיתנו יפרשו. רק חמישה אנשים שידיחו את עצמם מרצונם, ואז יתר המחזור יזכה בהקלה מהכאב.

החניך שלצידי החל ללכת לכיוון המדריך. תפסתי בזרועו בחוזקה, אבל הדחף שלו לצאת מהביצה היה גדול מדי. הוא השתחרר מאחיזתי וזינק לעבר האדמה היבשה. יכולתי לראות את המדריך מחייך. הוא ידע שברגע שאדם אחד יוותר, אחרים יבואו בעקבותיו.

לפתע, מבעד לשאון הרוח המנשבת, נשמע קול.

מישהו שר.

הקול היה עייף ומחוספס, אבל גבוה מספיק כדי להישמע על ידי כולם. המילים לא נועדו לבעלי נפש רגישה, אבל כולם הכירו את המנגינה. קול אחד נעשה שניים, ושניים נעשו שלושה, ותוך זמן קצר כולם פצחו בשירה.

החניך שמיהר לאדמה היבשה הסתובב וחזר לבוץ, לצידי. הוא שילב את זרועו בזרועי והחל לשיר. המדריך תפס את המגפון וצעק על החיילים שיפסיקו לשיר. אף אחד לא הפסיק. הוא צעק על מפקד המחזור להשתלט על החניכים, אבל השירה המשיכה.

עם כל איום נוסף של המדריך, הקולות רק גברו. בני המחזור שלי התחזקו וגילו רצון ברזל למרות המצוקה.

בחושך, על רקע אור המדורה שריצד על פני המדריך, יכולתי לראות אותו מחייך. שוב למדנו שיעור חשוב על הכוח של איש אחד לאחד את כל הקבוצה, על הכוח של איש אחד לעורר השראה, לתת לאנשים תקווה.

אם האיש האחד הזה יכול היה לשיר בזמן שהוא מכוסה עד הצוואר בבוץ, אז גם אנחנו יכולים.

אם האיש הזה יכול היה לסבול את הקור המקפיא, אז גם אנחנו יכולים.

אם האיש הזה יכול היה להחזיק מעמד, אז גם אנחנו יכולים.

תמונת כותרת: Alan C. Heison / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מה מושך אותנו להומור שחור – וכיצד הוא עוזר לנו לנווט בחלקים האפלים של החיים

הפחד הוא יצור חמקמק שמתגנב בערמומיות – אך ניתן להערים עליו בחזרה

לפעמים עדיף להמשיך עם הטעות עד הסוף

עוד מרדיו מהות החיים:

בני בשן משוחח עם דורון שפר על אחדות העם