לא משנה מה אנחנו חושבים על מערכת היחסים בין גוף לנפש, בפועל אנו חווים את שניהם על טווח רחב שבין אחידות לפירוד. מתי אנחנו מרגישים עצמי אחוד ושלם, ולמה לפעמים הגוף והתודעה מאותתים לנו שאנו עשויים מחלקים נבדלים?

קחו גרגיר חול והניחו אותו על הקרקע. קחו גרגיר נוסף והניחו לידו. קחו גרגיר שלישי והוסיפו לצמד. האם מולכם ערימת חול? ואם לא, באיזה שלב צבר הגרגירים שאתם יוצרים יהפוך לערימה? עכשיו ניסוי הפוך. גשו לערימת חול והסירו ממנה גרגיר אחד. האם היא כבר לא ערימה? המשיכו והחסירו גרגיר אחר גרגיר. באיזו שלב היא תחדל להיות ערימה?

זהו "פרדוקס הערימה" והוא מתאר את בעיית ההגדרות והגבולות המטושטשים של תופעות רבות בעולם. אחת מהן היא תחושת העצמי שלנו, החוויה היסודית של ה'אני': ברמה הפשטנית אפשר להקביל את הניסוי להסרת תאים מהגוף. באיזה שלב כבר לא נהיה 'אנחנו'? וזה עוד רק לגבי הגוף; אם אנו עוסקים בניסיון להבין מהו 'עצמי' ומה הופך אותו לכזה, מן הסתם לא די לנו בגוף גרידא, עלינו לעמוד על טיב היחס בין גוף לתודעה, מה שמסבך את הסיפור עוד יותר. בין היתר, משום שאין הסבר אחד חותך ליחס הזה. מה שיש לנו הוא נתונים רבים שמהם הופקו כמה וכמה תיאוריות מדעיות ופילוסופיות.

בין השאלות שמעסיקות תיאורטיקנים בהקשר זה: איפה אנו חווים את המציאות – בגוף או בתודעה? איך נוצרת תחושת השייכות של הגוף ל'אני'? האם הגוף הוא כלי של התודעה, או שהתודעה היא כלי של הגוף? האם עובר גבול ברור בין השניים? כיצד התודעה והגוף מותכות בסופו של דבר לחוויית קיום אחודה? או, אם לקשור את השאלות בסרט אחד, כיצד ריבוי ואחדות יכולים להתקיים זה לצד זו, ומה זה אומר לגבינו.

האם אנחנו אוסף חוויות, או ישות שחווה דברים רבים?

אף-על-פי שחלק מהתשובות עשויות להיראות ברורות למי מאיתנו, קיימים הסברים משכנעים משני קצוות הקשת. דייוויד יום, למשל, טען כי אחידות ה'אני' היא אשליה שנוצרת במוח בשל כושרו האסוציאטיבי, ואילו בפועל, כל מה שאנחנו הוא אוסף רשמים. "כשאני נכנס עמוק ביותר אל תוך מה שאני קורא 'עצמי', אני תמיד נתקל בתפיסה זו או אחרת של חום או קור, אור או צל, אהבה או שנאה, כאב או עונג. איני יכול לאחוז ב'עצמי' בכל זמן ללא תפיסה ולעולם לא יכול להתבונן בדבר מלבד התפיסה". האוסף הזה מאורגן בנסיבות של סיבה ותוצאה והוא נמצא ברשת של עבר, הווה ועתיד, ומכאן עולה תחושה אחידה של עצמי. אבל כשלעצמן, החוויות שלנו מבודדות זו מזו.

לעומתו, הפילוסוף בן זמננו דייוויד צ'אלמרס פרסם מאמר הגורס כי התודעה שלנו אחידה בהכרח, ולו בשל העובדה שאין לנו כל דרך לחוות את עצמנו כישות נפרדות. לראיה, ניסוח הטענה הוא אבסורד, כשל לוגי ושגיאה תחבירית.

"מתי בפעם האחרונה ראיתם טלוויזיה בנינוחות והרגשתם את הלבלב מזריק אינסולין לדם? או את דפנות וריד נבוב עליון מתרחבות?"

שני ההוגים מעלים טענות שעל פניו נראות תקפות. ואולם, שניהם הסתייגו במידה לא מבוטלת מטענותיהם. הם הבינו, כפי שגם עולה מ"פרדוקס הערימה", כי הגבולות וההגדרות אינם ברורים ולא פחות חשוב – אינם קבועים.

יום וצ'אלמרס ציירו את הקשר שבין גוף ובין תודעה ביחס לקלט חיצוני, כשהגוף מיוצג על-ידי החושים. קיומן של שתי התיאוריות מציע שאנו יכולים לחוות קלט חושי במגוון דרגות של אחידות או פירוד.

תקשורת דומה בין גוף ותודעה מתקיימת גם מבפנים, כשהגוף שולח כל העת אותות ומסרים למוח. ההיסטוריונית והפילוסופית נוגה אריכא מסבירה ב-Aeon כי היכולת הזו – במינוח מקצועי 'אינטרוספציה' – יכולה ללמד אותנו משהו על מערכת היחסים בין ריבוי החלקים שקיימים בנו, פיזיים ומנטליים כאחד, ובין החוויה הסובייקטיבית של 'עצמי' אחוד.

אילו תובנות עשויות לעלות מבחינת כליות ולב?

אינטרוספציה היא חלק ממנגנון רחב יותר של הגוף, הומאוסטזיס. זוהי מערכת הפיצויים והאיזונים ששומרת על יציבות הסביבה הפנימית. הגוף והמוח נמצאים ביחסי ניטור והתאמה סימביוטיים כדי לעשות אופטימיזציה למצבנו ביחס לתנאים משתנים. לחץ הדם, הדופק, הנשימה ושאר התהליכים בגוף נמצאים בתנועה מתמדת בהתאם למה שעובר על הגוף שלנו: מאמץ, אוכל, סיכון, הנאה ועוד. החלקים במוח שמעורבים בפעילות ההומאוסטזיס מתקשרים עם חלקים שאחראים על ויסות רגשות, על חשיבה גבוהה ולמעשה על כל היבט בחוויית הקיום שלנו.

האם 'אני' נהנה מהקור, או שיש שני 'אני', אחד נהנה ולשני קר? צילום: Kaponia Aliaksei / shutterstock

אנחנו נזכרים בזרת כשהיא פוגשת פינת רהיט

המנגנון הוא חלק ממה שיוצר בנו תחושה של אינטגרציה, של שלמות ואחידות. כשהמערכת עובדת כמו שצריך חלק ניכר מהחוויה הגופנית שלנו הופך שקוף, האיזונים מתרחשים ללא כל מודעות שלנו. חשבו על זה כך: מתי בפעם האחרונה ראיתם טלוויזיה בנינוחות והרגשתם את הלבלב מזריק אינסולין לדם? או את דפנות וריד נבוב עליון מתרחבות? או כפי שכותבת אריכא, במצב תקין "אנחנו לא צריכים לחשוב על האורגניזם הגופני שלנו בכל דרך שאינה ההנאה התחושתית שהוא מספק, בעודנו משוקעים בסביבתנו".

וכפי שיש תקשורת חיצונית ופנימית בין גוף ותודעה, כך גם תחושת האחידות נוגעת לשתי הווריאציות. למשל כשאנו רצים, אנחנו לא מרגישים כל גפה עוברת את המרחק וחולפת על פני עץ, עמוד חשמל, גדר – בנפרד. מי, או מה שחולף הוא 'עצמי' אחד. זה לא מקרי, שכן, כפי שמסבירה אריכא, המערכות במוח המנטרות את הגוף מבחינה חיצונית ופנימית נמצאות ביחסי גומלין ומגויסות ליצירת חוויה אחידה על פני כל הספקטרום, כולל חושים, פיזיולוגיה, רגשות, תפקודים קוגניטיביים גבוהים ומה לא. אלו חלקים שאמפירית אפשר למצוא קשר ביניהם, כך שמדובר בחלקים נבדלים, אבל נראה שהם עצמם נרתמים להיטמעות ההדדית אלה באלה עד ליצירת 'אני' אחד.

אבל אולי יותר מכל אפשר ללמוד מהצד האחר שמעלה אריכא, המקרים שבהם המנגנון קורס. כאשר משהו מפר את ההומאוסטזיס באופן שהגוף לא יכול להתגבר מהר מספיק, למשל קור או חום קיצוניים, או כאב ממקור פנימי או חיצוני, חוויית האחידות העצמית עלולה להתפורר. כששריר 'נתפס', המוח מבודד אותו ומבחין אותו מיתר חלקי הגוף. אנחנו יכולים לומר בדיוק ששריר התאומים כואב, אבל אין לנו כל תחושה מיוחדת בעצם השוק, בשרירי הידיים או בראש. או למשל הציפורניים שלנו, שאנחנו לא מרגישים בזמן שיחה בטלפון, אבל כשאחת מהן תיתפס במגירה, היקום כולו יצטמק בחצי רגע לסנטימטר הרבוע הדואב שבקצה אצבענו.  "כשזה קורה", כותבת אריכא, "אנו עשויים לגלות שהדבר שאנו מרגישים שהוא אנחנו, בנוי למעשה מחלקים. הקיום שלנו כ'עצמי' המגולם בגוף הוא עסק מאוד מורכב".

"האפשרות שאנו יכולים להיות מאוחדים ומפורדים גם יחד היא מעט פרדוקסלית, והיא חלק מחידה רחבה על אודות הקיום: במובן מסוים, האחדות של מציאות והריבוי של תופעותיה הם שני קונספטים מתנגשים".

במצב תקין, אם כן, אנו חווים מעין שלמות. ה'עצמי' שלנו כמו מוטמע ברקע ומשתלב במציאות ללא דופי. כאב, כביטוי לאיום על השלמות והאחידות הזו, משנה את התחושה להיפרדות. אנחנו נזכרים שאנו עשויים נקבים-נקבים, חלולים-חלולים. יש לנו דם, איברים פנימיים, גפיים, שיער, והם לאו דווקא מתפקדים כיחידה אורגנית.

אף-על-פי שהפרת שלמותו של ה'עצמי' אינה בהכרח מעבר חד ומובהק מאחידות לריבוי אלא יותר מדרג, אנו יכולים לקבל אינדיקציה כלשהי ממידת התפקוד וההשתלבות בעולם. כשאנו חולים, למשל, עלינו לנוח ולהחלים. כשהאחידות הושבה ואנחנו בריאים, ה'עצמי' נטמע במציאות בחזרה. זו לא היטמעות טוטלית ואוטונומיה רבה יחסית של ה'עצמי' נשמרת כמעט בכל מצב.

ככל שתחושת ה'עצמי' חזקה יותר, כך מתחזקת תחושת ההתמזגות במציאות

אבל יש גם מצבים שבהם תחושת האחידות כה רבה, עד שה'עצמי' שלנו מתמזג כמעט לגמרי במציאות ומתאחד איתה לישות אחת. לעיתים מתוארות כך חוויות רוחניות שונות, וכן התנסויות בחומרים פסיכדליים מסוימים. בכתבה ב-NPR מסביר אנגוס צ'ן את תהליכי הסרת המחיצות שמתרחשים במוח כתוצאה, וכיצד הם מובילים לתחושת אחדות עם היקום.

מה שקורה הוא שהחלקים במוח שאחראים על תחושת העצמי והחלקים שמעבדים קלט חושי מגבירים את התקשורת ביניהם בצורה משמעותית. מוח שמושפע מחומרים פסיכדליים "מוצף באותות החוצים הלוך ושוב בין החלקים האלה, ומתחיל לערבב את הדברים שאתה רואה, חש, טועם או שומע סביבך–איתך […] נתח מהעצמי נשפך אל העולם החיצוני, אל עצמים שמתחילים לחיות ולקבל משמעות אחרת, עמוקה יותר".

מבלי להיכנס לדיון מוסרי בעניין, מבחינה מדעית הניסויים שנערכו בתחום משלימים את התמונה לגבי יחסי אחידות-ריבוי: האני שלנו יכול לנוע מזיהוי טוטלי עם היקום ועד היפרדות ששיאה בפירוק תאי הגוף לאחר המוות. בתווך, אנו חווים במקביל אחידות והיפרדות במינונים שונים.

האפשרות שאנו יכולים להיות מאוחדים ומפורדים גם יחד היא מעט פרדוקסלית, והיא חלק מחידה רחבה על אודות הקיום: במובן מסוים, האחדות של מציאות והריבוי של תופעותיה הם שני קונספטים מתנגשים. ואולי דווקא בזכות האוניברסליות של הבעיה אפשר להגיע לפתרון על דרך ההיקש. איך אנחנו יודעים מה הוא 'אני'? כשם שאנחנו יודעים מהי ערימת חול.

תמונת כותרת:  Oneal Stock / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

האם כל יום הוא התחלה חדשה? פיזיקת הקוונטים מציעה תשובה מפתיעה

0 ו-1 מגדירים את עצם קיומנו במובן עמוק בהרבה מהמהפכה הדיגיטלית

הפחד הוא יצור חמקמק שמתגנב בערמומיות – אך ניתן להערים עליו בחזרה

עוד מרדיו מהות החיים:

רבות הדרכים - ד"ר בלתאזר תירוש על התודעה שלנו והתפתחויות בחקר המוח