"זה לא תלוי בנו אם מה שאנחנו עושים הוא בעל ערך", טוען הכוכב ההוליוודי אית'ן הוק בהרצאת TED. קריירה קולנועית בת כמה עשורים לימדה אותו שיצירתיות היא כוח חי שמבקש להתפרץ, ושצריך לתת לו לצאת בלי פחד מההשלכות. הוא מדרבן את כולנו לברר עם עצמנו מה התשוקות שלנו, ולמצוא את האומץ לתת להן ביטוי.

ברחבי העולם פזורות להן מגירות-מגירות ובהן גנוז מכל טוב. שירים, ציורים, סיפורים, צילומים, מחזות, אפילו סתם מחשבות ורעיונות על – מילולית – כל דבר שאפשר לחשוב עליו. קיומם של חלק מהאוספים המרשימים הללו ידוע רק לבעליהם. וזה רק במגירות. על שרתי מחשב קיים אוצר בלום שרק אלוהים יודע את היקפו, ואין בכלל לשער מה מאוחסן בינות לנוירונים של בני האדם לדורותיהם.

חשבו איך היה עשוי להיראות העולם לו כל זה היה יוצא לאור. מובטח כי פספסנו רעיונות שיכולים היו להפוך לנכסי צאן ברזל תרבותיים, לטכנולוגיות מופלאות, לצורות מחשבה פורצות דרך וכך הלאה. איזה מניע עשוי להיות לאדם לשמור את פרי מחשבתו נעול במגירה לנצח? השחקן אית'ן הוק מאמין שהסיבה היא פחד, ובפרט החשש שרעיונותינו יידחו על-ידי החברה.

בהרצאה מונולוגית שנתן ל-TED משתף הוק במחשבותיו על יצירתיות ועל הצורך הקיומי שלנו לתת לה דרור. לדבריו, לכל אדם יש מידה כלשהי של חוסר ביטחון בכישרון וביכולות שלו, אבל זה לא צריך לעצור אותנו. כדי להתגבר על הפחד הוא מציג תפיסה מרעננת: לא לנו לשפוט אם העולם צריך להיחשף ליצירתיות שלנו או לא. בפועל, הוא מסביר, זה אומר שעלינו לקבל על עצמנו לשחק מדי פעם את תפקיד "השוטה".

החשש מדחייה חברתית לא צריך להיות שיקול

בעגה המקצועית מכנים את התופעה הזו "סינדרום המתחזה". היא מתייחסת לתחושה שאנחנו לא באמת כשירים, ראויים או מתאימים לעשות את מה שאנחנו עושים, שהכול גדול עלינו בכמה מידות. בשנים האחרונות צצו כמו פטריות אחרי הגשם וידויים של אנשים מהמוצלחים בתחומם, שהתחושה לא פסחה עליהם. מיזמי הייטק שחברותיהם שוות מיליארדים ועד המפורסמים שבאומני הבמה. רבים, אם לא כולם במקום מסוים, חוששים שמה שהם מביאים לעולם פשוט לא מספיק טוב.

העובדה שגם המצליחים – ועוד אחרי שנחשפו – עדיין עלולים להרגיש חוסר ביטחון מביאה אותנו לתהות האם ייתכן שגם בנו מסתתר ערך שאחרים יכולים לראות אבל אנחנו מסרבים להכיר בו, או להבדיל, אנחנו מכירים בכישרון שלנו, אבל חושבים שאחרים לא יקבלו אותו בסבר פנים יפות.

וזה יכול לקרות, כפי שמספר הוק. הוא נזכר בסיפור ששמע על המשורר אלן גינסברג שהתארח בתוכנית ראיונות ושר האר קרישנה תוך נגינה בהרמוניום. לדברי הוק, הנאמבר הקטן הזה גרם ליותר מעיקומי אף בחוג האינטלקטואלים הניו-יורקי של המשורר. הם אמרו לו שהוא עשה צחוק מעצמו מול כל המדינה ובתגובה השיב להם: "זו העבודה שלי. אני משורר, ואני הולך לשחק את התפקיד של השוטה. רוב האנשים צריכים ללכת לעבוד כל היום, והם חוזרים הביתה ורבים עם בן/בת הזוג, והם אוכלים, והם מדליקים את הטלוויזיה, ומישהו מנסה למכור להם משהו, ואני פשוט שיבשתי את כל זה. עליתי לשידור ושרתי על קרישנה, ועכשיו הם יושבים במיטה וחושבים, 'מי זה המשורר הטיפש הזה?' והם לא מצליחים להירדם, אתם מבינים?"

 

"כל אדם הוא מכונת עיבוד קטנה שחווה את הטבע ומוציאה פלט. הפלט הוא הכוח היוצר שלנו, ותפקידו, מעבר למתן ביטוי אישי, הוא לתרום את חלקנו לחברה האנושית".

 

גינסברג מלמד שאפילו דחייה חברתית לא צריכה לחסום אותנו מביטוי עצמי. היכולת שלו לאמץ בזרועות פתוחות את תפקיד האוויל, לכאורה, שחררה אותו ממתן דין וחשבון ואפשרה לו להשיג את המטרה האמיתי – אמירה תרבותית נוקבת.

על הסיפור הזה מעיר הוק: "אני חושב שרובנו מאוד רוצים להציע לעולם משהו עם איכות. משהו שהעולם יתייחס אליו כטוב או כחשוב. והאמת היא שזה האויב, כי זה לא תלוי בנו אם מה שאנחנו עושים הוא בעל ערך. ואם ההיסטוריה לימדה אותנו משהו, זה שהעולם הוא מבקר מאוד לא אמין".

עכשיו, כל היצירה האנושית יכולה לעבור לידינו פרקי חיים ממושכים. למעשה אין לנו זמן ופנאי להיחשף לכולה וזה טבעי לברור. הכי נוח להיות בזרם המרכזי ולצרוך את מה שמוגש בקלות. מתי אנחנו כן מתחילים לשים לב ליצירות אחרות, לעומקים אחרים של מחשבה? הוק מאמין שהן מושכות אותנו בנקודות הקיצון של החוויה האנושית. טרגדיה מתרחשת, "ופתאום אתם נואשים למצוא היגיון בחיים האלה. האם מישהו הרגיש כל-כך רע בעבר? איך הם יצאו מתוך הענן הזה?" ולהבדיל, אושר עילאי מוביל לתהיות דומות רק מהכיוון ההפוך. ברגעים אלה, הוא טוען, "אמנות אינה מותרות, היא למעשה הזנה".

היכולת לבטא את עצמנו בצורה יצירתית והצורך שלנו להזין עצמנו בחומרים הללו הם, לדברי הוק, דרכו של הטבע לבוא לידי ביטוי באדם. כל אדם הוא מכונת עיבוד קטנה שחווה את הטבע, במובן הרחב ביותר של המילה, ומוציאה פלט. הפלט הוא הכוח היוצר שלנו, ותפקידו, מעבר למתן ביטוי אישי, הוא לתרום את חלקנו לחברה האנושית. "אני מאמין שאנחנו כאן על כוכב הלכת הזה בחלל כדי לנסות לעזור אחד לשני", הוא מחדד.

אמנות זו דרך אחת לבטא את עצמנו, יש עוד צורות בשפע

אז מכשול אחד – להכיר בנחיצות לייצר ולשתף – צלחנו. המכשול הבא הוא להבין מה? הפתרון של הוק: "אנחנו חייבים להכיר את עצמנו. מה אתם אוהבים? ואם תתקרבו למה שאתם אוהבים, יתגלה לכם מי אתם, וזה מתרחב". לפעמים זה בא בקלות, ברגע אחד של התגלות. כך, הוא מספר, היה המקרה שלו. נדרשה לו השתתפות אחת במחזה בגיל 12 והוא נפל שדוד.

לאחרים, אולי לרובנו, המסע ארוך יותר. אנחנו צריכים להתנסות הרבה כדי למצוא את התחום או את התחומים שבהם אנו מרגישים שנוכל למצות את תפקידנו האנושי-יצירתי עד תום. וזה בכלל לא חייב להיות תחום אמנותי. הוק מספר על בילוי גורלי שלו ושל אחיו בקולנוע. השניים הלכו לראות את אהבה בשחקים ויצאו שניהם עם תחושת שליחות: האחד לקולנוע ורגש, השני לצבא והגנה על המדינה. ואכן, כל אחד תיעל את עצמו לאהבתו הוא. אחיו, הוא מספר, "פרש לאחרונה כקולונל בכומתות הירוקות. הוא קיבל שלל עיטורים על לחימה באפגניסטן ובעירק. היום הוא מלמד במחנה שיט לילדים של לוחמים שנפלו בקרב. הוא נתן את חייו לתשוקה שלו. היצירתיות שלו הייתה מנהיגות, להוביל אחרים".

 

"קצת השתטות לא תהרוג אותנו, וכנראה שלא נמצא את עצמנו בלי חברים. אחרי הכול, שאיפה דומה מקננת בכולנו בצורה זו או אחרת. ואפילו אם נקבל דחייה בתחילה, העולם ילמד להתרגל לקול או לתוצר הייחודי שלנו".

 

זו העסקה, אתה מוותר על הגנות וזוכה לקבל חיים מלאים. החברה מצידה פותחת שערים וזוכה לזרימת השפע האנושי הגלום בה.

רוצים ערובות לטיבה של העסקה? הוק מפנה אותנו לילדים. שם העסק מתקתק. ילדים, הוא מסביר, "אין להם הרגלים, ולא אכפת להם אם הם טובים או לא […] הם פשוט זורקים את עצמם על איזה פרויקט שלא תשימו מולם – לרקוד, לצייר, לבנות משהו. בכל הזדמנות שיש להם, הם מנסים לנצל אותה לבטא כלפיכם את הייחודיות שלהם".

ההיזון ההדדי החוזר כתוצאה מהעסקה, לדברי הוק, מוביל לתהליך של ריפוי, אישי וחברתי כאחד. "אנחנו יוצאים מהפינות שלנו, ואנחנו מתחילים להיות עדים לאנושיות המשותפת אחד של השני. אנחנו מתחילים לעמוד עליה. וכשאנחנו עושים את זה, דברים טובים מאוד קורים". לכן הוא מאמין כי ביטוי עצמנו הוא לא בחירה – הוא כורח המציאות.

קצת השתטות לא תהרוג אותנו, וכנראה שלא נמצא את עצמנו בלי חברים. אחרי הכול, שאיפה דומה מקננת בכולנו בצורה זו או אחרת. ואפילו אם נקבל דחייה בתחילה, העולם ילמד להתרגל לקול או לתוצר הייחודי שלנו. תפקיד השוטה הוא זמני וחולף עם הנסיבות. מה שנוכל ליצור בעזרתו עשוי להיות בעל השפעה לכל החיים.

תמונת כותרת: G Holland / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

לא חייבים לעצור הכול ולעשות את מה שאנו אוהבים – אפשר, ואולי כדאי, לעשות אותו במקביל

החירות להפוך לאדם שאנו שואפים להיות מתחילה בנכונות להתבגר ולקחת אחריות

מה התחושה שמציפה אותנו כשאנו מגלים שמישהו חולק איתנו את אותה תפיסה, ומדוע?

עוד מרדיו מהות החיים:

י.א. קרסוצקי בפודקסט על מכתבים מעוררי השראה