הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

מה התחושה שמציפה אותנו כשאנו מגלים שמישהו חולק איתנו את אותה תפיסה, ומדוע?


הפכים נמשכים? אולי במקרים מסוימים, אך על-פי רוב מדובר במיתוס. מחקרים מראים כי אנו נוטים להתחבר דווקא לאנשים שחושבים כמונו. אחד ההסברים המעניינים לכך קשור לילדותנו המוקדמת ולשאיפה סמויה שמקננת בנו – שאחרים יוכלו לקרוא את מחשבותינו.


בועז מזרחי | 21 בדצמבר, 2020

בדרמות בלשיות מתוארת פעמים רבות דמות הפושע שמשאיר אחריו רמזים במשחק מוחות עם החוקרים, כמו לאתגר את כישורי החשיבה שלהם. הפושע המבריק מנסה את הבלשים בחידות ולא פעם מתאכזב וכועס כשהללו נכשלים בפיצוחן. הצופה המתוח יושב ותוהה מדוע הפושע מסייע לאנשי החוק לעלות על עקבותיו? הרציונל לא עומד בזה. העניין הוא שפושעים כאלה אינם פועלים ממקומות רציונליים, אלא ממניעים יצריים יותר: חלק מהסדרות הללו מבוססות על סיפורים אמיתיים, וחלק מהסיפורים האמיתיים מבוססים על שאיפה יסודית בנפש האדם – השאיפה להיות מובן.

הפושע, כשנתפס, מוצג כאדם שהחברה לא מבינה, והוא לא מבין אותה. היא מרחיקה אותו והוא מתרחק ממנה ביוזמתו. הדרך שבה הדמות מתנהלת במהלך המצוד נובעת בין היתר מהכמיהה שלו להיות מובן, שמישהו מהבלשים ירד לסוף דעתו. וכמעט תמיד אפשר להתחקות אל שורש הרוע בילדותה עתירת הסבל של הדמות, לרוב הורים מתעללים.

להבדיל, בעולם הנורמטיבי, הבנה יוצרת חיבור בין אנשים. שפה היא המוצג המובהק ביותר לכך. אך להבנה יש רבדים נוספים. כשאנו מגלים למשל שאדם אחר חולק איתנו תפיסת עולם, חיבה לסגנון מוזיקלי, גישה חינוכית וכך הלאה, נוצר בינינו חיבור עמוק. אנחנו מרגישים שהוא 'קולט' אותנו.

אנו חווים את התחושה הזו פעמים רבות בהיכרות עם אנשים חדשים, שמרגיש לנו שאנו חברים קרובים מזה זמן. אנו שומעים מישהו מלין על בעיה שרוב האנשים כלל לא ערים לה, אבל מעינינו היא עשויה להדיר שינה. או מישהו שמתאר בלהט דתי את המדינה האהובה עלינו, ואם לא די בכך, מנמק בהסבר שאם לא היינו עדים לו היינו משוכנעים שחשבנו עליו בעצמנו. אינספור דוגמאות, איש איש והנושאים הקרובים לליבו – והגילוי נוסך הביטחון שהם קרובים גם לליבו של אחר.

בעת הסכמה מערכות המוח שלנו ושל האחר ננעלות זו על זו

מחקר שנערך באוניברסיטת קנזס מצא כי חיבור לאחרים מהמקום הזה הוא מצב ברירת המחדל שלנו ביצירת קשרים. פרופסור לפסיכולוגיה כריס קאנדל, ממובילי המחקר, מסביר כי "אתה מנסה ליצור עולם חברתי שבו נוח לך, שבו אתה מצליח, שיש בו אנשים שעליהם אתה יכול לסמוך ושאיתם אתה יכול לשתף פעולה להשגת מטרותיך. כדי ליצור אותו, דמיון בין אנשים שימושי מאוד".

המחקר מצא כי בני אדם מתחברים זה לזה בראש ובראשונה על סמך הערכים החשובים להם ביותר. אם למשל שמירה על חיי בר בוערת בעצמותינו, באופן טבעי נימשך יותר לחובבי חיות מאשר למי שנניח אדיש לנושא. למעשה המפגש עם אדם אחר שאוהב את הטבע, אם לשמור על הקו, יביא את שנינו לכדי סנכרון בגלי המוח. שרון בגלי מציגה במגזין Mindful ניסויים שהראו כיצד גלי המוח של זוגות מסונכרנים כאשר מופעל גירוי על אחד מהם, או כיצד בקרב חברים שצופים בסרטון נרשמת פעילות מוחית דומה מאוד, לעומת הבדל בין הפעילות המוחית של זרים הצופים באותו סרטון.

כשאנו מרגישים שמישהו מבין אותנו אינטואיטיבית מתפשטת בנו תחושת ביטחון ואישור.

צילום: BAZA Production / shutterstock

הניסויים הללו הלכו צעד נוסף ובדקו גם באיזה סוג של פעילות מוחית נוצרת התאמה. הם גילו כי גלי האלפא – המאפיינים מיקוד וקשב – היו מסונכרנים בניסוי הראשון. בניסוי השני, שבדק פעילות חשמלית, נמצא כי הופעלו חלקים שאחראים על פענוח רגשי, על ניהול קשב, וכן אזורים שמעורבים בקריאת מצבם המנטלי של אחרים, בעיבוד נרטיבי ובהפקת משמעות מהעולם. החשיבות של התפקודים הללו ביחס לסנכרון והבנה תתבהר בהמשך.

התוצאה של סנכרון בין מוחות בעת הסכמה היא, בין היתר, תחושת ביטחון מאוד בסיסית. בניסוי שמתארים ד"ר אנדראס קאפס ופרופסור טלי שרוט במאמר ב- The Conversation התברר כי כשמישהו מסכים איתנו המוח שלנו מתביית על מידת הביטחון שלו בעמדותיו – שהן גם עמדותינו – וככל שהוא בטוח יותר כך עולה הביטחון שלנו. לעומת זאת, כשמישהו מחזיק בעמדה שונה המוח שלנו כבר לא מפעיל את הפונקציה הזו ולמידת הביטחון שלו אין השפעה עלינו. זה אחד מתוך שורה ארוכה של ניסויים המדגימה את הטיית האישור ואת האופן שבו אנו מגבשים עמדות. אך בדרך אגב הוא מלמד אותנו משהו על התחושה שנרקמת בתוכנו בעת הסכמה: תחושה של יציבות, תחושה שהעולם הוא מקום מוכר ושאנו מתאימים, שייכים. לא משנה שיש עוד מיליון עמדות שונות – אנו מתמקדים במה שגורם לנו להרגיש בטוחים ופוטרים את היתר באמצעות בנק תירוצים עשיר שקיים במוח. מחזקת נקודה זו העובדה שאנו לא מייחסים חשיבות למידת הביטחון של בעלי עמדות אחרות, אבל כן לוקחים ברצינות את מידת הביטחון של החושבים כמונו.

"אנו חווים את התחושה הזו פעמים רבות בהיכרות עם אנשים חדשים, שמרגיש לנו שאנו חברים קרובים מזה זמן. אנו שומעים מישהו מלין על בעיה שרוב האנשים כלל לא ערים לה, אבל מעינינו היא עשויה להדיר שינה. או מישהו שמתאר בלהט דתי את המדינה האהובה עלינו, ואם לא די בכך, מנמק בהסבר שאם לא היינו עדים לו היינו משוכנעים שחשבנו עליו בעצמנו".

יותר מזה, כשמישהו לא מסכים איתנו אנו לא רק פוסלים את דעתו, אלא מתפתחת בנו נטייה לכעוס עליו ולהתנגד לו באופן יזום. אליזבת' נידבאלה כותבת במגזין של ה-SPSP (גוף מחקר אקדמי העוסק באישיות ובפסיכולוגיה חברתית) כי מחקרים הראו שחשיפה מוגברת לאנשים שמסכימים איתנו, מה שמכונה "תיבות תהודה חברתיות", נוסכת בנו ביטחון בעמדותינו וכתוצאה מכך שלווה. כשאנו מעומתים עם עמדות שאינן תואמות את שלנו השלווה הזו מופרת ואנו נכנסים למצב התקפי-הגנתי.

מדוע יש לנו צורך כה חזק שיסכימו איתנו, אפילו אנשים זרים? מדוע מתפשטת בגופנו שמחה מהולה בביטחון כשאדם שאולי לא נפגוש לעולם חולק איתנו איזושהי תובנה לגבי העולם? למה אנחנו מגלים עוינות כה אינסטינקטיבית כנגד חוסר הסכמה?

אנו מצפים שהחברה תתפוס אותנו כשם שתפסו אותנו הורינו

קיימים הסברים מקובלים, חלקם מובנים לנו באופן אינטואיטיבי, כמו למשל העובדה הפשוטה שכולנו זקוקים לביטחון. אבל קיימים הסברים נוספים שחותרים צעד או שניים קדימה אל מעבה האישיות שלנו. כך למשל, ד"ר גוונדולין סיידמן מסבירה ב- Psychology Today את "תיאוריית ההרחבה העצמית". לדבריה, "אחד היתרונות של מערכות יחסים הוא שאנו יכולים להרוויח ידע וניסיון חדשים באמצעות בילוי עם אדם אחר. ולמרות שהגיוני יותר שהשונים מאיתנו יספקו ידע וניסיון חדשים, המחקר מגלה שאנשים נוטים יותר לראות הזדמנויות להרחבת העצמי כשהם באינטראקציה עם דומים להם".

ייתכן שהסיבה לכך היא שאנו מבכרים למידה בכיוון ידוע ובשיעור מתון, על פני זעזועים תכופים בתמונת עולמנו. הסבר נוסף שופך אור אחר על הצורך להיות מובנים, ואולי למעשה מהווה את זרם היסוד שמפעפע תחת יתר ההסברים. במאמר במגזין The School of Life לוקח אותנו הפילוסוף אלן דה בוטון אל תקופת הינקות, עת היינו עוללים חסרי אונים; תלויים לחלוטין בהורינו ובאותה נשימה בעלי כישורי תקשורת בסיסיים בלבד.

כתינוקות אנו זקוקים להורים 'קוראי מחשבות', וייתכן שאנו גוררים צורה מסוימת של צורך זה אל בגרותנו.

צילום: Lopolo / shutterstock

"אנו כמהים לכך שהכוונות שלנו יהיו ידועות, שמצבי הרוח שלנו יכובדו, שהלך רוחנו ייקרא", הוא כותב, "אנו רוצים שינחשו אותנו, שיגלו כלפינו הבנה אינטואיטיבית [...] אנו רוצים שאנשים ידעו את אשר לא טרחנו לספר להם". לדבריו, השאיפה המעורפלת הזו שאנשים יוכלו לקרוא את מחשבותינו נטועה בילדות המוקדמת, בתקופה שבה לא יכולנו לדבר, אך היינו צריכים להיות מובנים בכל זאת כדי לספק את צרכינו הקיומיים. "היינו בעמדה המוזרה שבה לא יכולנו להגות מילה. היה על אחרים לנחש מה בראשנו. ויותר חשוב, לפרק זמן מסוים הם ניחשו פחות או יותר נכונה".

כשהורינו 'ניחשו נכון', כמובן על בסיס הרמזים הקולניים שפיזרנו עבורם, הם דאגו לספק את המחסור שבגינו הפעלנו התרעה כלשהי. גם כשחייכנו אליהם מתוך סקרנות או יצר משחק והם קלטו, הם סיפקו צורך שלנו. האינטראקציה הזו גרמה לנו להבין שזה אפשרי, שניתן לתקשר ללא מילים, ושאפשר לספק מנעד רחב של צרכים, מהפיזי – כמו מזון, שינה וחום, ועד לרגשי – כמו צחוק, נחמה וקרבה. בכל פעם שהורינו הצליחו לפענח את אותותינו ונתנו להם מענה, התחזקה בנו תחושת הביטחון: מישהו מבין אותי וטורח לדאוג לי, גם אם אני לא מסוגל לדבר.

"השאיפה המעורפלת הזו שאנשים יוכלו לקרוא את מחשבותינו נטועה בילדות המוקדמת, בתקופה שבה לא יכולנו לדבר, אך היינו צריכים להיות מובנים בכל זאת כדי לספק את צרכינו הקיומיים".

בואו נחזור לתפקודים המנטליים שנמצאו פעילים בעת סנכרון מוחי במחקרים שהזכרנו: היה לנו מיקוד וקשב, פענוח רגשי, קריאת מצב מנטלי ועיבוד נרטיבי. כל אלה נראים מנגנונים חשובים לתקשורת בלתי מילולית: התינוק מנסה למשוך את הקשב של הוריו ולמקד אותם בצרכיו, הוא נסמך על היכולת שלהם לקרוא את רגשותיו ולהסיק מהם מה מצבו ומה צרכיו. בשלב זה אולי עוד מוקדם לדבר על נרטיב, אבל ברמה בסיסית ההורים כן צריכים 'לקרוא את הסיפור' כדי לבודד צורך מדויק – אם זה מספר 1 או 2, אם רעב או קור וכיוצא באלה.

הסבר זה מתיישב גם עם קווי העלילה הנפוצים בסדרות הבילוש: קשר לקוי עם ההורים מיתרגם בבגרות לקשר לקוי עם החברה. ואולי הצורך של דמות הפושע להיות מובנת, שלא בא על סיפוקו בינקות, מנסה לבוא על סיפוקו דרך הבלשים שבעקבותיה. לעיתים קרובות התסריטאים משרטטים סצנה מוכרת: הפושע שאת חידותיו מתקשים הבלשים לפתור, בהתפרצות זעם ילדותי מהול באכזבה כלפי הבלש, אולי עם התפוגגות התקווה שמישהו יבין סוף סוף את נפשו המסובכת.

אנחנו, כאמור אנשים נורמטיביים, יכולים לקחת את עלילות הקצה האלה במתינות גם אל חיינו. בתור אנשים בוגרים עלינו להזכיר לעצמנו שאנשים זרים אינם הורינו ואין זה מתפקידם לספק את צרכינו. זה משרה ביטחון ומאשר את מקומנו בעולם, אבל כדאי לזכור שכישורי התקשורת שלנו התפתחו מאז היינו תלויים ביכולות ההיסק של הורינו. פתיחות תאפשר לנו לגלות שני צדדים משלימים: יותר אנשים חושבים כמונו משאנו כנראה משערים; וגם אלה שחושבים אחרת לאו דווקא מאיימים על הביטחון שלנו בעולם.

תמונת כותרת: agsandrew / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מה מושך אותנו בהצצה לחייהם של אחרים, אפילו אם הם זרים גמורים או אלמונים

שיחות בין עמדות מנוגדות הן דרך פתלתלה – לכן כדאי לצלוח אותן בהילוך נמוך

המוח האנושי כבר החל לעשות הסבה לדיגיטל – האם המחשבות שלנו יהיו פרוצות?

עוד מרדיו מהות החיים:

גלי מוח - ד"ר בלתאזר תירוש על התודעה בראי התפתחויות בחקר המוח