הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

ההרצאה השבועית של TED: מדוע אורח חיים מסורתי הוא לעיתים דווקא המתקדם ביותר?


המסורות העתיקות הולכות ונעלמות מן העולם, כשהן מפנות את דרכן למדינות המפותחות בשם הקדמה. אך האם אכן פיתוח וקדמה הם הפתרון לכל הבעיות שלנו? מסע בעקבות נוודי מונגוליה הפראית מגלה לנו שהדרך לעתיד טוב ובטוח עשויה לעבור דווקא בעבר.


ירדן להבי | 19 בנובמבר, 2020

מה עולה לכם לראש כשאתם חושבים על המושג קדמה? ייתכן מאוד שצפה בעיני רוחכם תמונה של עיר מודרנית ועשירה מלאת גורדי שחקים, כלי תחבורה נוצצים ומרכזי קניות שופעים בכל טוב – דימויים שמזוהים עם מרבים המטרופולינים במדינות העולם המפותחות.

מדינות מפותחות מוגדרות על-ידי ארגונים בינלאומיים ככאלו המאופיינות באיכות חיים גבוהה, באוכלוסייה המתגוררת ברובה בשטחים עירוניים, ובכלכלה מגוונת שמבוססת על תעשייה, שירותים ומסחר. בניגוד להן, ניצבות מדינות מתפתחות ומדינות עולם שלישי, שכלכלתן מבוססת בעיקר על חקלאות ותושביהן נשענים על אורח חיים מסורתי יותר.

בעולם המערבי נהוג לחשוב שמדינות מתפתחות הן מתקדמות ועשירות פחות, ומקובל לתפוס אורח חיים מסורתי וקדום כעני. אך האם הנתונים שאותם בודק המערב הם אמת המידה היחידית לעושר? והאם היא בכלל אובייקטיבית? חולאן בטחויאג, אסטרטגית תקשורת ונגנית מחוננת שהתגוררה והתחנכה במהלך חייה בערים הגדולות בעולם, משתפת את צופי TED במסע שורשים בן 6 שנים בחברת נוודים בערבות מונגוליה הפראית: כיצד שינה את חייה מן הקצה אל הקצה וגרם לה לשקול מחדש את הגדרתה למושג "עושר".

מג'ונגל הבטון אל מרחבי הפרא

מונגוליה נחשבת למדינה מתפתחת שרק בעשור האחרון עוברת שינוי מכלכלה ריכוזית לשוק חופשי. לצד ערים מודרניות כמו הבירה אולן בטור, רוב רובה שלמונגוליה מורכב משטחי ערבות נרחבים ובתוליים, ובהם חיים שבטי נוודים המנהלים אורח חיים מסורתי בן אלפי שנים. 

לעיניים מערביות, מנהגי הנוודות עשויים להראות מיושנים ולא רלוונטיים לעידן הנוכחי, אך סיפורה של בטחויאג, ילידת מונגוליה הכפרית שקיבלה השכלה בינלאומית, מגלה כיצד זכתה מחדש בראייה מפוקחת על אודות התרומה הגדולה שלהם לקדמה.

בילודתה החלה בטחויאג לנגן בכינור מונגולי מסורתי המכונה בשפתם "מורין חור", או "כינור ראש הסוס". עד מהרה נגלה כישרונה הטבעי והיא יצאה לייצג את מונגוליה בפסטיבלים בינלאומיים. מיומנותה הקנתה לה כרטיס כניסה אל העולם המערבי, והיא זכתה להתגורר ולרכוש השכלה בערים גדולות בכל העולם במדינות כמו יפן, סין, פינלנד, גרמניה ושבדיה.

בתחילת שנות העשרים לחייה, בזמן ששהתה מעבר לים, התייתמה מאמה ותוך זמן קצר גם מאביה. מכיוון שהייתה בת יחידה, תחושת הבדידות הכריעה אותה והיא החליטה לחזור אל מולדתה, הדבר היחיד שלדבריה הרגישה שנותר לה. 

"כשהייתי הלומת צער, המדינה שלי העניקה לי תחושת ביטחון ושייכות", היא מספרת. "דמיינתי את שמי הנצח הכחולים של מונגוליה כאבי ואת הנוף הפראי והמהמם כאמי. אחרי שחייתי במדינות מפותחות במשך למעלה מעשור, התרחקתי מאוד מאורחות החיים הנוודיים, אז רציתי להתחבר מחדש ולחוות אותם בעצמי".

כשהשכנים הכי קרובים גרים במרחק 40 קילומטר

כדי להבין יותר טוב את שורשיה ואת זהותה, החליטה לצאת מהעיר אל עבר מחוזות אבותיה במונגוליה הכפרית. בטחויאג מספרת כיצד נסעה שעות בדרכי עפר כשהיא חוצה את המרחבים העצומים במטרה לפגוש את הנוודים המקומיים. זו הייתה משימה לא קלה, שכן אין להם בעלות פרטית על קרקע מסוימת או על אדמות מרעה, והם מתגוררים באוהלים מבודדים שעשויים להיות במרחק של 40 קילומטרים זה מזה.

"באזור הכפרי המונגולי הרגשתי חופש אמיתי מהו", היא מספרת. הנוודים פשוט נעים במרחבי הנוף כאוות נפשם ללא מגבלות או כבלים.

אחת ממשאלותיה הייתה לנסות ולחוות את הכנסת האורחים של הנוודים המונגולים, שעליה סיפרו לה הוריה שהיא "מסבירת הפנים ביותר עלי אדמות", וכיצד הם נוהגים להציע לזרים מזון ומחסה כל אימת שיצטרכו. לאחר נסיעה ארוכה, הבחינה לבסוף במספר יורטים צנועים – אוהלים מונגולים מסורתיים המשמשים את הנוודים – ועצרה לצידם. ואכן, עד מהרה הזמינה אותה משפחת נוודים פנימה והגישה לה ארוחה. כשסיפרה שהיא מטיילת באזור על מנת לחקור את שורשיה ושאין לה איפה לשהות, אמרו לה הנוודים – ממש כפי שסיפרו לה הוריה – שהיא מוזמנת להישאר עימם ככל שתצטרך. בסופו של דבר, היא שהתה עימם 9 ימים, והיא מספרת שנראה היה לה שאילולא הייתה ממשיכה לדרכה מיוזמתה, היו מאפשרים לה להישאר איתם עוד חודשים רבים.

"במשך 6 שנים ביקרתי יותר מעשרים משפחות, והחוויה שלי תמיד הייתה זהה", היא מספרת. "הם הזמינו אותי פנימה, הציעו לי אוכל ונתנו לי מקום לינה כשהייתי צריכה". במסעה התוודעה לכמה מינימליסטי הוא אורח החיים הנוודי. למשפחות שפגשה כמעט ולא היה רכוש, ואת המעט שהיה להם – חלקו עימה בשמחה. בתחילה, חשבה שהכנסת האורחים המפורסמת שלהם נובעת מאדיבות ונדיבות, אך בהמשך הבינה שזהו רק חלק ממערכת מתוחכמת של חיים בני-קיימה, שנובעת מפילוסופיית חיים עתיקה וייחודית.

כשלא משקיעים ברכוש, משקיעים במורשת

"היסטורית", מסבירה בטחויאג, "נוודים האמינו שאנחנו רק עוברים דרך החיים האלה, שאנשים באים ועוזבים ערומים. לכן הם מאמינים שאין טעם לבנות משהו שמזיק לטבע או לחשוק ברכוש חומרי – כשתוחלת החיים הממוצעת היא פחות מ-100 שנים בלבד [לעומת נצחיותו של הטבע]. במקום זה הם משקיעים במסורת, במורשת ובהיסטוריה ומעבירים אותן מדור לדור".

אותו ידע עתיק הוא כזה של חיים מן הטבע, והרמוניה איתו, חיים אמיתיים של אפס פסולת ורכוש מועט אך חיוני שמאפשר להם לנדוד בקלות ממקום למקום.

היורטים שבהם הם מתגוררים, למשל, הם אוהלים מונגולים מסורתיים שעשויים מ-100% חומרים טבעיים: מסגרת ורצפה מעץ, חבל עור ושמיכות עבות שעשויות מצמר כבשים. הוא מורכב ומתפרק במהירות ונישא בקלות. למרות פשטותו היחסית, הוא יעיל כל-כך עד שהוא מסוגל לחמם את הנוודים בחורפים המונגוליים המקפיאים המגיעים ל-50 מעלות מתחת לאפס.

"בתחילה, חשבה שהכנסת האורחים המפורסמת שלהם נובעת מאדיבות ונדיבות, אך בהמשך הבינה שזהו רק חלק ממערכת מתוחכמת של חיים בני-קיימה, שנובעת מפילוסופיית חיים עתיקה וייחודית".

המשפחות מספקות את מזונן בעצמן בצורה אורגנית לחלוטין ,למשל מוצרי חלב כמו גבינה לבנה, יוגורט ואפילו וודקה מבוססת חלב פרה. כל הכלים שבהם משתמשים הנוודים עשויים גם הם מחומרים טבעיים ומיוצרים בעבודת יד. כדי להתחמם בתוך היורט, שורפים גללי פרה יבשים כדלק.

"הכול היה בניגוד גמור לחיי בעיר שהיו מלאים בפלסטיק ומתכת", מספרת בטחויאג. "הייתה זו צורה שונה לגמרי של תחכום".

גם הכנסת האורחים המונגולית נולדה כחלק מהפילוסופיה הזו. לחופש המוחלט של חיי הנוודות מתלווה גם מחיר – הם נתונים לגמרי לחסדי הטבע. על כן הם פיתחו מערכת של ערבות הדדית שמסייעת להם לשרוד כקהילה, גם אם מרוחקת. "שלג כבד, שיטפון פתאומי או סערה משתוללת יכולים להרוס משפחה של נוודים". היא מסבירה. "היום זה זר שזקוק לעזרה, אבל מחר אלה יכולים להיות אתם. לכן הם דואגים זה לזה ומקבלים את פניהם של כל מי שזקוק לעזרה".

בשביל לחיות בבטחה בעתיד כדאי ללמוד ממסורות העבר

מסעה של בטחויאג הביא להארה וגרם לשינוי משמעותי בחייה. "השהייה במחיצת משפחת נוודים אמיתית העירה אותי. זה היה משהו שמעולם לא ראיתי בארצות המפותחות. היא גרמה לי להבין שעליי לחשוב יותר בגדול ורחוק מאשר הנוחות והקלות שלי". היא משתפת. עם חזרתה לעיר התחילה לחשוב על דרכים שיאפשרו לה לחיות באופן מינימליסטי יותר ולצמצם את טביעת הרגל הפחמנית שלה: עברה לדירה קטנה יותר, הובילה דיגיטציה במקום עבודתה כך שתחסוך נייר ופסולת, החלה לבחור בצורה מושכלת ומודעת יותר את דרכי התחבורה שבהן היא משתמשת ואת המוצרים שהיא רוכשת, ואף שינתה את מסלול הקריירה שלה והפכה ממשווקת מוצרי צריכה לפעילה סביבתית שעובדת עם ארגונים שמקדמים קיימות.

"אבל ללא ספק, השינוי הגדול ביותר הוא שהתחלתי לראות פיתוח בפרספקטיבה חדשה". היא מספרת.

"אנו חושבים שהמטרה הסופית של כל מדינה מתפתחת היא להפוך לטוקיו הבאה, או ניו-יורק, עם גורדי שחקים, מרכזי קניות גדולים וכבישי אגרה. קהילות ברחבי העולם נוטשות את אורח חייהם המסורתי במרדף אחר עושר חומרי.

בעולם שהולך ומבין שחברה שמייצרת פסולת שאינה אורגנית וכליית משאבים טבעיים איננה בת-קיימה בטווח הארוך, אי אפשר שלא לתהות מחדש לגבי ההגדרה לקדמה. חוכמת המסורות העתיקות היא זו שעזרה להן לשרוד בטבע במשך אלפי שנים. לראייתה של בטחויאג, דווקא למדינות המתפתחות יש הזדמנות לבחור את דרך התפתחותן ולהשתמש בידע הקדום שלהן יחד עם חידושים טכנולוגיים על-מנת לבנות סביבה בטוחה יותר למחיה גם בעתיד.

"אחרי הכול", מסכמת בטחויאג, "כולנו אורחים בעולם הזה, אז בואו ונפעל נכון עבור כדור הארץ וזה לזה בדיוק כמו שעשו הנוודים המונגולים הקדומים".

תמונת כותרת: Michel Arnault on Shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

15 פתגמי חוכמה שנולדו מהחיבור העמוק לטבע של הילידים באמריקה

על כתפיהם של ענקים – מדוע עלינו לנהוג בענווה כלפי מסורות שקדמו לנו

מינימליזם – כשבוחרים בפחות, עשויים לגלות שאנו נשארים עם יותר

עוד מרדיו מהות החיים:

התבוננות סביבתית חברתית - שלומית שרביט ברזילי ודליק ווליניץ על אקולוגיה, סביבה וחברה