הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

נשיא ארצות הברית לשעבר החל להתכתב בגיל 77 – הקרבה הייחודית של חברים לעט


8 בינואר, 2019

חבר לעט עשוי להישמע כמו מנהג ישן שעקבותיו היטשטשו מן העולם, אך מסתבר שהוא רווי יתרונות ועדיין נגיש ואפשרי. אנשים שהתכתבו לפני 30 שנה נפגשים לראשונה וההתרגשות בשיאה. מה הופך את החבר לעט לקרוב כל כך? מה במרחק, באנונימיות ובהמתנה מייצר אינטימיות ייחודית שכזו והאם זה אקטואלי גם בימינו אנו?


תום לב-ארי בייז

בשנת 2001 הצטרף ילד בן 7 מהפיליפינים לפרויקט חברים-לעט מטעם עמותה נוצרית הפועלת למען חמלה בינלאומית. במשך 11 שנים הוא התכתב עם אמריקאי מבוגר ששאל לשלומו, התעניין בכישוריו ובחוויית הלימודים שלו, שיתף בסיפורים ובתובנות מחיי המשפחה בארצות הברית ואפילו שלח תמונות של הכלבה מפעם לפעם. במשך יותר מעשור החליפו השניים התכתבויות; הנער היה שולח ציורים שצייר ואילו המבוגר היה מגיב בהתפעלות ומעודד את התפתחותו על ידי שליחת חומרי יצירה. כשהיה הנער בן 17 וסיים את השתתפותו בפרויקט, גילה שחברו לעט אינו אחר מאשר נשיא ארצות הברית ה-41, ג'ורג' בוש האב.

"בחגיגת כריסטמס אבלה בבית הלבן", היה רומז מדי פעם הנשיא לשעבר על זהותו, אך לרוב, כך כותבת מהיתה גאג'אנן במגזין Time, שמר על אנונימיות. גם בשביל לאפשר לנער להתבטא באותנטיות וגם בכדי לשמור על ביטחונו האישי, כפי שהמליץ לו ראש צוות האבטחה שלו. תארו לכם את הפתעתו הרבה של הנער כאשר גילה את זהות ידידו הקרוב-רחוק, ואת כאבו הגדול כשזה נפטר לא מזמן בגיל 94. איך זה מרגיש – לרקום קשר ידידות עם אדם זר מבלי לפגוש בו אפילו פעם אחת במהלך החיים? הציפייה למכתבים, החשיפה ההדרגתית, העצב והביטחון שבמרחק, כולם אלמנטים מורכבים ונפלאים של מנהג שכמעט ונעלם מהעולם – חברות לעט.

וילו אולדר מספרת במגזין Thrive Global על המפגש המרגש עם חברתה לעט, ליסה גוטיירז, 30 שנה לאחר שהחלו להתכתב דרך תוכנית חינוכית שפעלה בבתי ספרן. אולדר וגוטיירז, מניו זילנד ומשיקגו בהתאמה, היו בנות תשע כשהחלו לשלוח מכתבים אחת לשנייה. דפים גדושים בכתב יד ילדותי עשו את דרכם מעבר לים, חצו יבשות, והגיעו תוך כשבועיים ליעדם. "חלקנו סיפורים על משפחותינו, על חיות המחמד שלנו, על התחביבים ועל החברים. החלפנו תמונות של חיוכים חסרי שיניים בשנות השבעים, ושל משקפי הראייה המוגזמים שלי ושערה הפרוע של ליסה בשנות השמונים", משתפת אולדר. כל אלו במרחק של כחודש משליחת מכתב ועד לקבלת תשובה – חלון זמן שקשה היום לתפוס כסביר להמתנה.

מה הופך את המפגש עם חבר לעט למרגש כל כך?

באיזשהו שלב בגיל ההתבגרות ניתק הקשר ובמשך כל אותן שנים הייתה גוטיירז עולה במחשבותיה לא מעט, מספרת אולדר. כמו זיכרון מתוק שרק הופך מתוק יותר עם השנים, חותם החברות נשאר. 30 שנה מאוחר יותר קראה אולדר כתבה בעיתון על חברים לעט שנפגשו לאחר 55 שנה. בסקרנות והתרגשות, ניסתה לחפש אחר חברתה באינטרנט, אך לא זכרה כיצד לאיית את שם משפחתה. מאוכזבת הניחה לחיפוש וכבר ביום למחרת, הגיעה ההודעה המסחררת – "האם זו וילו אולדר שגדלה בניו זילנד? כאן חברת העט שלך, ליסה". מסתבר שגם גוטיירז קראה את אותה כתבה בדיוק והחליטה שהגיע הזמן לחדש את הקשר.

כעבור כשנה וחצי של אימיילים והתכתבויות בפייסבוק נפגשו השתיים בביתה של אולדר. "לא סביר ככל שזה עשוי להיראות, שתינו ידענו ללא צל של ספק שלמרות שלא תקשרנו מאז שהיינו נערות, נאהב אחת את השנייה", היא מספרת. וכך בדיוק היה. אותו הדבר קרה גם לסנדי פישר ובת' גראהם שנפגשו לאחר 38 שנה של התכתבויות. לא נראה לנו שתישארו אדישים לסרטון המתעד את מפגשן.

מה יש בהן, בחברויות לעט, שמייצר קרבה כה גדולה על אף היעדר המפגש האישי? ואולי, הפוך משהיינו נוטים לחשוב, דווקא בזכות ההיעדר הזה היא מתאפשרת? מעין מקום טוב באמצע, שבו הזמן מאפשר להכיר, להיחשף ולהיקשר ואילו המרחק, מצד שני, שומר מפני חיכוך. 

קווי דמיון בין החבר לעט ובין המטפל הפסיכואנליטי

בכתבה בנושא הקרבה הנרקמת בין זרים שפרסם במגזין The Guardian, מדמה אוליבר בורקמן את האדם הזר לבד קנבס חלק, כזה הנצבע בכל צבע שנבחר להוסיף. כמו המטפל הפסיכואנליטי, הוא מסביר, אדם שאינו קרוב מדי נשאר משקף את בבואתנו. אלמנט ההמתנה שבמערכת היחסים המקורית בין חברי עט עשוי להיות החוט המקשר – הזמן שייקח לנו לקבל תשובה יאפשר שהייה ארוכה מספיק עם השיקוף שייתן הדף. מהבחינה הזו, היתרון זהה לזה של כתיבת יומן, ובכל זאת, לא לכולם יומן מייצר מספיק מוטיבציה.

אם תרצו להסתכל על זה מהצד השני, כותב בורקמן, "חבר קרוב נוטה לקפוץ לתגובות של הרגעה ועידוד או הצעות לפעולה, שמקורן במחשבה על מה הוא או היא היו עושים אילו היו במקומכם", תגובה שכוונות טובות מאחוריה, אך לא תמיד היא נכונה ועוזרת. להבדיל מחבר קרוב שמכיר אולי גם צדדים אחרים בסיפור חיינו, לחבר קרוב-רחוק, כמו חבר לעט, מפאת הזרות היחסית ונקודת המבט המוגבלת, הנטייה להצעות ייעול נמוכה יותר. מקומו נשאר קשוב ומכיל יותר ותובנותיו שונות ומרעננות.

כוחם של הקשרים החלשים הוא מאמר מפורסם בתחום הסוציולוגיה, שנכתב על ידי הפרופסור לסוציולוגיה מארק גרנובטר, ומתאר את חשיבותם של קשרים רחוקים ברשתות חברתיות. מסתבר שדווקא מתוכם נובעים חיבורים מוצלחים וחיוניים, בשל היותם מחברים אותנו לקהלי יעד וחתכי אוכלוסייה שונים מאלו המאפיינים אותנו ואת קרובינו. יכול להיות שגם היבט זה הוא חלק מהקסם האופף את חברי העט. כמו להישאב לתוך סרט שמתרחש בארץ רחוקה, אנחנו זוכים "לחיות בעולם מקביל" דרך עיניו של חברנו הערטילאי (ברמה המעשית, לפחות). 

מהי קרבה מדומה ומדוע, למרות הניחוח השלילי, היא מהווה יתרון? 

יתרון טכני נוסף, ההופך את חברנו לעט למשמעותי כל כך, עשוי להיות ההתניה הפסיכולוגית שנקראת אינטימיות מדומה. במאמר ב-Psychology Today מסביר הפרופסור לפסיכולוגיה רונאלד ריג'יו כי מכיוון שקשר אינטימי מאופיין בקרבה פיזית, לעיתים קרבה פיזית מייצרת תחושת אינטימיות גם אם מדובר באדם זר. במילים אחרות, בדרך כלל מתוך האינטימיות המנטאלית נוצרת האינטימיות הפיזית ולעיתים, למשל כעבור מספיק זמן - כתף אל כתף - במטוס, ייווצר תהליך הפוך: אינטימיות מנטאלית מתוך האינטימיות הפיזית, ונמצא את עצמנו פורשים בפני שותפינו לשורה את המורכבות הכי חשופה ופגיעה שלנו.

במקרה של חבר לעט הקרבה הפיזית לא קיימת, ואנו חופשיים להשלים את החסר ברמה המנטלית. קרבתו הפיזית של החבר לעט, באיזשהו מובן, מבוטלת. הוא לא כאן בכדי שנרגיש את הריחוק הפיזי המאפיין מפגשים ראשוניים עם זרים ולנו נותר רק לדמיין. בהיעדר וודאות, יכול להיות שנוח לנו לדמיין את אותו חבר אנונימי כקרוב מהרגע הראשון. בהמשך לסוגיית הנגישות, אפילו אם שמו ידוע לנו, הוא נשאר מחוץ להישג יד וחופשי מספיק גם בשביל לשקר ולבדות כל מילה שנכתבת וגם בשביל להיחשף בצורה הכי כנה ופגיעה. איפה זה מותיר אותנו? האם חבר לעט מפתח אצלנו את היכולת לתת אמון באדם אחר? האם בריחוקו הוא מאפשר לנו להמציא את עצמנו מחדש - ובאותה נשימה לאפשר לאחרים להמציא עצמם מחדש?

זה לא בהכרח כתב היד ולא זמן התגובה או המרחק הפיזי לבדו, אבל משהו במכלול המאפיינים של חבר לעט יוצר חוויה מאוד ייחודית ונוגעת ללב. נראה שהקרבה מחזיקה לאורך שנים ונותנת מענה לרבדים בחיינו שלא תמיד מצליחים לבוא לידי ביטוי בקשרים הקרובים שלנו. אף פעם לא מאוחר מדי בכדי להתחיל, כך טוענים באתר PenPale World, ולא חייבים ללכת על כל הקופה, אפשר לשלוח מייל ליבשת רחוקה או להתכתב דרך הדואר עם מישהו מהעיר הסמוכה. גם אם נזכה רק בחלק מהיתרונות, את החברות הרווחנו.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

אנחנו באמת כל כך עסוקים, או שמשהו אחר מונע מאיתנו לפגוש חברים?

האם כתב היד עתיד להיעלם לאור הטכנולוגיה – ומה ירוויח מוחנו משימורו

עושים שלום עם השיער – כיצד לגרום לו לשתף פעולה עם השאיפות שלנו?

עוד ממהות החיים

20.05.19
אתה יודע שהצלחת להשיג שליטה במשהו כשאתה לא חושש להתרשל קצת
16.05.19
ההרצאה השבועית של TED: מה קורה כשמתגמלים עובדים דווקא על הכישלונות שלהם?
14.05.19
ליין נוסף של מצעים אקולוגיים מבמבוק – האם ניתן להשתחרר מתרבות הצריכה?
13.05.19
הגורמים המפתיעים שעיצבו את ההבדלים הפסיכולוגיים בין מזרח ומערב
07.05.19
הנוכחות שלנו מספיקה – פסיכולוגים מסבירים כיצד לגשת לאדם בשעת כאב
06.05.19
מאחורי יופיים של שמי לילה זרועי כוכבים מסתתרת הסימטריה של היקום
02.05.19
ההרצאה השבועית של TED: הפסיכיאטר ששרד מחנה ריכוז ולא הפסיק להאמין בבני אדם
01.05.19
9 ציטוטים מעוררי השראה של יאנוש קורצ'אק, המחנך האולטימטיבי
29.04.19
הכישרון לפגוש ענווה – ליהנות מהפשטות שבהיותנו בני אדם רגילים
24.04.19
סיטואציות מביכות – מתברר שיש להן סיבה טובה ואף כדאי לאמץ אותן אל חיקנו
22.04.19
הנדסת האושר של תעשיית הבידור – כך מעצבים עבורנו חוויות בלתי נשכחות
21.04.19
הפילוסוף של ההרים – 17 ציטוטים מאת ג'ון מיור, אבי הפארקים ושמורות הטבע
18.04.19
ההרצאה השבועית של TED: מדוע לפעמים העיניים מפריעות לנו לראות את המציאות?
17.04.19
החירות להפוך לאדם שאנו שואפים להיות מתחילה בנכונות להתבגר ולקחת אחריות
15.04.19
3 שינויים קטנים בבחירת המילים שלנו יכולים לעשות הבדל של שמיים וארץ
11.04.19
ההרצאה השבועית של TED: כיצד לוודא שאופטימיות לא הופכת לשאננות ביחס למצבנו
10.04.19
מיוון העתיקה ועד הודו הרחוקה – 5 סיפורי בריאה מציעים דרכים שונות להסתכל על תהליך היצירה
08.04.19
לאו דווקא מצב רוח – הנסיבות ההיסטוריות והתרבותיות שמכתיבות האם ומתי נחייך
04.04.19
ההרצאה השבועית של TED: מה בעצם יכול מבחן רורשאך לגלות על האישיות שלנו?
03.04.19
איזו גישה אתם נוקטים להפחתת שימוש בסמארטפון – רגע, בכלל יש לכם אחת?