הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

אני כמרכז העולם – כיצד אגוצנטריות משרתת אותנו ומתי היא לא?


24 בדצמבר, 2018

כיצור המתבונן מבפנים אל החוץ, אנחנו לרוב חווים את עצמנו כמרכז העולם, וזה בסדר. זו תפיסה חשובה להתפתחות התקינה שלנו כילדים, אך עם הזמן אנו נוטים להשיל אותה מעלינו לטובת ראיית עולם רחבה יותר. עם זאת, על פי הסופר דיוויד פוסטר וואלס, אגוצנטריות נשארת ברירת המחדל שלנו, ולדעתו שווה להשקיע מאמץ ולבחור מתי להתבונן במציאות דרכה באופן אוטומטי ומתי ייטיב עימנו לסובב את המפסק לאפשרות אחרת.


תום לב-ארי בייז

אחת מנקודות התורפה של ילד בן 7 במשחק דמקה היא שהוא מתקשה לתפוס את העובדה שהשחקן מולו אינו רואה את מה שהוא רואה. חסרה לו ההבנה שמהזווית שממול הלוח נראה אחרת, ועל כן הרעיונות שחולפים במוחו של האחר שונים משלו. אגוצנטריות היא המונח הפסיכולוגי שמתאר תודעה התופסת את עצמה כמרכז העולם. זהו שלב התפתחותי מוכר וחיוני המאפשר לנו לגבש זהות נפרדת וייחודית. אבל איך זה קורה? מה במבנה הפיזי והמנטאלי שלנו מאפשר לנו או מעודד אותנו לפתח תודעה שכזו? האם זו נקודת המוצא הראשונית שלנו כיצורים המתבוננים במציאות מבפנים החוצה?

אם נלך עם הרעיון הזה קדימה, אולי התשובה טמונה בהיותנו ישות היוצרת הבנה של העולם על ידי עיבוד המידע הבלעדי שמגיע אליה דרך חושיה? במילים אחרות, יש לנו מערכת קליטת מידע אינדיווידואלית שמבדילה אותנו מהסביבה ומייצרת עבורנו חוויה אגוצנטרית. תכף תבינו לאן אנחנו חותרים.

למעשה, אם ממשיכים בטיעון, הנבדלות נובעת במובן מסוים מהגבולות הפיזיים של גופנו. ואולם ניתן לערער על כך אם יורדים לרזולוציית חלקיקים. הרי האטומים המרכיבים את גופנו לא נבדלים מאלו המרכיבים את האוויר - אלו גבולות פיזיים רק ברמת ההגדרה שלנו. אם כך, האם זה נחשב לבסיס מוצק מספיק בשביל לפתח תודעה אגוצנטרית? בספרה התקף התובנה שלי, מספרת חוקרת המוח ג'יל בולטה טיילור על התקף השבץ שעברה. קריש הדם התיישב בצידו השמאלי של מוחה ובהדרגה עיכב פעילות עצבית הקשורה בחוויית הנבדלות שלה. היא מתארת בצורה ציורית מאד כיצד בכול רגע שעבר היה לה פחות ופחות ברור היכן היא נגמרת והעולם מתחיל.

אחת השיטות המחקריות להבנת רכיבי מערכת היא להוציא כל פעם אלמנט אחר ולבחון את השפעתו עליה. אם קיים אזור במוח שתפקידו לייצר עבורנו גבולות פיזיים המבדילים אותנו מהסביבה, אין ספק שיש לו חשיבות ושלתפיסה האגוצנטרית הרואה בנו את מרכז העולם יש תפקיד. כיצד הוא יוצר את אותה נבדלות עבורנו? על כך נוכל רק להמשיך להרהר בינתיים.

מובנת מאליה ומסתורית בעת ובעונה אחת. הנבדלות שלנו מהסביבה.

המתח בין נבדלות לאחדות

ובכל זאת, חיונית ככל שתהיה, התפיסה האגוצנטרית נועדה להתפתח עם ההתבגרות לכדי הבנת החיים כמערכת אקולוגית – מערכת המורכבת מהמוני פרטים בעלי חשיבות המנהלים מערכות יחסים. השחרור מאותה הסתכלות אגוצנטרית חשוב באותה המידה כמו התפתחותה בגיל המתאים. "אנחנו לא באמת משילים מעלינו לחלוטין את התפיסה האגוצנטרית המאפיינת את גיל הנעורים", כותבת סוזן קראוס, פרופסור לפסיכולוגיה ולחקר המוח ב-Psychology Today. היא מספרת על תת-תופעה הנובעת מאגוצנטריות ומאפיינת מתבגרים צעירים. היא נקראת "קהל מדומה" וזו הנטייה לחשוב שכלל הסובבים מתבוננים ומבקרים כל צעד בחיינו. לרוב, היא גם נשארת איתנו הרבה אחרי גיל ההתבגרות כמעין תופעת לוואי מתמשכת של התפיסה האגוצנטרית.

אם ניסיתם פעם להצטרף לשיעורי ריקוד ללא ניסיון קודם בטח תוכלו להזדהות עם תחושת הקהל המדומה, מסבירה קראוס. "זו התחושה שכל העיניים מופנות אליכם בעיקר ברגעים הכי מביכים". מה שאנחנו מפספסים, לטענתה, זו ההבנה שכולם מסביבנו מגושמים ונבוכים בדיוק באותה המידה ומוטרדים כל כך ממופע האימים שהם מייצרים, שאינם מסתכלים עלינו כלל. לפי דבריה של העיתונאית אן לאנדרס, רק בגיל 60 אנחנו מצליחים להשתחרר מהתפיסה החשובה אך מטעה שאנחנו מרכז העולם. "בגיל 20 אנחנו מוטרדים ממה שאחרים חושבים עלינו, בגיל 40 לא אכפת לנו ממה שהם חושבים עלינו, ובגיל 60 אנחנו מגלים שאף אחד לא באמת התעסק בנו מעולם", היא אומרת.

מדוע בעצם הבקרה על תפיסתנו כמרכז העולם חשובה כל כך? התשובה מגולמת באותם רגעים רוויי תסכול ועצבים שבהם כל מי שסביבנו נתפס כמכשול בדרכנו. בנאום שנשא הסופר דיוויד פוסטר וואלס בטקס סיום הלימודים של הקולג' האמריקאי Kenyon, הוא מתאר לסטודנטים את האתגר האמיתי בחיים הבוגרים, לעניות דעתו. וליבתו מורכבת מהבקרה על ראיית העולם האגוצנטרית שלנו.

החינוך המשמעותי אינו קשור בידע

רגעי האתגר של חיינו, טוען וואלס, באים לידי ביטוי בסופו של יום עבודה שגרתי ארוך, כשאנחנו נזכרים שהמקרר ריק ועלינו לעצור בסופר. הפקקים בדרך לא עושים עימנו חסד מיוחד והמעבר בסופר, על אף כמה שמתחשק לנו, לא מסתיים בגיחה פנימה והחוצה. השעה 21:00 בערב ואנחנו ניצבים בפני תור המשתרך בקצב משמים שבסופו קופאית מבוגרת ועייפה שכבר בקושי נותר בה כוח להעביר את המוצרים מול קורא הברקוד האדום המרצד.

הגוף שלנו כואב מהישיבה הממושכת, הבטן מקרקרת והעיניים טרוטות מהמסך, וכולם מסביבנו נדמים כמתנהלים לרעתנו. או לפחות בצורה הכי שגויה שיכולנו לדמיין. האישה שמעכבת את התור מחזיקה ביד אחת ילד צורח ובשנייה מנסה להגיש לקופאית תלושים שהמחשב לא מזהה. מישהו מאחורינו לועס בקולי קולות, אחרים בוהים בחלל כמו זומבים ומפהקים בהפגנתיות ובחורה צעירה מקשקשת בטלפון בלי הפסקה. עכשיו זה הרגע.

זה הרגע לבחור איך אנחנו הולכים לתפוס את המציאות, הוא מסביר. החינוך האמיתי, לטענתו, לא קשור כמעט בכלל בידע. הוא קשור בללמוד כיצד לחשוב. ברירת המחדל, על פיו, היא התפיסה האגוצנטרית: אנחנו בסך הכול מנסים לסיים יום עבודה ארוך וכולם עומדים בדרכנו. מעכבים את התור לקופה, ממלאים את הכבישים במכוניות ומפיצים ייאוש שרק מוריד אותנו למטה. היש מתסכל מזה?

שמים את עצמנו בצד, למענם ולמעננו

ומה אם ניקח את עצמנו בידיים ונרד ממרכז הבמה? מה אם נזכיר לעצמנו את המערכת האקולוגית שאליה אנחנו משתייכים? "זה לא בלתי אפשרי שחלק מהאנשים הנוהגים ברכבי ענק ומעכבים את התנועה נפגעו בעבר בתאונת דרכים קשה והונחו על ידי המטפל שלהם לרכוש רכב גדול שיעניק להם את הביטחון לחזור לנהוג", אומר וואלס. זה גם לא חסר סיכוי שלילד של הגברת שמנסה להעביר תלושים בקופה יש קשיים התנהגותיים, השמרטפית בדיוק חלתה ולא נותרה לה ברירה אלא לצלול אל תוך האתגר הזה למרות שהיא ערה כבר שלושה לילות רצופים בגלל הבריאות הלקויה של בעלה. וגם יכול להיות שכל שאר האנשים סביבנו בתור עייפים, טרודים ומתוסכלים בדיוק כמונו, "ולחלקם יש אולי חיים קשים, מייגעים או כואבים בהרבה משלנו", מוסיף וואלס.

כל ההנחות הללו אולי אינן נכונות כלל. אולי זו סתם המצאה או איזה סיפור בדוי שאנחנו נספר לעצמנו. אבל הן גם לא באמת בלתי אפשריות. נכונות או לא, הן יכולות לשפר את חוויית המציאות שלנו, אומר וואלס בנאומו. זו לא הטפה מוסרית, הוא מסביר, זו הצעה לנקודת מבט שיכולה להקל את הרגעים היומיומיים המתסכלים שכולנו כנראה מכירים. זו הצעה להיות חופשיים לבחור בין ברירת המחדל האגוצנטרית שמלווה אותנו מילדות לבין שאר האפשרויות, ביניהן הנחת יסוד שמורידה טיפה את הווליום מהנבדלות והייחודיות שלנו. אז נכון, אנחנו באיזה שהוא מובן שבויים בגבולות החוויה החושית האינדיבידואלית שלנו, אבל כפי שראינו, אותם גבולות אינם מוצקים לחלוטין ובתוכם, בתור אלו המעבדים את המידע, נותר לנו מרחב למשחק. אנחנו בכול מקרה מספרים לעצמנו סיפור כלשהו, אז לפחות שיהיה אחד מוצלח.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

מה בעצם מפריד את התודעה שלנו מזו של אחרים – וכיצד זה מסביר תכונה בסיסית של היקום

כמו יין טוב – אנחנו ממשיכים להשתכלל קוגניטיבית ומנטלית במשך כל החיי

לא חייבים להיות גיבורים – משחררים את "ילד הזהב" מהציפיות

עוד ממהות החיים

19.09.19
ההרצאה השבועית של TED: עד כמה אנו בטוחים שהתודעה שלנו אמיתית?
18.09.19
גבולות החיים הולכים ומיטשטשים – מדענים גילו גנים שמופעלים אחרי המוות
16.09.19
שיחות בין עמדות מנוגדות הן דרך פתלתלה – לכן כדאי לצלוח אותן בהילוך נמוך
12.09.19
ההרצאה השבועית של TED: שלושה רכיבים שמעלים את הסיכוי שלנו לשכנע אחרים
10.09.19
כיצד לסגל פתיחות לחוויה ויכולת לראות את המציאות כפי שהיא באמת
09.09.19
4 סגנונות של עמידה במשימות – לא משנה איזה טיפוס אנחנו, יש דרך להוציא מעצמנו את המיטב
05.09.19
ההרצאה השבועית של TED: הכלי העיקרי להבטחת עתידנו הוא הדמיון שלנו
04.09.19
מדוע לקשרים הקרובים שלנו פוטנציאל קנאה גדול וכיצד ניתן לנתב אותה להתפתחות אישית?
03.09.19
לשמוע צבעים ולראות טעמים – כיצד פועל המוח כשמתמוססים הגבולות בין החושים
29.08.19
ההרצאה השבועית של TED: מספר תובנות לחיים שאפשר לקחת מהשיטה המדעית
28.08.19
לפתוח את הראש בעזרת שפות זרות – 7 מילים שמתארות סיפור שלם ברגע
27.08.19
באילו תנאים ונסיבות עדיף להתמקד בדבר אחד, ומתי כדאי לפרוס רשת רחבה?
22.08.19
ההרצאה השבועית של TED: בקשת עזרה נבונה ומדויקת מעודדת מענה חיובי ואפקטיבי
21.08.19
17 ציטוטים על חינוך, השכלה והוראה – היסודות שעליהם בנויים האדם והחברה
20.08.19
הרשו לעצמכם להוריד את האצבע מהדופק מדי פעם – התועלת מצמצום הבקרה בחיינו
19.08.19
חזרה על מנטרה משקיטה פעילות מוחית הקשורה בסטרס, גם עבור מי שלא מתרגל מדיטציה
15.08.19
ההרצאה השבועית של TED: סתגלנות מבדילה בין הצלחה לכישלון, והיא ניתנת לשיפור
14.08.19
לפעמים חוסר החלטיות הוא קריאה לחיזוק הדימוי העצמי – אך ספק הוא גם המפתח לתהליך
12.08.19
מה מושך אותנו בהצצה לחייהם של אחרים, אפילו אם הם זרים גמורים או אלמונים
08.08.19
ההרצאה השבועית של TED: הבנת הרגשות של בעלי חיים יכולה לשנות את גישתנו לעולם