אנחנו יודעים שלטבע יש אפקט מרגיע ומרפא, אבל מה בעצם קורה שם במוח שלנו כשאנו יוצאים אל המרחבים? מסתבר שכשאנו בטבע מופעל במוח מנגנון עתיק המסייע לשהות בקשב לרגע הנוכחי, ועל ידי כך לתת לנו מנוחה קוגניטיבית ולהגביר את השלווה ואת היצירתיות.

צליל הצעדים שלנו הוא דבר שאנו שמים לב אליו רק לעיתים רחוקות. הוא אמנם מלווה אותנו לכל מקום, אך נסו להיזכר מתי הבחנתם בו לאחרונה, או כיצד נשמע קול הליכתכם. ברובו המכריע של הזמן אנו צועדים על מרצפות או על משטח מלאכותי אחר, והאוזניים שלנו כבר כה רגילות לצליל עד שהן פשוט מוחקות אותו מהתודעה. מה גם שיש לנו רשימה ארוכה של דברים לחשוב עליהם, וצליל הצעדים נמצא ממש בתחתיתה.

מתי אנחנו כן מתחילים להבחין בו? כאשר עלים יבשים מרשרשים תחת הסוליות, זרדים מתפצחים, אבנים משתפשפות וחול נגרר. יש צליל ייחודי להליכה בטבע, ואפשר ממש לדמיין את ה'סווש' הזה של הרגל כאשר היא באה במגע עם המשטח הבלתי אחיד ומנסה להשיג בו אחיזה. וזה לא הדבר היחיד שאנו ערים אליו פתאום כאשר אנו יוצאים אל מרחבי הפרא, או סתם לשבילי הפארק העירוני. כל מערכת החישה שלנו מכוילת בצורה שונה. אנו מסוגלים להבחין בריח של נחל, או בריחם של אורנים, אנו מזהים שינויים קלים שבקלים בתאורה, מבחינים במרקמם הייחודי של אבנים או עצים מסוגים שונים וכן הלאה.

החלק החושב במוח זקוק למנוחה

העיתונאית והכתבת המדעית פלורנס וויליאמס טוענת כי התגובה הייחודית של המוח לסביבה טבעית נעוצה בהיסטוריה ההתפתחותית שלו. וויליאמס התארחה בפודקאסט של סריני ראו, The Unmistakable Creative, ובו היא מסבירה את פעולת המנגנון המנטלי שמחווט לטבע, וכיצד הוא מוביל אותנו לשהות מלאה ועוצמתית ברגע הנוכחי.

בספרה הראשון חקרה את הרכב החומרים שנמצא בגוף שלנו כתוצאה מהחיים בעולם המודרני, מה שלדבריה מציג תמונה די עגומה. הספר השני שלה, The Nature Fix, עוסק בעניינו ומהווה קונטרה לראשון. "יש בו מסר יותר חיובי ונוסך ביטחון", היא אומרת. בספר, וכן בפודקאסט, היא מדברת על האפקט של שהות בטבע על יצירתיות, בריאות ואושר, מנקודת מבט נוירולוגית.

"דברים מאוד מעניינים מתרחשים במוח שלנו כשאנו יוצאים לטבע", היא אומרת. "אנחנו נשאבים לחלוטין אל הרגע הנוכחי". לטענתה, היומיום השגרתי שלנו הוא ממלכת קליפת המוח הקדם מצחית, החלק האחרון שמתפתח במוח שלנו ואחראי בעיקר על תפקודים קוגניטיביים גבוהים. רוב מה שקשור בתכנון קדימה או ניתוח לאחור מתרחש באזור הזה, מה שמאפיין את רוב המשימות וההתנהלות שלנו לאורך יום ממוצע. אנחנו מתכננים נוסח של מייל, יוצרים בראש תזמון למשימות, חושבים על השיחה שהייתה לנו אתמול וכיוצא באלה. שהייה ברגע היא אירוע נדיר. המוח לא מרפה אחיזה מהמחשבות על כל מה שיהיה או שהיה "רק" בשביל להתפנות רגע למה שקורה ממש עכשיו. "אבל כשאנו יוצאים החוצה והולכים ביער, המערכת הלימבית והחושית העתיקה יותר שלנו באמת מופעלת ומתחילה לדרוס את המערכת הקוגניטיבית. זה נותן למוח החושב מנוחה", מסבירה וויליאמס.

כדי להבין את הסיבה לכך היא הולכת אחורה לתקופה שבה התפתח המוח האנושי. לדבריה, המערכות העתיקות יותר נועדו לתת מענה לחיים בסביבה טבעית. בני האדם הקדמונים לא נדרשו לכמות החישובים שעושה אדם ממוצע בן ימינו, ובטח לא למורכבות שלהם. המוח של אז שימש את האדם יותר להתמודד עם הטבע וכדי לעשות זאת היה עליו להיות מודע לסביבה בכל רגע נתון. כשאדם היה הולך בסוואנה או ביער, המערכת הנוירולוגית שלו הייתה עסוקה כל הזמן בקלט חושי. היה עליו להבין מה משמעות הצבע של העלים, מה מספרים קולות הציפורים, מתי משתנה הריח באוויר ומספר לו על בוא הגשם. כדי לעשות את כל אלה המוח צריך להיות ממוקד כל הזמן במה שקורה עכשיו.

"אם חושבים על זה, חיות יער תמיד יודעת מה קורה, הן נמצאות בקשר זו עם זו. יש מן רשת קשר שאליה כולם ערניים", אומרת וויליאמס. "בני אדם הם היונקים היחידים שנכנסים ליער והם חסרי כל מושג לגבי מה שקורה בו. יש לנו את החומרה לעשות זאת, אבל שכחנו איך משתמשים בה. כשאנו יוצאים בחזרה לטבע אנו מתחילים ללמוד את זה מחדש".

בנקודה זו כדאי לציין נקודה חשובה בשיחתם של וויליאמס וראו. השניים יוצרים זהות של ספורט אתגרי בטבע עם שהות בטבע וגוזרים מכך את התובנות לגבי מיינדפולנס וקשב לרגע הנוכחי. אבל גישות אחרות מדברות על מצב מנטלי שונה. בזמן ששהות בטבע אכן יכולה להוביל אותנו לשהות ברגע, ספורט אתגרי מוביל אנשים בדרך כלל למצב של פלואו, שבו המוח עושה בדיוק ההיפך – הוא אינו מודע לסביבה ולהתרחשות, אלא נמצא בריכוז סופר-גבוה בפעולה מסוימת, או בסנכרון של כמה פעולות. זה מצד אחד לא מצב אוטומט, ומצד שני לא מודעות מלאה. הזיהוי של ספורט אתגרי עם שהות בטבע אינו מדויק, ולראיה ענפי ספורט אתגרי שאפשר לעשות באזורים אורבניים, כמו פארקור, קיר טיפוס, מרוצים עירוניים למיניהם וכן הלאה. אמנם במקרים מסוימים יכולים להיווצר התנאים לרגעי קשב חזקים – כמו למשל בדוגמת הגלישה שמביא ראו מניסיונו: גולש שמנסה להתאזן על גל וצריך להבחין במצב גופו, במצב המים, בחספוס המשטח שתחת רגליו, ברוח וכך הלאה. אבל ברוב המקרים השהות בטבע אינה מפעילה את המוח באותו אופן שבו מפעיל אותו ספורט אתגרי.

זה פשוט כמו ליהנות מציוץ הציפורים

ההבחנה הזו חשובה כי לכל מצב מנטלי יש יתרונות משלו, ואחד החשובים של מודעות לרגע הוא מנוחה למוח החושב, מה שלא קורה בהכרח בספורט אתגרי. בנוסף לכך, מחקרים מדעיים שעסקו בעיקר במיינדפולנס מצאו כי קשב לרגע הנוכחי מספק שפע יתרונות אחרים. אבל לא לכל אחד מתאים לתרגל מדיטציה – וויליאמס פותחת כאן את האפשרות ליהנות מיתרונות השהות ברגע גם בדרך הטבע. בחלק האחרון של השיחה, אם כן, היא מציעה אפשרויות יישום, ולא, היא לא מדברת על טרק של שבוע בהרים. אחת האפשרויות היא מקלחת היער היפנית, שבה התעמקנו בעבר ויש גם דרכים פשוטות ומידיות יותר.

אופציה אחת היא לזהות את האלמנטים הטבעיים בסביבה שלנו ולתת להם תשומת לב. "כשאני בחוץ אני עושה מאמץ גדול לשאול את עצמי 'איזה ציפורים בחוץ היום, מה אני שומעת?' ולמרות שאני אפילו לא מכירה את שמותיהן, אני מנסה להאזין לקריאותיהן ולזהות היכן הן". דברים נוספים שהיא מפנה להם קשה הם דפוסי העלים בעצים, איכויות האור והתנהגות השמיים. "אילולא הייתי עושה זאת, הייתי פשוט מביטה ישר קדימה ומהרהרת בלא-משנה-מה שהרהרתי עליו. זה פשוט לדחוף את עצמך אל הרגע הנוכחי. זה הסוד".

אפשרות שנייה היא צפייה בתמונות או בסרטי טבע. גרטשן ריינולדס מדווחת ב-New York Times על מחקר שמצא כי לתמונות של טבע יש אפקט דומה לזה של שהות בטבע. ואפשר להבין זאת, כיוון שהגירוי החושי זהה. בתמונות זהו גירוי ויזואלי ובסרטי טבע (כמו אלה שפיזרנו לאורך הכתבה) בדרך כלל נוסף לכך גירוי שמיעתי. זה עושה עבודה חלקית שכן בטבע כל חמשת החושים יכולים לפעול סימולטנית, אבל זה פתרון טוב לזמנים הארוכים שבהם אנו נמצאים בתוך מבנים. עצה אחת שמספקים וויליאמס וראו – התקפה לכל האפשרויות – היא לשים את הנייד בצד. עצם הנוכחות שלו מבטלת כל אפקט של נוכחות ברגע. הם מתארים מחקר שבדק את יכולת קריאת הרגשות של ילדים באמצעות מבע העיניים לאחר מחנות קיץ בטבע, לעומת מחנות קיץ במקומות סגורים. המחקרים מצאו כי ללא גישה לטכנולוגיה התוצאות משתפרות בדרמטיות. השהות בטבע מחדדת את הקשב של הילדים גם לילדים שסביבם, מה שבמקרה הזה התבטא בהבנה חברתית עמוקה.

וויליאמס אומרת כי "המוחות שלנו פרימיטיביים במובן הזה. הם התפתחו בסביבה החיצונית כדי לקרוא נופים טבעיים. מערכת החושים מותאמת לפעילות הזו. היא לא תוכננה לחצות מעגל תנועה במחלף במרכז לוס אנג'לס. זה מציף את המערכת התפיסתית ומתיש אותנו בדרכים שאנחנו בכלל לא מבינים".

לרבים מאיתנו גם אין רף להשוואה. רוב אוכלוסיית העולם מרוכזת בערים גדולות. אדם נולד אל תוך המצב הזה והוא נחרט בו כברירת המחדל. הטבע, לעומת זאת, נראה כמו החוויה האחרת. אבל מבחינת המוח הטבע הוא תמיד ברירת המחדל. לכן אנחנו בכלל לא מודעים לכך שהמוח שלנו תחת סטרס כל הזמן, ופתאום בטבע אנו חווים הקלה. על פי וויליאמס, כשאנו נחשפים לטבע אנחנו בסך הכול מחזירים את המוח לסביבתו הרגילה. אנו נמצאים במקום שמערכת הקלט החושי שלנו מבינה באמת, ולכן הטבע מרגיש טבעי כל כך.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הכמיהה לטבע – מה מתרחש בתודעה כשאנו נחשפים ליופייה של השממה הפראית

15 פתגמי חוכמה שנולדו מהחיבור העמוק לטבע של הילידים באמריקה

התחדשות מנטלית – כך יערנות מלמדת אותנו עקרונות חשובים לשימור האיזון הרגשי שלנו

עוד מרדיו מהות החיים:

מעבדות לחירות