מביצת ההפתעה של קינדר ועד לנבכי חוויית הקיום האנושי – מה מייצר עניין ומקרב בין אנשים? כדי לגלות, אפשר לגשת לחקר עצמי כמו לחקר מדעי.

באחת הסצנות בקומדיה Just Married, שבה משחקים אשטון קוצ'ר ובריטני מרפי זוג שזה עתה התחתן, בני הזוג משוטטים במדרחוב ציורי בוונציה, בין עמודי בטון מסותתים כמיטב תפארת היצירה האירופאית בזמן שמוסיקה איטלקית בוקעת מאקורדיון סמוך. בסך הכול נשמע כמו פסגת הרומנטיקה, אך אנחנו בעצם עדים למרפי שאוחזת בספרון וקוראת בקול פסקאות בנוגע לאדריכלות המקומית וקצת מאחוריה כושל קוצ'ר בתוך ענן של יונים המתפזרות לכל עבר, נלחם בהן בארבעת גפיו המתנופפות במרץ, ואולי יותר מזה – נלחם בשיעמום. כצופים בסרט, אין ספק שהסצנה מעלה חיוך על הפנים, אך במציאות נראה שעלינו על בעיה: אולי זו מרפי שמשעממת את קוצ'ר, בין אם היא מודעת לכך או לא, אולי זו האומנות עצמה שבה הוא לא מוצא עניין, ואולי זה אפילו הוא עצמו שמשתעמם בצורה אקטיבית.

"אחד הפחדים הגדולים שלנו, כאשר אנחנו יוצאים אל העולם ומתקשרים עם אחרים, הוא שאנחנו, בסופו של דבר, סתם משעממים", טוען הפילוסוף אלן דה בוטון בסרטון של The School of Life. אתם יכולים להזדהות עם החשש הספציפי הזה או אולי עם כמה ממקורביו – החשש מלפגוש חבר שאנחנו מאוד אוהבים אך לאחרונה המפגשים עימו הפכו משעממים עד כדי הירדמות או החשש מהקושי למצוא מושאי עניין בחיים שלנו. מה אפשר לעשות אם השיעמום מעכב אותנו? אם הוא מונע מאיתנו לייצר אינטראקציות חברתיות או לחוות סיפוק והנאה בחיים?

לפי דה בוטון, אין דבר כזה 'אדם משעמם'. מעצם היותנו בני אנוש אנחנו מורכבים דיינו בכדי להיות מרתקים עבור כל אחד. "כאשר אנחנו קוראים לאדם מסוים 'משעמם'", הוא מסביר, "אנחנו בעצם מתכוונים לכך שאין לו את האומץ או היכולת לספר לנו איך זה להיות 'הוא' בעולם". כמו הקומבינציות המספריות על לוחיות הרישוי של הרכב, המתרבות ככל שמספר הספרות עולה, גם אנחנו מהווים תצרף של תכונות אופי, רגשות, חוויות עבר וידע. אלמנטים רבים כל כך שיוצרים אינסוף קומבינציות של בני אדם. פאזלים על גבי פאזלים שכל אחד מהם חווה את העולם דרך הפילטרים המאוד ייחודיים שלו, ויכול לספר על זה.

מה אפשר לגלילאו גליליי – ומנע מתומאס הריוט – להבין את הירח?

יש משפט שמקורו אינו ידוע ולפיו "אנחנו לא רואים דברים כפי שהם, אלא כפי שאנחנו", והוא נכון גם לגבי הפסיכולוגיה של האינטראקציה החברתית וגם לגבי המחקר המדעי. בשנת 1609, כשהאסטרונום האנגלי תומאס הריוט התבונן דרך עדשת הטלסקופ אל עבר הירח, הוא תיאר, תאמינו או לא, משהו שנראה כמו גוש גללי פרה מנוקדים, מספרת ג'יין טרייסי בכתבתה ב-Aeon. חצי שנה לאחר מכן העמיד המדען גלילאו גליליי את הטלסקופ שלו והתבונן באותו אובייקט הצף בחלל. הוא תיאר ברישומיו רכסי הרים "בוערים בקרניה המרהיבות של השמש". אז נכון שהטלסקופ של גלילאו היה מתקדם יותר ואפשר רזולוציה גבוהה יותר, אך לדברי ההיסטוריון סמואל י. אדגרטון, לא זה היה מה שמנע מהריוט לתאר את הירח בצורה מדויקת.

גלילאו, לעומת הריוט, חי באיטליה בתקופה שבה פיתחו האומנים האיטלקיים את טכניקת הרישום של יחסי אור וצל. השימוש בפרספקטיבה נכונה ובהצללות לצורך יצירת תחושת עומק הפך להתמחות של ממש, ומסתבר שגם האסטרונום ספג לא מעט כישורי רישום שכאלו. כשהתבונן בירח דרך הפילטרים הייחודיים שלו – דרך הידע שצבר והאסוציאציות שהוא העלה בו – מיד הבחין בצללים הנוצרים מההסתרה של קרני האור על ידי גבעות דמויות רכסי הרים. הוא ישב לשרטט את מראית עיניו והבין שמדובר באובייקט כדורי תלת ממדי ששטח הפנים שלו גדוש עמקים וגבעות. "הריוט, איש אשכולות מבריק אך עיוור לגיאומטריה הזו, הסתכל על אותה סצנה בדיוק, חצי שנה לפני גלילאו, אבל לא יכול היה להבינה", כותבת טרייסי.

אם הריוט היה פוגש בכמה אומנים איטלקיים ולומד מהם כיצד נראה העולם דרך נקודת מבטם, יכול להיות שהוא היה מזהה את הירח באחת מתצפיותיו. מה שאנחנו מצפים לראות בונה במידה רבה את מה שנראה, אך יש כאן פרדוקס: אם לא יהיה לנו ידע קודם, אנחנו עלולים לפספס דברים כי לא העלנו על דעתנו שייתכן שנחזה בהם, כמו שקרה להריוט, ומצד שני, ידע קודם עלול לגרום לנו לפספס דברים מכיוון שיש לנו ציפייה מאוד ברורה למה שאנחנו הולכים לראות. למשל, אם היום מדענים יתבוננו בירח, מרוב שהקונספט 'ירח' מוצק עבורם, הם עשויים לפספס אי אלו תגליות שלא מתיישבות עם החוקיות המוכרת להם.

אשפה של אחד עשויה להוות אוצר לאחר

היכולת לאזן בין השניים – להחזיק ידע קודם במידה שתאפשר לנו לחבר נקודות לכדי סיפור הגיוני ולהתבונן במציאות דרך נקודת מבט חדשה ורעננה – היא מושא התשוקה של רבים. בהתבסס על תיאוריית התצרפים, כל עוד אנחנו נשארים אותו פאזל המתבונן דרך אותם פילטרים, קשה להאמין שנצליח לגלות נקודות מבט חדשות. אבל אין ספק שאדם אחר, בעל פילטרים אחרים, יכול להכניס עניין.

ה-BBC יצרו סדרת פודקאסטים שנקראת Boring Talks ובה בכל פרק מדבר אדם אחר על נושא שעשוי להישמע משעמם מאד, אך עבורו הוא הרפתקה שאין כדוגמתה. הגישה שלהם לגבי שיעמום ונקודות מבט חדשות טוענת שדרך עדשת הטלסקופ של מישהו מלא תשוקה נוכל גם אנחנו לחוות תוכן כמרתק.

כל מה שאנחנו פוגשים הופך לכלי בארגז הכלים שלנו.

אחד הפרקים עוסק בדף האזהרות הקטנטן המגולגל בתוך אריזת הצעצוע של ביצת ההפתעה קינדר. 34 שפות שונות שמציגות את אותה האזהרה. למה אנגלית ועוד כמה שחקניות משנה חזקות לא יכלו להספיק? מה יותר קל לקנות בארצות הברית – אקדח או ביצת הפתעה? למה בחר היצרן האיטלקי לרשום את אותו הנוסח גם בצ'כית וגם בסלובקית? גם בקרואטית וגם בסרבית? צמדי שפות שנשמעות ונקראות כמעט באופן זהה. פוליטיקה פנימית ופיסות היסטוריה שזורות בתוך פתקון באורך של 119 מילימטרים. כנראה שלא היינו אוספים אל אמתחתנו את הידע הקודם הזה לולא האריס, ולכו תדעו איזה ירח נזהה בזכותו.

פרק אחר עוסק בכישורים הנדרשים בכדי להיות נהג ומוכר מוצלח של גלידה בוואן ופרקים נוספים עוסקים בסוגי התעטשויות שונים או באלגוריתם של אמזון לתמחור ספרים באינטרנט. 22 פרקים קיימים כרגע בסך הכול, ורוב הסיכויים שתמצאו שם אחד שיצליח לעניין אתכם בנושא שקודם נתפס בעיניכם כמשעמם.

יורדים לפרטים – הפעם פנימה במקום החוצה

אז גישה אחת מציעה שדרך נקודת מבטו של אדם מלא תשוקה נוכל לסגל לעצמנו נקודת מבט חדשה ומתעניינת – מעין התבוננות רעננה יד שנייה – וגישה אחרת, שמציע דה בוטון, הולכת פנימה במקום החוצה. אבל בקונספט דומה.

שני הדברים היחידים שיכולים למנוע מאיתנו להיות מעניינים, הוא מסביר, הם אי היכולת שלנו להבין ולהכיר את עצמנו לעומק או אי היכולת שלנו לתקשר זאת לאחרים. ההיכרות שלנו עם עצמנו מאוד דומה למערכת יחסים שנרקמת עם אדם חדש ובה עם הזמן אנחנו מעמיקים משלב שיחת החולין אל עבר היכרות כנה ואינטימית יותר. מאנקדוטות שסובבות סביב מזג האוויר וכמה הוא מוצא חן בעיניו או לא, אנחנו מגלים ממה הוא חושש, מה מצחיק אותו, מה מסב לו עונג ומהן השאיפות הכי אמיצות שלו. או שלנו.

לא רק שעל פי דה בוטון אין דבר כזה 'אדם משעמם', אלא שלטענתו אין דבר כזה 'דבר משעמם', זה הכול שאלה של התבוננות. בדיוק כפי שהירידה לעומק הפרטים של ביצת הקינדר הופכת אותה לסיפור מרתק, כך גם הירידה לפרטים בנוגע למי שאנחנו הופכת אותנו למרתקים. "כל אחד שבאופן נאמן וכן מצליח לתפוס את המידע האמיתי לגבי הקיום האנושי – במה הוא חושק או מקנא, על מה הוא מתחרט, מתאבל או חולם – מובטחת לו היכולת לאסוף סביבו קהל מרותק", טוען דה בוטון.

האם אנחנו מרשים לעצמנו לפתוח את הדלת?

מה מונע מאיתנו מלהעז? כשמהמרים בגדול, מרוויחים בגדול

אדם מעניין, לדעתו, הוא לא אדם שמבחוץ נראה מושך ומגניב, הוא גם לא זה שטייל במיליון מקומות מרוחקים או זה שמדבר על נושאים ברומו של עולם ומרשים אותנו במושגים מפוצצים. אדם מעניין, על פי דה בוטון, הוא דווקא זה שטיפח יכולת הקשבה נעימה מתוך מודעות עצמית גבוהה ובאופן אמין מעז לדבר על הפאתוס, הדרמה והמוזרות שבלהיות חי.

כשם שקל יותר לקבל החלטות עבור אחרים, כך קל יותר לסכן מידע חיצוני לנו מאשר את הרגשות הכי אינטימיים. הדרך הבטוחה בשיחה היא לדבר על נתונים יבשים: מתי הייתה מסיבת יום ההולדת, איפה, כמה אנשים נוכחו ועד איזו שעה נמשכו הריקודים. גם אם זה ישעמם מישהו, זה לפחות לא אנחנו ששעממנו אותו. זו המסיבה. ההימור הגדול יותר הוא לדבר על תחושת הבדידות או חוסר השייכות שהרגשנו. על איך שמרוב לחץ נשפך לנו המשקה בדיוק במקום שבו מישהי עמדה להתיישב וברגע של חולשה ברחנו משם כי לא העזנו לפנות אליה בכדי להזהיר אותה מהשלולית המביכה.

זה הרבה יותר מפחיד – בעיקר כי זה מאיים על אידיאל הנורמליות שרובנו מחזיקים בראש – אבל כמו ברוב הדברים בחיים, כשאנחנו מהמרים בגדול אנחנו מרוויחים בגדול. לכו תדעו מי יתגלגל מצחוק מהסיפור שלכם, ישתף בסיפור דומה וימס את האבן שעל ליבכם.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

החומר שממנו עשוי החופש – מדוע התבודדות היא הרגל חיוני לשגשוגנו כיחידים וכחברה

משיחות חולין ועד צלילות אל נבכי הנפש – מה גורם לאנשים להרגיש בנוח לצידנו?

האם אתם טיפוס בוקר או טיפוס ערב? היכרות עם השעון הביולוגי האישי יכולה לחולל פלאים

עוד מרדיו מהות החיים:

הורה דרך: ארגז כלים להתמודדות יומיומית עם חווית ההורות, בדרך לגידול ילדים מאושרים.