הרב מכר ״לממש את הטוב שבך״ עכשיו בחנויות הספרים, לרכישה לחצו כאן X

אם אתה לא שם אתה לא קיים? מדוע מציאת כינויים לתופעות חיונית להתפתחות שלנו


12 ביוני, 2018

תום בייז

סביב גיל שנה אנחנו לומדים לקרוא לאבא "אבא" ולאימא - "אימא" ואז לצעוק את שמותיהם מהחדר הכי רחוק בבית רק כדי שכשיגיעו בריצה נשאל מתי אוכלים ארוחת ערב. בגיל מאוד צעיר אנחנו מצביעים על המנורה בתקרה ונותנים לה שם – "אור". בהמשך החיים נדייק אותו ל"מנורה" או "מנורת תקרה". שיום היא אחת הפעולות הקוגניטיביות הראשונות שאנחנו לומדים, ומשמעותה – לתת שם לדברים. בזכות התיוג הזה ויצירת השפה המשותפת אנחנו יכולים להסביר את עצמנו ולקבל תגובה או עזרה רלוונטית. בגיל מאוחר יותר אנחנו לומדים לתת שמות לרגשות שלנו. כמו בכל תהליך למידה, אוצר המילים הראשוני הוא בסיסי ועם השנים הוא הולך ומתרחב. במבחני התפתחות של ילדים נהוג לבדוק את יכולת השיום של ארבעת הרגשות, "שמחה", "עצב", "כעס" ו"פחד". וגם כאן, עם הזמן אנחנו מחדדים את ההבחנה שבין כעס לעלבון או למתח, ובין עצב לחוסר ביטחון או חוסר שייכות. גם שמחה מקבלת גוונים של התרגשות או של נחת, ופחד מתמתן לחשש ולהיסוס ובמקרי קצה נקרא חרדה. כל רגש נפרש לשמלה של מושגים העוזרת לנו להביע את עצמנו בפני אחרים וגם בפני עצמנו.

תהליך שיום הרגשות חיוני להתפתחות האישית שלנו ולשלום שבו אנחנו מבקשים לחיות עם עצמנו ועם הסביבה. הוא אינו מוגבל או מוגדר בזמן, ולעיתים עשוי להמשיך להתפתח ולהשתכלל עד סוף ימינו. אנחנו עשויים למצוא את עצמנו גם בגיל 30 קוראים למנעד שלם של רגשות "עייפות" או "עצבים". שום שלב הוא לא מאוחר מדי בשביל להתחיל לחקור את הרגשות שלנו ולצבוע את הקשת. אם אנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים שאנחנו עייפים, נבחר בתגובה או נזכה להכוונה שמתאימה לעייפות – שינה – ולא נתמודד עם הלחץ והמתח או עם העלבון שאנו חשים. לא נוכל לייצר שיח עם אדם שאולי פגע בנו ולא נוכל להרגיע את עצמנו ולהפחית את הסטרס. לתהליך השיום יש תפקיד מפתח ביכולת שלנו להתמודד עם החוויה. זה לא בהכרח יגרום לנו לחיות בשלום עם רגש מסוים - למשל, להפסיק לסבול מחוסר ביטחון - אבל זה יביא אותנו להכרה בו שתוביל להיכרות עימו. והרי רוב הדברים המוכרים הרבה פחות מפחידים מאלו שאינם.

שיום רגשות ברזולוציה גבוהה יאפשר לנו להגיב בצורה מדויקת יותר אל עצמנו ואל אחרים

כמה סיפורים מעניינים על שיום  

אחד הצדדים המיוחדים של תופעת השיום הוא הדינמיות. שמות שניתנים לרגשות לא רק משתנים בין שפה לשפה (מכורח השפה) אלא גם עוברים טרנספורמציה בתוך השפה לאורך שנים וגם – וזה אחד ההיבטים המרתקים והמלמדים ביותר – משתנים בין שפות ותרבויות, לא במינוח עצמו אלא בבחירה איזה רגש מקבל שם. דוגמה מעניינת לטרנספורמציה מוצגת בפודקאסט של ה-BBC בו משוחח הסופר מיכאל רוזן עם ד"ר טיפאני וואט סמית', חוקרת פילוסופיה ואת השפה האנגלית. רוב עבודתה של ד"ר סמית' מתרכזת בחשיבה על המשמעות ועל תהליך ההתהוות של מילים המשמשות אותנו לתאר רגשות. לטענתה, אנחנו מנסים לעשות דבר שבמובן כלשהו כמעט בלתי אפשרי – להצליח לתפוס הרגשה או חוויה אמורפית ולתייג אותה תחת תווית או קטגוריה מסוימת, אבל אנחנו ממשיכים לעשות זאת ומונעים בכוח לעבר התיוג הזה כי הוא נותן לנו משמעות. הוא מקל ויוצק היגיון ונחמה בעולם כה גדוש בגירויים ובניואנסים.

הדוגמה שד"ר סמית' מציגה כמילת תיאור שעברה תהפוכות במרוצת השנים היא המילה "נוסטלגיה". כיום נהוג לפרש נוסטלגיה כגעגוע לתקופת זמן שעברה, אבל מתברר שתרגום זה הפך מקובל רק לאחרונה. לדבריה, "כאשר המילה נוסטלגיה נהגתה לראשונה בסוף המאה ה-17, היא באה מחיבור המונח היווני Nostos שמשמעותו 'שיבה הביתה' עם המונח Algia שפירושו 'כאב' או 'צער' ותיארה מעין מחלת געגועים הביתה". ובעגה המקומית – לחץ בית. אחד המקרים המפורסמים של אותה התקופה לחוויית הנוסטלגיה מספר על תלמיד שנסע ללמוד בארץ רחוקה ובשלב מסוים הפך חולה. הוא נשר מהלימודים, לא יצא מהמיטה, שקע לתוך מצב רוח ירוד ומצבו הבריאותי הלך והתדרדר. היה נראה שהוא עומד למות. כולם מאוד דאגו מכיוון שלא העלו על דעתם מה הגורם לבלגן. תפילה נאמרה עבורו בכנסייה המקומית והוחלט לשלוח אותו הביתה על מנת שיוכל לבלות את ימיו האחרונים בחיק המשפחה. ברגע שאותו סטודנט יצא לדרכו בחזרה הביתה כבר הוקל לו, ומשהגיע לעיירת נעוריו היה נראה כי הבריא לחלוטין באורח פלא. אז התבהר כי המחלה ממנה סבל הבחור היא צורה חריפה של געגועים הביתה. והוא לא היה היחידי שסבל מכך, מהנוסטלגיה. באותה המאה מתוארים לא מעט מקרי מוות מנוסטלגיה. לפי ההסבר של ד"ר סמית', היום אנחנו מכירים בכאב או בצער הטמונים במרחק מהבית – התופעה קיבלה שם ונוכחות והיא כבר אינה אמורפית ומאיימת. ואולי לאור ההתפתחות הטכנולוגית והמצאת הטלפון, הקלות שבה ניתן להתנייד ממקום למקום או נזילות המונח "בית", השתנתה התפיסה שלנו ואנחנו כבר לא מסתכלים על התופעה כעל מחלה שאנחנו עלולים למות ממנה. והרי לנו דוגמה כיצד לאורך זמן ולנוכח מציאות משתנה ומתפתחת, גם הפרשנות והשימוש שאנחנו עושים במונח "נוסטלגיה" עברו טרנספורמציה.

מי אמר "אני" ולא קיבל שם?

ומה בנוגע לסלקציה - איזה רגש זוכה לשם באיזו תרבות? מסתבר שבין אוכלוסיות שונות בעולם קיים שוני גם ברזולוציית השיום ואולי גם במנעד הרגשות שחשים. זה נכון לגבי רגשות כמו "אמאי" – אחת המילים היפניות האהובות על ד"ר סמית', המתארת את תחושת הנוחות שאנו חווים כאשר אנחנו מעבירים את האחריות על חיינו לידי אדם קרוב. זוהי מילה המתארת ניואנס שנפוץ בתרבות היפנית ופחות בתרבויות אחרות שלא ראו צורך להמציא עבורו שם. וזה נכון גם לגבי צבעים. בסרטון שהופק על ידי המגזין האינטרנטי Vox, נחקרו השוני בין מנעד הצבעים הקיימים בתרבויות שונות והטכניקה על פיה נקבעים שמותיהם ונעשות ההבחנות.

"מכיוון ולמרות שאנחנו נוטים לחשוב על צבעים כעל קטגוריות, האמת היא שצבעים הם רצף. זה לא מובן מאליו מדוע נבחר לתת שם לצבע מסוים ולא לאחר", כך אומרים בפתיח הסרטון. ובאמת, מהתבוננות בשפת האם של קהילות שונות נראה כי במקומות רחוקים זה מזה בעולם, כמות הצבעים שקיבלו שֵׁם היא שונה. צבעי הבסיס נעים בין שניים – שחור הנקרא כהה, ולבן הנקרא בהיר – ובין עשרה הכוללים ורוד וסגול וחום. כמובן שגם לשניים וגם לעשרה צבעי בסיס יש גוונים רבים, ובכל אוכלוסייה גם אלו מקבלים או לא מקבלים תיוג נפרד. נראה כי סיסטמתית, במקומות שבהם מתווסף צבע שלישי לצבעי הבסיס, הוא יהיה הצבע האדום, ולאחר מכן מתווספים צהוב או ירוק. יש לציין שלא מדובר בעיוורון צבעים. בקהילות שנבדקו הראייה תקינה ורק ההבחנה בין כחול וירוק,  לדוגמה, לא נהוגה. שניהם נקראים "ירוק", על שלל מופעיהם.

האנתרופולוג ויליאם הלס ריברס ריברס (כן, פעמיים ריברס), שממצאיו מתחילת המאה ה-20 מוצגים בסרטון, פסק כי "מספר המושגים הקיימים באוכלוסייה עבור צבעים קשור במידת ההתפתחות האינטלקטואלית והתרבותית שלה". האם מתן שם לספקטרום רחב יותר של אפשרויות מעיד בהכרח על רמת התפתחות גבוהה? זו כרגע השערה, אבל לגבי תושבי פפואה גינאה החדשה, שבפלטה שלהם שלושה צבעי בסיס בלבד, נראה כי הירידה לפרטים אינה רדודה כפי שחשבו, אלא פשוט שונה. בשפתם, שפת הייל, קיימים רק שלושה שמות לצבעי בסיס – שחור, לבן ואדום – אך הם משתמשים בסט מונחים המתארים אובייקטים כמו שמיים, עפר או בננה, על מנת לתאר את שאר הצבעים. בצורה כזאת הם משלימים את כל הרצף המקביל לשפה האנגלית. בין אם נקרא לזה "שמות של צבעים" ובין אם נשתמש בכל קטגוריית מושגים אחרת, נראה כי על מנת להתבטא לגבי משהו ואפילו ברמה הכי בסיסית – לדעת שהוא קיים – אנחנו צריכים לקרוא לו בשם.

שפה המתפתחת לצד עולם מתפתח

אז האם לכל מה שקיים בעולמנו כבר יש שם? נסו לחשוב על משהו שאין לכם שם עבורו. תחושה שעוד לא דייקו בתווית. בציוץ המשתמש wordstionary@ ב-Twitter הועלו 20 מילים חדשות המוצעות לשימוש לשם תיאור מצבים שעוד לא פוסלו לכדי מושג. בין המילים תמצאו את Liberosis – מילה המתארת את התשוקה למתן את מידת האכפתיות שלנו מדברים מסוימים. מצליחים ממש להריח את ניחוח החופש במילה. Jouska – שיחה היפותטית לחלוטין המתרחשת בתוך הראש שלנו. או Onism – התסכול שאנו חשים עקב היותנו כלואים בגוף אחד המאלץ אותנו להיות רק במקום אחד בכל רגע נתון. בתוך עולם המשתנה ללא הרף, אנחנו מוצאים את עצמנו נקראים לדגל לשם חשיבה יצירתית ולהגות בהתפתחויות ובחידושים בחיינו התובעים לעצמם שם. מהתא המשפחתי המקבל צורות חדשות, דרך תפקידים חדשים בתוכו שעוד אין להם שם, כמו האם הלא ביולוגית בהורות חד-מינית לסבית, ועד למנחי גוף חדשים שהתעצבו נוכח העבודה המשרדית הרווחת. בעולם שבו כל אפליקציה, מחלה או תרופה חדשה זוכה לשם, גם מנעד הרגשות המתפתח, קשת הטעמים המשתדרגת והדמויות החדשות בחיינו מבקשות לקבל שם.

בNational Geographic - החליטו לקדם את הנושא. הם פרסמו מוסף המרכז את המונחים המגדריים השמישים היום ברחבי העולם. מונחים חדשים יחסית, שפותחו כהמשך ישיר לשינויים החברתיים והמגדריים הרווחים בחברה, המאפשרים שיח שמותאם לרוח התקופה. להרבה מתוכם עוד אין שם בשפה העברית, אבל כל דבר בעיתו. גם רומא לא נבנתה ביום אחד. השפה מתפתחת בקצב שלה ורק נותר לה להמשיך לרדוף אחר העולם אשר מתפתח בקצבו האקספוננציאלי.

דרך עדשת המיקרוסקופ הבוחנת רגשות, אנו רואים כי מתן שם אולי לא ישנה את החוויה (ואולי כן), אבל הוא לבטח יאפשר לנו להתמודד עימה. שיום אולי לא ישנה את העובדה שאנחנו לא אוהבים סגול, אבל אם נקרא למראית עינינו "סגול" נוכל ליצור דיאלוג לגביה. מי יודע, אולי יום אחד גוון לילך דווקא כן ימצא חן בעינינו. אותו הדבר נכון לגבי סיטואציות חדשות בחיינו שעוד אין להן שם או להגדרות חברתיות המגבשות את מקומן בחברה, וכמו עם רגשות, הידיעה היא שלב ראשון בצמצום החשש.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

ניצחת איתי הכול – מדוע עצב הוא שחקן מפתח במערכות החשובות של חיינו?

ייתכן כי ברגעים אלה ממש אתם עוברים חוויה רגשית משמעותית – ואפילו לא הרגשתם

ההרצאה השבועית של TED: כיצד שפות שונות מולידות מחשבות אחרות

עוד ממהות החיים

11.12.18
הנוירולוגיה של האזנה לציוץ הציפורים: כיצד הטבע שואב אותנו אל הרגע הנוכחי
10.12.18
עושים שלום עם השיער – כיצד לגרום לו לשתף פעולה עם השאיפות שלנו?
06.12.18
ההרצאה השבועית של TED: כדי להבין את עצמנו צריך לשאול איך תיראה המציאות בהיעדרנו
05.12.18
ואן גוך עוזר להכשיר סטודנטים לרפואה, והתרגיל הזה יכול לאמן אותנו בצורה חדשה של חשיבה
03.12.18
הילכו השניים יחדיו? הפרדוקסליות שבניסיון למדוד רוחניות בכלים מדעיים
29.11.18
ההרצאה השבועית של TED: כמה מחשבה אנו משקיעים ב'למה' שלנו?
28.11.18
מדוע אנו כה נמשכים לריכולים – וכיצד הם משפיעים על מבנה החברה שלנו
26.11.18
המקרים המוזרים שבהם המוח נמצא בכמה מצבי הכרה בו זמנית – ומה זה אומר על התודעה
22.11.18
ההרצאה השבועית של TED: לא צריך תירוצים מיוחדים כדי להיות יצירתיים
21.11.18
ירידה לצורך עלייה – ככול שנוח לנו יותר, כך נדרש מאמץ גדול יותר בכדי לחוש נוחות
20.11.18
מחבקים את חכמי השבט – 3 מאתגרי התקופה וכיצד להיערך לקראתם כבר מגיל צעיר?
19.11.18
שני פנים לפרפקציוניזם – היתרונות והחסרונות של חתירה לטוב ביותר
15.11.18
ההרצאה השבועית של TED: שימו קץ להתלבטויות באמצעות מודלים מדעיים פשוטים
14.11.18
מדוע להתנהג כמישהו אחר זה דווקא כן אותנטי, ואיך אפשר להשתמש בכך לשיפור עצמי?
13.11.18
גבולותיה המטושטשים של ההשראה – האם ניתן בכלל לדעת מתי הרעיון באמת שלנו?
12.11.18
אין דבר כזה אנשים משעממים - כיצד לטפח את נקודת המבט הייחודית שלנו?
08.11.18
ההרצאה השבועית של TED: כיצד אנו מודדים עצמנו בתור הורים – ומה זה גורם לנו
07.11.18
מומחים טוענים כי בכל פעם שאנו "מבזבזים זמן", משהו טוב קורה במוח שלנו
06.11.18
אשליית הנוסטלגיה – מדוע החיים בהווה נראים מאתגרים יותר לעומת העבר?
05.11.18
היקום מדבר אלינו במוזיקה - פיזיקאים מסבירים מהם גלי כבידה ומה חשיבותם