האם לכולם יש פנטזיות מיניות, מה יושב בבסיסן והאם יש מה לחשוש מהן? ואיך הן קשורות לילדות שלנו?

* כתבה זו מופיעה גם בגרסת אודיו בתחתית העמוד *

הפסיכותרפיסטית אסתר פרל חוקרת כבר שנים את המתח בין הצורך בביטחון ושייכות ובין הצורך בחופש ומרחב. אחד הנושאים המרתקים בתוכו הוא הדיאלוג היומיומי שבין הרצון במערכת יחסים, בקרבה ובמחויבות ובין הרצון בחיים מלאי תשוקה, ריגושים והרפתקאות. "אנשים לעיתים מתוודים בפניי שאין להם פנטזיה. הם מניחים שאין להם דמיון מספיק מפותח בשביל זה. אני רוצה לספר לכם שלכולם קיימת היכולת לפנטז", כותבת פרל בבלוג שלה. היא מתייחסת לדעה הרווחת של אנשים לגבי פנטזיה מינית, על פיה הפנטזיה אמורה להכיל תחפושות וסיפור מסגרת מפואר ומופרך, משחקי תפקידים ושפגטים באוויר. לפי פרל, פנטזיה מינית היא כל דבר המעורר ריגוש או עונג.

פנטזיה מינית יכולה להיות הצורה שבה מישהו מלטף את שיערנו או דמות מלאת מסתורין שאנו הופכים להיות בראשנו. היא לא חייבת בהכרח להכיל אחרים ואפילו לא אותנו. על פי פרל היא יכולה להיות האופן בו רוח קלה נעה מעל שדה פתוח או קרחת יער בלילה שזור כוכבים. בעיניה, אחד הפלאים בפנטזיה הוא שהיא מתעלה מעל המציאות החומרית היומיומית שלנו: מעל מחסומי גיל או מגבלות פיזיות, ומעל מצבנו הבריאותי. כל מה שקיים נשאר על הקרקע ואילו המוח מקיים את סיפור הפנטזיה בעולמות מקבילים. בארצות רחוקות, בסיטואציות שלא מתרחשות בשגרת חיינו ובקשרים שלא קיימנו ואולי גם לא נקיים.

בין הפנטזיה המינית והמציאות היומיומית

סיפור הפנטזיה עשוי להישמע מאיים – מה זה אומר על מערכת היחסים הקיימת שלי אם בתוך ראשי אני עפה למחוזות רחוקים ואחרים? האם זה אומר שלא טוב לי מספיק? האם הפנטזיות שלי על דמויות מסתוריות הן איתות לכך שאני רוצה לפרק את מערכת היחסים? ולמה שאפנטז על בגידה שתפגע במישהו שיקר לי? פרל מציירת לנו בביטחון קו המפריד בין הפנטזיות ובין המציאות. "פנטזיות הן שונות ממה שאנחנו רוצים לעצמנו במציאות היומיומית החשופה". לטענתה פנטזיות הן אמצעי לביטוי צרכים והן מציעות מימוש של מה שחסר לנו. מעין אזור דמיוני בטוח שבו אנחנו יכולים להסיר מעלינו את כל המכשולים וההרגלים העוצרים אותנו. לדבריה, אפשר ללמוד ממנו המון לא רק על מיניות, אלא באופן כללי על עצמנו ועל בני או בנות הזוג שלנו.

משחקי שליטה, למשל, יכולים לייצר עוררות אצל אנשים עם צורך חזק להישאר בשליטה בחיי היומיום, לקבל החלטות בעצמם ולהגיד את המילה האחרונה. הפנטזיה שמישהו כבר ייקח ממני את הצורך הזה ויכפה עליי את רצונותיו עשויה לעורר תשוקה הנלווית לחופש הגדול והמיוחל. דוגמה אחרת יכולה להיות סקס בפרהסיה. תחושת ההנאה מהסיכוי שמישהו יראה את האקט המיני עשויה להיות ביטוי של הצורך בהכרה, שיראו אותי. או, מנתיב אחר, הצורך לקבל אישור על כל דבר. אותן פנטזיות עשויות להתעורר מתוך מניעים שונים אצל אנשים שונים והן בדרך כלל מייפות את הסיטואציה ואינן מייחסות חשיבות להיבטים מוסריים או להשלכות של הסיפור הדמיוני. פנטזיה על בגידה כנראה לא תכיל את הפגיעה בבן הזוג, את האשמה ואת הכאב. היא לרוב תיטווה סביב היבט יחיד כמו למשל הצורך בריגוש או בחידוש, ותייצר סיפור בגידה שכל מה שחווים בו הוא המענה לצרכים אלו. האם יש מה לדאוג? לא בהכרח. הפנטזיה יכולה לשמש כנורה הנדלקת ומאותתת לנו על חוסר שאנו חשים. את החוסר נוכל לפתור גם בתוך הזוגיות הקיימת שלנו, כמובן, על ידי דיאלוג ועבודה משותפת ולא על הידיעה לבדה.

תיאוריית ההיקשרות כפלטפורמה לעיצוב פנטזיות

אותם צרכים בסיסיים המניעים אותנו לפנטז והמתגלים לעינינו כאשר אנחנו מפרקים את הפנטזיה לגורמים, או מפשיטים אותה שכבה אחר שכבה, עשויים להתעצב בנו כבר בילדות. תיאוריית ההיקשרות היא מושג שטבע פסיכואנליטיקאי בריטי בשם ג'ון בולבי בשנות השבעים. התיאוריה מבוססת על ההנחה כי אנו נולדים עם הצורך בקשר ומחפשים איך לייצר אותו מגיל ינקות. על פי מערכת היחסים הראשונית, שנקשרת לרוב ביננו ובין המטפל העיקרי שלנו, אנו מפתחים את ההבנה והתפיסה החברתית שלנו. התעצבות זו תשליך על הדרך שבה נתפוס את מערכות היחסים הבוגרות שלנו, ועל פי פרופסור לפסיכולוגיה סוזן קראוס-וויטבורן, נראה שגם על הפנטזיות המיניות שלנו. במחקריה בחנה וויטבורן את השפעת סגנון ההיקשרות המתעצב בגיל ילדות על סוגי הפנטזיות בגיל הבגרות והיא מתמקדת בשלושה סגנונות:

היקשרות בטוחה – אדם שחווה קשר בריא, יציב ומגונן, וקשריו הבוגרים מאופיינים במידה תואמת של רמת אמון גבוהה, זמן ממושך ומידת קנאה נמוכה.
היקשרות חרדתית – אדם שחווה מטפל עיקרי לא יציב ופיתח מעין חרדת נטישה וחוסר ביטחון בנגישות הצד השני המאפיינים גם את קשריו הבוגרים. הוא מחפש קשר אבל כל הזמן נמצא בחרדה שלא ישיבו לו אהבה.
היקשרות נמנעת – אדם שחווה חוסר יציבות אבל הגיב לכך באדישות מדומה, סיגל לעצמו כבר מגיל צעיר מנגנון הימנעות שיגן עליו מפני האינטראקציה הלא בטוחה. כבוגר, הוא לא ימהר לתת אמון באחרים ויתאפיין ברמה גבוהה של קנאה.

וויטבורן מצאה כי אנשים המאופיינים בסגנון היקשרות חרדתי נטו לפנטז על קרבה אינטימית בטוחה, על רוגע ותחושת ביטחון. מרבית הפנטזיות שלהם סבבו סביב הבעת חיבה כלפיהם – פנטזיות המפצות על החרדה התמידית "האם אוהבים אותי בחזרה?" אנשים המאופיינים בסגנון היקשרות נמנע דיווחו על פנטזיות מרובות של תוקפנות. בדמיונם הם פרקו את כל העול היושב על כתפיהם, עצור ומודחק בעודם נמנעים מאינטראקציה. נקודה נוספת מעניינת העולה ממחקריה של וויטבורן היא התעסקות רבה יותר בפנטזיות וביטוי מובהק יותר של המענה על הצרכים בתוכן, בתקופות שבהן חוו הנבדקים תקשורת שלילית מול בני או בנות הזוג שלהם. ראיה נוספת לחשיבות הנורה שמאותתת לנו על צרכים המבקשים לבוא לידי סיפוק.

הפנטזיה היא חברה שלנו

הפנטזיה המינית אומנם לא פותרת שום דבר, אבל היא בהחלט מסיבה עונג וכנראה שגם מספרת לנו הרבה על עצמנו ועל היקרים לנו. פרל מעודדת זוגות לשתף בפנטזיות המיניות שלהם ממקום סקרן, מקבל ולא שיפוטי, המבין כי הפנטזיה היא בעצם תחפושת של היבט מאד עמוק ושורשי בנו. ממקום שרואה בה הזדמנות לשיח, להעמקת ההיכרות שלנו עם עצמנו ועם בן או בת הזוג. היא מתארת את הפנטזיה המינית כגן סודי שעליו אנו מגוננים בחשש, ומסבירה כי אין מנוס מכך שלעיתים פנטזיה המעוררת אדם אחד עשויה להיות בדיוק מה שיכבה את בן זוגו.

ופה נכנס החשש. תגובה של דחייה או סלידה מפנטזיה המשותפת לראשונה בקול היא תחושה לא נעימה שעלולה לגרור מבוכה והיסגרות. היא מתארת את זה כטריקה של שערי הגן ומנוסה בריצה החוצה ממנו. יש בה מן האמירה "אני רוצה שתיפתח בפניי – אבל רק לפי החוקים שלי". פרל מציעה לגשת אל שיחה שכזו מתוך סקרנות ושאילת שאלות. "מה בפנטזיה הזו מעורר בך עונג? האם זו הפסיביות שאתה זוכה לחוות? האם זו תחושת חוסר הרחמים שאתה חש בסיטואציה? או חוסר השליטה?" אנחנו לא חייבים להזדהות עם הפנטזיות של בני הזוג שלנו בשביל לפשט אותן ולמצות מהן את המשמעות הטמונה בהן. בשביל להכיר את בני הזוג שלנו עוד צעד לעומק. בשביל להתחבר אל עצמנו ואל המקומות שמניעים אותנו. משם, כבר נוכל להתחיל לחפש יחד את הדרך לשחק.

 

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

ההרצאה השבועית של TED: המדע של משיכה מינית וכיצד החושים קובעים את מי נאהב

דן אריאלי: מדוע כדאי להיפתח לדברים חדשים, גם אם הם לא בדיוק כוס התה שלנו

לשמור אותם קרוב, לטווח הרחוק – מה אפשר ללמוד מאלפי שנים מצטברות של מערכות יחסים?

עוד מרדיו מהות החיים: