חיים ומוות ביד הלשון? ברובם המכריע של המקרים כנראה שלא. נדיר שבחירות המילים היומיומיות שלנו מגיעות לכדי תוצאות הרות גורל, אז מדוע להתעקש על דקדוק ודיוק? התשובה היא שגם אם לשימוש נכון בשפה אין השלכות לגבי מוות, הוא בהחלט עשוי להשפיע על טיב החיים.

מה עצבן כל כך את מומחה הוויסקי דניאל וויטינגטון, שאת הווידיאו הראשון שלו לשנה החדשה בחר להקדיש, מכל הדברים בעולם, לתרעומת על האופן שבו אנשים מדברים?

התשובה המבלבלת תחילה היא: 'חדשנות'. וליתר דיוק, השימוש הליברלי מדי לטעמו שנעשה בה בתעשייה שלו בפרט, ובעולם העסקים בכלל.

וויטינגטון עייף מלראות את המילה הזו מתנוססת מעל כל שינוי מינורי שחברה מבצעת במוצר או בארגון, תהא זו החלפת גופן על התווית או צבע חדש ללוגו. לשיטתו, למילה 'חדשנות' יש משמעות הרבה יותר ייחודית: שינוי שטרם נעשה, כזה שמסיט דברים ממסלולם. כאלה היו, לדבריו, נורת החשמל או מנוע בעירה פנימית. ואולם היום היא הפכה למילת באז שמאדירה דברים של מה בכך לממדים חסרי פרופורציות.

"האם אני פדנט?" שואל וויטינגטון. "כן" הוא משיב.

ויש שיאמרו גם טרחן.

"טרחן", על פי ההגדרה המילונית, הוא מי שמציק לאחרים לגבי מה שבעיניהם נתפס כזוטות. מדוע נטבעה מילה נוספת לצד "מציק", "נודניק", "מעצבן", "מעיק" ויתר האלטרנטיבות? כיוון ש"טרחן" מייצג סוג מאוד מסוים של הצקות – כאלה שעמוק בפנים אנו יודעים שהטרחן צודק לגביהן, אך למי יש כוח להתעסק בהן? כך זה כשהוא מבקש שנחליף למברג ה'נכון'; כשהוא מזכיר לנו להשתמש באיתות גם כשאנו לבד על הכביש; וכשהוא מתקן את הדקדוק שלנו באמצע משפט חשוב. דקויות זניחות עם השפעה אפסית על החיים.

האומנם אפסית?

לידכם מונח טלפון של אדם אחר, וברגע של שובבות אתם מציצים בו ורואים הודעה שהתקבלה: "כשאתה מביא את הסכין, תוודא בבקשה שהלהב לא כהה".

עכשיו, אם הטלפון שייך לאדם שהולך לחתוך עבורכם סלט, אתם ודאי חושבים בליבכם: הוא ודאי התכוון ל'קהה', ופוטרים עצמכם מהעניין. לא כן אם הטלפון שייך לרופא שעומד לנתח אתכם.

כל ההקדמה הזו היא למעשה הדגמה חיה למתח שבין החשיבות של שימוש מדויק בשפה, ובין הסבלנות המעטה שיש לנו לביצוע המשימה הזו. עד כמה באמת כדאי להטריח את עצמנו לדייק בדברינו, להשתמש נכון בדקדוק, לבחור בכל פעם את המילה עם המשמעות הכי נכונה? אם נירה חץ על מטרה, כמה הכרחי לפגוע במרכזה בכל שימוש בשפה? אנחנו יודעים הרי שאפשר לנהל חיים שלמים עם פגיעות ליד, ואנשים יבינו אותנו מספיק טוב.

אבל ייתכן ששימוש נכון בשפה אינו משמעותי לתקשורת עם אחרים כפי שהוא חשוב עבורנו, וליתר דיוק – עבור עולמנו הפנימי ותפיסת המציאות שלנו.

התעללות במילים

בכתיבה על שפה יש אתגר מובנה וייחודי: אתם מציגים טענה לגבי מילים, בזמן שכלל לא בטוח שהשפה שבה אתם משתמשים עומדת בקריטריונים של הטענה שלכם. ואם לסבך את העניין, כלל לא בטוח שהיא צריכה לעמוד בהם. שפה היא עניין גמיש ולא כל שימוש בה צריך להיות זהה.

לכן התנועה נגד טרחנות בשפה מפתה למדי. לו בני אנוש קדומים היו שומרים על נוקשות, כנראה שעדיין היינו משוחחים זה עם זה בהברות ונהמות. הגמישות של מערכת התקשורת במוחנו שזורה בהתפתחות המנטלית והקוגניטיבית של האדם. למעשה לא צריך להרחיק עד לעידן הפרהיסטורי כדי להיווכח בכך, כל פעוט שעובר מקשקושים לדיבור קוהרנטי מהווה מוצג אנתרופולוגי בן זמננו שממחיש את התהליך.

"'טרחן' מייצג סוג מאוד מסוים של הצקות; כאלה שעמוק בפנים אנו יודעים שהטרחן צודק לגביהן, רק למי יש כוח להתעסק בהן? כך זה כשהוא מבקש שנחליף למברג ה'נכון'; כשהוא מזכיר לנו להשתמש באיתות גם כשאנו לבד על הכביש; וכשהוא מתקן את הדקדוק שלנו באמצע משפט חשוב".

חופש, אם כן, הוא רכיב הכרחי מובנה בשפה, זה ששומר אותה בחיים. ובכל זאת, החופש הזה תמיד מתקיים בתוך מערכת חוקים ברורה, אחרת אין לו משמעות. את התינוק שמקשקש, הוריו יכולים להבין ברוב המקרים. אבל עד כמה הוא עצמו מבין את המציאות, או את עצמו, בהיעדר מילים לתיאור? ועד כמה אחרים מבינים אותו?

בסדר, אז מקרי הקיצון ברורים, לא ג'יבריש ולא אבן שושן. אז איך יודעים כיצד לדבר?

ייתכן שמועיל יותר לברר לאיזה קצה אנו נוטים, ומה ההשפעות של השאיפות הלשוניות שלנו על חיינו.

מיותר היה לציין שהתוצאה הבסיסית ביותר של שפה לא מדויקת היא הטעיה של אנשים, אילולא שתי בעיות. הרי כבר הצגנו את הטענה שרובנו מסתדרים עם מסרים 'ליד', כיוון שיש לנו כלים תומכים לפענוח מסרים, כמו הקשר, שפת גוף וכדומה. אבל מה קורה כשהכלים הללו לא זמינים, למשל בהודעות טקסט? בעיה אחת. הבעיה השנייה היא כששימוש לא מדויק הופך לשיטה.

בהיעדר מילים נעדרת הבנה בין אנשים. צילום: Mircea Solomiea on Unsplash

שתי התופעות הודגמו באנליזה שערכו חוקרים מאוניברסיטת קווינסלנד באוסטרליה, וזו בחנה את מידת הדיוק של ביטויים במאמרים אקדמיים בתחום התיירות. הם מצאו כי כמעט מחציתם הציגו שימוש לא מדויק במילים, שהתרכז ברובו בכותרות, בתקציר ובדיון.

למי שמכיר עבודות אקדמיות, אלה הם האלמנטים במאמר שבהם המחבר 'משווק' את המחקר שלו. וכנראה לא סתם קיימת נטייה לחופש יצירתי דווקא שם: על פי החוקרים האוסטרלים, "שימוש במילים לא מדויקות יכול להוליך שולל את הקוראים להאמין שהממצאים חזקים יותר מכפי שהם באמת". במקביל, לדבריהם, "זה מגדיל את הסיכון לפרשנות שגויה […] וכן את הסיכון של התעשייה לאמץ צעדים בלתי אפקטיביים לשינוי התנהגות [של תיירים]".

כאן לא מדובר בשימוש רשלני, אלא בהטעיה ממוסדת, כזו שמובנית בתרבות. ביטוי נוסף שלה, כפי שראינו, הוא שימוש במילות באזז. זהו האלטר-אגו של שימוש רשלני: כאן יש ניסיון דווקא להיות מתוחכמים ומודעים לשפה, אבל התוצאה זהה – רידוד משמעות וטשטוש התמונה. ומתברר שכשם שהקפדה על דיוק יכולה לעצבן, כך יכול לעצבן גם דיבור פשטני עם מילות באזז.

וויטינגטון טוען כי עבורו זוהי עצלות, שהרי במקום לספר את הסיפור שלך ולברר מה בעצם קורה בו, יותר קל לשלוף ממאגר מילות הבאזז ולבנות על הפופולריות שלהן. הבעיה עם זה היא שהדברים שעשינו והשקענו בהם נקברים מתחת למעטה אחיד, המשותף לכל יתר המשתמשים בטקטיקה שיווקית זו. מכאן הבעיה מתפצלת לשניים: או שאתה כארגון חוטא לעצמך והופך ביוזמתך את הצבעים של הסיפור לדהויים, או שאתה חוטא לקהל שלך בכך שאתה משווק לו פעולה מקושטת בחוסר טעם, כדי להסיח את דעתו מכמה שהיא סתמית.

הטענה נגד מילות באזז, אפוא, לא באה רק מנטייה אישית נגד היסחפות בטרנדים, אלא יוצאת גם נגד שחיקה של משמעות.

רסיסי מציאות

"איך היה בגן?"

"כיף".

"אלופה".

מקרה קלאסי של משמעות שנטחנה לאבק, עד שהפכה למשהו אחר. 'כיף' ו'אלופה' (להטיותיה) כבר נרשמו כמילות קוד למשהו אחר לגמרי: "אנחנו מנהלים כרגע שיחת חולין שאחת המטרות שלה היא ליצור אווירת חיוביות".

האם לילדה אכן היה כיף? אין לדעת. האם היא אכן אלופה? עדיין טעון בירור.

ניחא, אז נוצרה מוסכמה חברתית ששתי המילים יעברו הסבה מקצועית. מה רע? הרי כפי שטוען פרופסור לבלשנות ניק אנפילד מאוניברסיטת סידני בפודקאסט של Quillette, שפה היא אמצעי לתיאום בין בני אדם ומתפתחת כדי לשרת את הנקודות שבהן דרוש תיאום.

"'כיף' ו'אלופה' כבר נרשמו כמילות קוד למשהו אחר לגמרי: 'אנחנו מנהלים כרגע שיחת חולין שאחת המטרות שלה היא ליצור אווירת חיוביות'. האם לילדה אכן היה כיף? אין לדעת. האם היא אכן אלופה? עדיין טעון בירור".

אבל כמו כל דבר בחיים, גם כאן יש טרייד-אוף וכדי להבין אותו צריך לחזור לקשר שבין שפה ובין המציאות שהיא באה לתאר. או לתאם. אנפילד מסביר כי המציאות מאופיינת ברציפות הוליסטית, ואילו שפה מחלקת אותה לקטגוריות ומקטעים. והקטגוריות הללו בנויות בפירמידה הפוכה, מהכלליות לפרטניות. כך למשל, תחת הקטגוריה הרחבה "טבע" ישנה קטגוריית "צומח", תחתיה "עצים", "עצי פרי", "שסק" והמשך לעץ הספציפי שעליו היינו מטפסים בילדות.

כאן, לדברי אנפילד, עושר השפה זורח במצבים תלויי הקשר. היכולת לבחור באילו מילים להשתמש יכולה לשנות משמעות מקצה לקצה ולהגדיל את מידת התיאום בין אנשים. פעם כשילד היה חוזר מהגן ואומר שהיה לו 'כיף', להורה היה ברור שהוא נהנה. לעומת זאת אם היה אומר 'בסדר', ברור להורה שחלק כנראה גם היה לא בסדר. היום אם ילד אומר בסדר או כיף, זה היינו הך. הוא יכול באותה מידה לומר 'אין חדש תחת השמש'. על פי התיאוריה של אנפילד, אם כך, מידת התיאום בין הורים לילדים פחתה כתוצאה משחיקת המשמעות של המילה 'כיף'.

אוצר מילים רחב משפר את חדות המידע שבמוחנו. צילום: Max Jiang on Unsplash

יותר מזה, מידת החשיבות שאנו מייחסים לאינטראקציה הספציפית הזו כנראה פחתה, שכן לפי אנפילד, שפה מקפידה על עושר מילים כשמשהו משמעותי עבורה. הוא מספר, למשל, כי בתרבויות המזרח, שבהן ההיררכיה המשפחתית חשובה לאין שיעור יותר מאשר במערב, הקצאת המילים לקרובי משפחה מפורטת פי כמה מאצלנו. כך למשל, לאחות הבכורה של אמא יש מילה אחת, ולאחות הצעירה מילה אחרת. לאחות של אבא מילה נוספת וגם שם – לפי סדר הילודה.

כמובן שאנחנו מוגבלים למה שמובנה בשפה שלנו, אך גם בתוכה – אם אנו מזניחים את האמצעים להבהיר לאחרים עד כמה חשוב לנו משהו, ובכן, הם לא ידעו עד כמה הוא חשוב לנו.

איכות השפה היא איכות המידע

במדריך לסגנון ספרותי שחיבר, הגדיל לטעון הסופר הבריטי ארנולד בנט כי קיימת זהות מלאה בין צורת ההתבטאות של אדם ובין תוכן דבריו. לשיטתו, "בלתי אפשרי לבדל סגנון מתוכן. כשסופר הוגה רעיון, הוא הוגה אותו במילים. צורת המילים הזו מכוננת את הסגנון שלו, והוא נשלט לחלוטין בידי הרעיון. הרעיון יכול להתקיים אך ורק במילים, והוא יכול להתקיים אך ורק בצורה אחת של מילים. אתם לא יכולים לומר את אותו הדבר בשתי דרכים שונות. שנה במקצת את דרך הביטוי ואתה משנה במקצת את הרעיון".

מבחינה זו שפה היא בינארית: לכל מילה יש משמעות חד-חד ערכית. מילים יכולות לבטא דברים דומים מאוד, אבל לא את אותו הדבר. למעשה, קיומן של מילים קרובות במשמעות מלמד שלדוברי שפה נתונה, הניואנסים הללו היו חשובים מאוד בשלב מסוים בהיסטוריה שלהם. בנט ממשיך ומסביר כי לומר על מישהו שהוא "ליטש את הסגנון שלו, זה פשוט לומר שהוא ליטש את הרעיון שלו, שהוא גילה פגמים או ליקויים ברעיון שלו, והוא משכלל אותו".

אם כך, לפני ששפה היא אמצעי תקשורת ותיאום, היא אמצעי הבנה ותפיסה. לדברי בנט, היכולת לדבר או לכתוב משקפת את היכולת לחשוב: "רעיון ברור מבוטא באופן ברור, ורעיון מעורפל – באופן מעורפל". זה כלל לא משנה אם הוצאנו את המחשבות בדיבור או בכתב, או שהשארנו אותן בתוך הראש – כך או כך הן מאופיינות ברמת בהירות כלשהי, שהיא כמובן החלטה או אחריות שלנו, תלוי איך רוצים להביט על כך.

"שפה היא בינארית: לכל מילה יש משמעות חד-חד ערכית. מילים יכולות לבטא דברים דומים מאוד, אבל לא את אותו הדבר. למעשה, קיומן של מילים קרובות במשמעות מלמד שלדוברי שפה נתונה, הניואנסים הללו היו חשובים מאוד בשלב מסוים בהיסטוריה שלהם".

ומרמת הבהירות של הרעיונות שלנו נגזרת מידת האחיזה שלנו במציאות. הוגים כדוגמת קאנט כבר טענו כי התפיסה שלנו מוגבלת בידי הביולוגיה: בזמן שהמציאות מהווה בליל רציף של תופעות והתרחשויות כפי שהסביר אנפילד, המוח שלנו כפוף לציר זמן כרונולוגי ולכן בנוי לבודד דברים כך שיהיו בעלי משמעות. עבור התודעה שלנו יום ולילה לא יכולים להתרחש בעת ובעונה אחת, ומכאן המציאות מתפרקת לחלקים שגודלם וריבויים כנפח אוצר המילים שעומד לרשותנו. המיתוס המכונן של בריאת העולם הוא בדיוק זה: הבדלה והפרדה בין רכיבי מציאות ששרו בתוהו ובוהו, המרק הקדמוני. באופן מעניין, אצלנו במסורת היהודית התהליך הזה התרחש בדיבור.

לכן, ככל שאנו משתמשים במילים באופן לא נכון או לא מדויק, קטן המתאם בין מה שקורה במוח ובין מה שקורה בשטח. האותות שאנו קולטים מהסביבה מייצרים תמונה בקווים גסים. אלא שלא תמיד אנו מודעים לירידה באיכות המידע; רק כשמרכיבים משקפיים בפעם הראשונה מבינים שעד כה ראינו מטושטש. מילים, בהקשר זה, משמשות כמו פיקסלים בצילום: ככל שיש יותר מהן, כך מתחדדים ההבדלים בין דברים וכך גדלה הרזולוציה של התמונה.

החדות המאפיינת את המידע במוחנו, אפוא, נגזרת מעושר השפה. אפשר להעביר חיים מלאים בלי לתת על כך יותר את הדעת, אך כשנותנים על כך את הדעת, אפשר להעביר חיים יותר מלאים.

תמונת כותרת: Truong Tuyet Ly on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

חלילה של רטוריקה – כשדברים נשמעים מתאימים מדי עבורנו

גלגוליה של שפה – כמה תוכלו להתרחק מהבית ועדיין אנשים יבינו אתכם?

ייתכן שקצת סנוביזם באוכל ושתייה יכול לשרת את התודעה, את הקשב ואת איכות החיים

עוד מרדיו מהות החיים:

לודוויג ויטגנשטיין: "גבולות שפתי הם גבולות עולמי"