בעלי חיים מתקרבים אל מי שפתוח לקרבתם. הם לא מייחסים חשיבות לסטטוס המשפחתי שלנו, הדברים המיותרים שאמרנו אתמול חולפים לידם, והתנהלותם אדישה לחלוטין לתארים שלנו. האם החיבור עם עולם החי הוא אסקפיזם בהתגלמותו? או שהוא בדיוק ההיפך?
עשר בלילה. הילדים נרדמו, ארוחת הערב קופלה, הוויכוח על גובה המשכנתה עוד עומד באוויר וכל מה שמתחשק לנו זה להתקלח ולגלול את עצמנו בפייסבוק עד כלות. אבל מישהו צריך להוציא את באדי וזה לא הולך להיות מישהו שהוא לא אנחנו. ממורמרים ורוטנים אנחנו מחברים את הרצועה לקולר, ממלמלים 'קדימה, בוא לטיול' ומדדים איתו החוצה.
באדי לא ממהר לעשות את צרכיו. הוא מרחרח עצים ומבקש להתקרב לנקודה ממש ספציפית בעומק הדשא. אנחנו פוסעים בעקבותיו וממתינים. מתבוננים בו חוקר ומלחך. האוויר של הלילה קריר. אחר כך הוא מושך הצידה ומטפס על ספסל, אנחנו מתיישבים לידו. באדי בוהה בפנס רחוב וכך גם אנחנו. שקט ואין דבר להגיד. משהו בנו נרגע ולרגע אחד אנחנו אפילו שמחים שהוצאנו אותו לטיול. או שהוא הוציא אותנו.
לבעלי החיים שסביבנו ממש לא אכפת מה עובר עלינו. הם לא מתרשמים מההישגים המדהימים שלנו ולא מהקשיים שאיתם אנחנו מתמודדים. הם לא עוקבים אחר עליות וירידות הבורסה. הם לא מתרגשים מהכנס של מחר ולא מהריב הזוגי שהתלקח באמצע המסעדה. סדר העדיפויות שלהם אדיש לחלוטין להתפתחות הקריירה שלנו או למראה החיצוני המושקע שלנו. ובאופן יוצא דופן, אין בכך שום עלבון. להיפך, דווקא בשל התכונה הזו שלהם, השהות לצידם עשויה להיות כה מרגיעה, תרפויטית ממש.
אלו יכולים להיות ברווזים שעצרנו להאכיל באגם של הפארק או להקת היונים ברחבת העירייה – לאף אחד מהם לא אכפת ששכחנו מהפגישה עם הלקוח האוסטרלי. "הם לא יודעים באיזו מדינה הם גרים ולא באיזו מאה אנחנו נמצאים. הם מעולם לא שמעו על כלכלה ואינם מתחרטים על מה שקרה אתמול", מציע הפילוסוף אלן דה בוטון בסרטון קצר מבית The School of Life. כל מה שמעסיק אותם כרגע הוא המרדף אחר פירורי הלחם שאנחנו מפזרים. הם אינם מוטרדים מהעבר או מהעתיד. הם מושקעים בהווה הקלורי, ותו לא.
את הפרטנרים לתרפיה הזו אפשר למצוא, אם כן, בחצר הביתית ובפינת הרחוב, אך גם באזורים קצת יותר פסטורליים. יעלים שמשוטטים בקצוות מצפה רמון, עופות נודדים באגם החולה ודגי השונית בריף באילת – כולם לא משתתפים במשחקי החברה האנושיים. כשאנחנו שוהים במחיצתם מספיק זמן אנחנו עשויים לשכוח לכמה רגעים טובים (ואולי אף יותר) מהמציאות האנושית שבה אנחנו חיים. מטרדות היומיום, מדאגותינו הגדולות ביותר. לידם, אנחנו יכולים להשיל קצת מהאנושיות הפגיעה והמעורערת שלנו ולהתמסר להוויה פשוטה יותר. "בעלי החיים לועגים במרומז לחשיבות העצמית שלנו ולאופן שבו אנחנו סופגים הכול, וכך מחזירים אותנו לתחושה הוגנת וצנועה יותר של תפקידנו על פני כדור הארץ", מסביר דה בוטון.
כשבאדי מוציא אותנו לטיול. צילום: Foto Para Ti / Shutterstock
מהי המציאות ומהי ההמצאה?
קרבתם של בעלי החיים, כך מסתמן, עשויה להיות אסקפיזם מהסוג הטוב ביותר. "אסקפיזם", מסביר מאמר של Da Vinci's Notebook ב-Medium, "הוא כאשר אנו בוחרים לברוח מהעולם האמיתי על ידי עשיית משהו 'מהנה' יותר". ישנם סוגים שונים של אסקפיזם. חלקם בעלי תופעות לוואי שליליות ואחרים בטוחים לשימוש. המינון הנכון הוא אינדיווידואלי לחלוטין. "לתרבויות שונות יש גישות שונות כלפי אסקפיזם. בחלקן, אסקפיזם עשוי להיראות כחולשה או פגם. ובאחרות, במיוחד אלו המדגישות את חשיבות האינדיבידואליזם והמימוש העצמי, ניתן להתייחס לאסקפיזם כסוג של הגנה עצמית". הגנה מפני מה? כנראה, מפני המציאות החברתית התובענית.
כפי שמתואר במאמר, אסקפיזם הוא מונח שנוי במחלוקת. אפילו בתוך אותה התרבות היחס לגביו מגוון ומשתנה. גם בין תקופות זמן שונות וגם בין הדורות השונים. יש שיטענו כי מדובר בתופעה של דחיינות וחוסר התמודדות עם אתגרי החיים. שאסקפיזם ממכר, שבחלק מצורותיו הוא אף פוגעני ומעכב. ומצד שני, יש שיגידו שהוא חיוני ובריא. שהמציאות עלולה להיות כה קשה ומעיקה עד שרמות הסטרס בגוף אינן יורדות. אסקפיזם, יגידו אלו, בכל צורה שהיא, הוא הפוגה מהמתח שנחוצה לכולם.
"האם בעלי החיים הם הבריחה מהמציאות אל איזו בועה זמנית של אשליה או שהחיבור איתם מזכיר לנו מהי המציאות האמיתית, זו שנמצאת בליבה של הקיום שלנו, מתחת לכל השכבות שאנחנו עוטים עליה? האם זהו בכלל אסקפיזם? או שמא המרוץ הוא הבריחה, האשליה?"
ייתכן שהחיבור עם עולם החי מיישב את המחלוקת. הוא נותן הפוגה מהמתח ומייצר עבורנו מנוחה מהמרוץ היומיומי. ובאותה עת הוא אינו ממכר ואין לו תופעות לוואי. הוא יכול לתגמל גם אותנו וגם את הצד השני (כשדאגה וטיפול הם חלק מהקשר) והוא לא מעכב או משתק, אלא להיפך, מלמד, מזכיר לנו כמה בסיסי הקיום שלנו. מזכיר לנו שהדברים החיוניים בחיינו הם הרבה יותר פשוטים משנדמה לנו בלהט הריצה. ואולי אפילו ניתן לומר כי המפגש עם בעלי החיים עוזר לנו להבחין בין הטרדות שאנחנו, המין האנושי, יצרנו לעצמנו ובין הצרכים האמיתיים שלנו.
כשבאדי מוציא אותנו לטיול ערב הוא מזכיר לנו שבסך הכול – הכול בסדר. שהרוח עדיין נושבת והשמש שקעה ותזרח מחר. שאכלנו ואנחנו שבעים, שתכף נלך לישון והכוחות יתמלאו מחדש. באדי (או כל לטאה, חיפושית ושבלול) ניחנו ביכולת להשיב לנו את הפרופורציה. אלברט איינשטיין אמר פעם: "התבוננו עמוק אל תוך הטבע ופתאום תגלו שאתם מבינים הכול טוב יותר". ובכן, האם בעלי החיים הם הבריחה מהמציאות אל איזו בועה זמנית של אשליה או שהחיבור איתם מזכיר לנו מהי המציאות האמיתית, זו שנמצאת בלב הקיום שלנו, מתחת לכל השכבות שאנחנו עוטים עליה? האם זהו אסקפיזם? או שמא המרוץ הוא האשליה והטבע הגולמי הוא צורת המקור?
מה אכפת לציפור.
תמונת כותרת: Angelo Wagan / Unsplash
כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:
כלבים הם אומני שפת גוף – ויש לכך השלכות בריאותיות משמעותיות על חיינו
מה אפשר ללמוד מהחיה האנטי-סוציאלית הכי אינטליגנטית בטבע?
לעוף עליהן – המסרים החכמים שציפורים נושאות עבורנו על כנפיהן
עוד מרדיו מהות החיים:
