מהי 'אישיות הזמן' שלכם?

אנשי מקצוע מענפי הפילוסופיה ובריאות הנפש מזהים כמה אבות טיפוס של תפיסת זמן. המשמעות היא שאנשים שונים מפרשים אחרת את המספרים המוצגים על השעון, ופועלים אחרת לאורו של ציר הזמן.

דניאל דותן | 16 פברואר, 2026

ב־7 בספטמבר 1940, במהלך מלחמת העולם השנייה, החל הבליץ בבריטניה – מסע ההפצצות של חיל האוויר הנאצי על ערי הממלכה. במשך תשעה חודשים רצופים המטיר הלופטוואפה פצצות מהשמיים, גבה את חייהם של 43 אלף אזרחים, החריב יותר ממיליון בתים, ושיבש את שגרת החיים הבריטית מן היסוד. לונדון הייתה הנפגעת העיקרית, כשהופצצה במשך 57 לילות רצופים ותושביה החלו לנהל את חייהם לפי האזעקות האוויריות: בכל לילה בשעה 21:00 הזמן הפך לעניין של הישרדות.

אל מול הזוועה הלילית הזו, סירב ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל לאפשר למורל הלאומי לקרוס. למרות ההכרח לכבות את הלוחות הבוהקים של הביג בן בארמון וסטמינסטר, שאורותיהם סייעו למפציצים לנווט בשמי לונדון, התעקש צ'רצ'יל שפעמוני השעון ימשיכו לצלצל מדי ערב. זה היה סוג של מרד כנגד הגרמנים, ומסר חשוב לאזרחים הבריטיים: החיים ממשיכים כסדרם. כסמל לעמדה הזו, הביג בן מעולם לא הפסיק לתקתק. מגדל השעון האייקוני הזה הפך לסמל: בריטניה עומדת על תילה. ויש הטוענים שצלצולי הפעמונים פגעו במורל צוותי הלופטוואפה יותר מכל השבת מלחמה.

החלטתו של צ'רצ'יל להמשיך לפעול לפי השעון ממחישה הבנה עמוקה של מה שניתן לכנות 'אישיות זמן בריטית': יחס מדויק, כמעט מוסרי, לשעה. זהו מרכיב אינהרנטי באופיים של הבריטים, עד כדי כך שניהול החיים לפי השעון עשוי לחולל את ההבדל בין תבוסה מורלית ובין ניצחון.

אבל לא לכולם אישיות זמן בריטית. יש גם אחרות.

לאיזה שעון מסונכרן האופי שלך?

דמיינו ארוחה משפחתית בבית הוריכם שנקבעה לשעה 19:00. האוכל מוכן, השולחן ערוך, אתם יושבים בסלון עם ההורים וממתינים. ואז אחיכם מתקשר מהדרך ומתנצל: אשתו התקשתה להחליט מה ללבוש. היא בכלל לא הביטה בשעון בשעה האחרונה, פשוט שיערה שעכשיו הזמן לצאת.

אז מה קרה כאן בעצם? איך אותה שעה מדויקת מקבלת משמעות שונה לחלוטין אצל אנשים שונים? אילו יכולתם לשאול את האנתרופולוג אדוארד הול, הוא היה משיב כי הסיבה נעוצה בהבדלים באישיות הזמן.

הול, אנתרופולוג וחוקר תרבות אמריקאי, מצא במחקריו כי אנשים שונים מתייחסים לזמן באופן שונה – גם כשהם באותו אזור זמן, ואפילו כשהם מביטים באותו שעון. ההבחנה של הול בין שני סוגים של אישיות זמן, 'מונוכרונית' ו'פוליכרונית', כפי שהרחיב עליהן בספרו The Silent Language, מבהירה כיצד תרבויות מתייחסות לתזמון, לריבוי משימות ולדייקנות.

לפי הול, תרבויות מערביות, במיוחד בצפון אירופה וצפון אמריקה, מאופיינות במונוכרוניות: הזמן אצלן נתפס כליניארי, רציף ומדיד. אנשים בתרבויות אלו מטפלים במשימות בזו אחר זו. תכנון מוקפד ועמידה בזמנים קשורים אצלם ליעילות, לאמינות ולמוניטין. הזמן עבורם הוא משאב ממשי, וכמעט מוסרי.

"תרבויות מערביות, במיוחד בצפון אירופה וצפון אמריקה, מאופיינות במונוכרוניות: הזמן אצלן נתפס כליניארי, רציף ומדיד. אנשים בתרבויות אלו מטפלים במשימות בזו אחר זו. תכנון מוקפד ועמידה בזמנים קשורים אצלם ליעילות, לאמינות ולמוניטין. הזמן עבורם הוא משאב ממשי, וכמעט מוסרי".

לעומת זאת, בתרבויות רבות במזרח התיכון – דרום אסיה, אפריקה, אמריקה הלטינית וגם בקהילות שבטיות ברחבי העולם – רווחת אישיות פוליכרוניות: אצלם הזמן מחזורי, ואירועים יכולים להתרחש במקביל. אנשים חיים את הרגע, מבצעים כמה פעולות במקביל ורואים בהפרעות חלק טבעי מן החיים. הנחת המוצא שלהם היא שהתחייבויות יכובדו במידת האפשר, אך תוכניות משתנות עם המציאות.

למרות שהמונחים הללו עשויים להיראות פשטניים, הם אינם מסתכמים באופן השונה שבו אנשים ניגשים לעבודה. תפיסות הזמן הללו, כפי שמסביר הול בספרו, עומדות בליבן של תרבויות שלמות, ואף עלולות לתקוע טריז בין אנשים מתרבויות שונות.

דוגמה לכך, כפי שהציג בספרו, היא שבתרבות האמריקאית נהוג להבחין בין שלבים 'פעילים' ו'רדומים' של כל דבר. לדבריו, "סתם לשבת, לנסות לתפוס תחושה של עצמי, לא נחשב לעשייה של כלום". מכאן נובעות הערות כמו: "לא נראה שעשית כלום, אז חשבתי שאעצור לדבר". אך בתרבויות ערביות, ים-תיכוניות ויפניות, מנגד, עצם הישיבה היא עשייה, ושיחה אקראית עם אדם ש'נח' עלולה להתפרש כזלזול.

ואולם, בני אדם אינם מתחלקים בפשטנות לשתי הקטגוריות הללו. תפיסת הזמן שלנו היא עסק מורכב בהרבה מהתרבות שאליה נולדנו.

בתרבויות מסוימות עצירה היא חלק אינטגרלי ממעגלי הזמנים. צילום: Jiri Vatka / shutterstock

כיצד נוצרת אישיות זמן

בעבודת הגמר של ג'יין אקרסון מאוניברסיטת מישיגן מוצגת תפיסה שלפיה אישיות הזמן מתעצבת דרך שילוב רחב של גורמים. הפסיכולוג רוברט גרהם מסביר כי החינוך, התרבות, תת-התרבות, המעמד החברתי, המשפחה, קבוצות ההתייחסות והמשתנים הדמוגרפיים – כולם משפיעים על האופן שבו אדם תופס ומקצה זמן. מצבים ואירועים ספציפיים מוסיפים שכבות, כך שנוצרת אישיות זמן ייחודית וסובייקטיבית.

עם השנים זיהו חוקרים בתחום בריאות הנפש יותר סוגים של אישיויות זמן מהשתיים שמצא הול. במחקר Time-Related Individual Differences גילו החוקרים חמישה ממדים עיקריים של הבדלים בין-אישיים הקשורים לזמן – או חמישה סוגי אישיות זמן שונים המחולקים לפי מידת התאימות שלהם למדדים שקבעו החוקרים.

מודעות לזמן פנאי – עד כמה אדם מודע לאופן שבו הוא מנצל את זמנו החופשי.

דיוק – רמת ההקפדה על לוחות זמנים והרגישות לזמנם של אחרים.

תכנון – היכולת לארגן זמן מראש, להציב יעדים ולבנות לוחות זמנים.

ריבוי משימות – מידת הנוחות בביצוע כמה דברים במקביל.

חוסר סבלנות – תחושת לחץ זמן, דחף לתוצאות מהירות וקושי בהמתנה.

אופטימיים לעומת חרדתיים

זיהוי אישיות הזמן של אדם אינו פרט טכני. הוא מפתח להבנת התנהלותו בלימודים, בקריירה, במערכות יחסים ואפילו בהורות. זו הסיבה לכך שפסיכולוגים ופסיכיאטרים בוחנים בהתמדה את המאפיינים הייחודיים של אישיויות הזמן השונות. חלקם מעלים שאלות כמו: האם אנחנו דייקנים או מאחרים כרוניים? כמה זמן אנחנו מאמינים שיש לנו ברגעים מסוימים? אילו הרגלים ספציפיים הקשורים לזמן אנו עשויים להציג בהתאם לאישיות הזמן שלנו?

קריסטין אנדרסון, עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית מניו יורק, מציגה בריאיון ל-Verywellmind 4 אישיויות זמן שכל אחת מהן "נוטה ליפול לאורך ספקטרום, מנוקשה מאוד לגמישה מאוד". דרך הטיפוסים הללו היא משיבה בפועל על השאלות הגדולות.

האישיות הראשונה היא 'אופטימיסטים לזמן': "אלו שיוצאים להזמנה לארוחת ערב עם 'מספיק זמן להגיע לשם, כל עוד אין פקקים והם יגיעו לכל רמזור ירוק'. אנשים אלו נוטים לזלזל בכמה זמן דברים לוקחים, מה שמוביל לדפוס של איחורים מתמשכים".

בקצה השני של הספקטרום, היא מסבירה, יש את אישיות 'חרדת זמן': "אנשים אלו מניחים שכל מה שיכול להשתבש, ישתבש – למשל, פקקים, עיכובים, ללכת לאיבוד בדרך – לכן הם מגיעים להתחייבויותיהם הרבה מראש". לדבריה, "עבור אנשים 'חרדי זמן' להגיע מוקדם זה לא רק עניין של דייקנות אלא גם של הקלה על הדאגה המתמדת שהם עלולים לאחר".

מבנה אישיות זמן נוסף הוא 'מפצחי זמן': אנשים בקטגוריה זו "מונעים מחיפוש אחר אדרנלין, רגשות או השראה (או אולי שילוב של אלו). למרות שהם פרודוקטיביים מאוד, הם גם משגשגים תחת לחץ. 'מפצח זמן' הוא האדם שנראה שחי באזור הזמן האישי שלו", היא אומרת, "איחור של 10 דקות נחשב בעצם כעמידה בזמן".

"הכרת אישיות הזמן שלנו תורמת להבנת האופן שבו נתמודד עם לוחות זמנים, וזה נכון לכל התנהלות החיים – החל מלימודים, דרך קריירה, ועד למערכות יחסים והורות. אבל זה מתחיל עמוק יותר: השאלה 'מהו בעצם זמן עבורנו?' מתרחבת הרבה מעבר לצג השעון, אל החוויה הפנימית, ההשפעה על העצמי".

ולבסוף, אישיות 'עיוורון זמן', אשר לפיה מאפיינת אנשים עם הפרעת קשב וריכוז או בעלי בעיות בתפקודים ניהוליים. היא מסבירה כי אנשים אלה עשויים להתחיל משימה, ועד שהם בודקים את השעון, שעה שלמה נעלמה איכשהו. "זה לא שלאנשים האלו לא אכפת מאחרים או שהם רוצים לגרום לאנשים אחרים לחכות", היא מדגישה, "ללא תזכורות או רמזים חיצוניים, קל להם לאבד את המעקב אחר משך הזמן של דברים, מה שהופך את ההיצמדות ללוח זמנים למאתגרת יותר".

ד"ר ריאן סולטן, פסיכיאטר מאוניברסיטת קולומביה שהתראיין לכתבה, מוסיף רובד ביולוגי לתמונה: "רמות דופמין גבוהות יותר במוח יכולות להאיץ את השעון הפנימי של המוח, ולהשפיע על תפיסת הזמן שלנו". לדבריו גם גיל יכול להוות גורם השפעה. "הסיבה לכך היא שלמבוגרים יש פחות חוויות חדשות ומטבוליזם של דופמין איטי יותר, מה שגורם לזמנים להיראות מהירים יותר".

בזמן שלכל אישיות זמן יש מלכודות משלה – אם אינה מנוהלת כראוי – אנדרסון וסולטן מדגישים כי "החדשות הטובות הן שאפשר לעבוד עם הנטיות הללו". בין העצות שמספקים מרואיינים נוספים בכתבה: שימוש באפליקציות לניהול זמן, חלוקת זמן מחושבת יותר (כגון הוספת עשר דקות נוספות לכל פעולה), וניהול יומן יומי מדויק. במילים אחרות, גם אם השעון הפנימי שלנו מכוון אחרת, אפשר ללמוד לכייל אותו מול העולם.

הכרת אישיות הזמן שלנו תורמת להבנת האופן שבו נתמודד עם לוחות זמנים, וזה נכון לכל התנהלות החיים – החל מלימודים, דרך קריירה, ועד למערכות יחסים והורות. אבל זה מתחיל עמוק יותר: השאלה 'מהו בעצם זמן עבורנו?' מתרחבת הרבה מעבר לצג השעון, אל החוויה הפנימית, ההשפעה על העצמי, ומשם להשפעות חיצוניות – ולאופן שבו אנו מנהלים את חיינו. הזמן אינו רק ממד שאנו פועלים לפיו, כי אם עוגן שאנו חיים דרכו. האופן שבו אנו תופסים אותו הופך לחלק מהאישיות שלנו, משפיע על הבחירות שלנו ועל יחסינו עם אחרים. כך יוצא שהזמן האובייקטיבי והאוניברסלי שעל פיו פועל היקום עובר דרך כל הפילטרים הספציפיים של האדם – מהתרבות ועד הביולוגיה שלו – והופך לאלמנט ייחודי וחד-פעמי בנפשו.

תמונת כותרת: Jan Sents on Unsplash