אובדן שליטה עשוי להיות אירוע דרמטי, אך לפני הכול הוא נקודת מבט. האם אנחנו מחזיקים שליטה בחיינו ומאבדים אותה – או שמלכתחילה מדובר באשליה? האם תלות מגדילה את חוסר השליטה שלנו או להיפך? סיפורים מחדר הלידה, מספת הטיפול ומהקליניקה השיקומית מציעים קווים למחשבה.

בארבע וחצי אחר הצהריים גן השעשועים השכונתי הומה אדם. ילדים מטפסים בסולמות וגולשים מטה, אבות דוחפים נדנדות ואימהות מנהלות שיחות חולין ומשגיחות על המתרחש. נטלי, בת 45, מרגישה פתאום מוזר. צד ימין של פיה לא מגיב והדיבור שלה מקוטע. היא חשה חולשה ביד ימין ואז ברגל ימין ולפתע נופלת מהספסל. היא נראית כאילו התעלפה אבל היא בהכרה מלאה. הילדים שלה רצים אליה, צועקים בהיסטריה "אמא, את בסדר? אמא קומי!" והיא לא מצליחה לענות להם.

מישהו מתקשר למד"א ואחר מנסה לברר אם קרוב משפחה נמצא בסביבה. האמבולנס מגיע והיא מורמת על גבי אלונקה, ילדיה יושבים לידה מבוהלים. ללא כל הכנה מוקדמת, נטלי עברה אירוע מוחי. היא מרגישה לכודה בחלום רע, יושבת על קרוסלה שמסתובבת מהר מדי, רוצה לצעוק "תעצרו את זה בבקשה!" אבל שום קול לא בוקע מפיה.

אובדן שליטה, על שלל גווניו וצורותיו, הוא אחד הפחדים הקיומיים שמלווים את כולנו. אבל מהו בעצם אובדן שליטה? כדי לאבד אותה עלינו להחזיק בה. האם מדובר ברגע חריג שבו אנחנו נזרקים למצב של חוסר יכולת להשפיע על הסיטואציה, או שמא חוסר שליטה הוא בעצם הסטטוס התמידי של חיינו ועליו רק ממסכת אשליה של שליטה? האם אירועי קצה שבהם אנחנו חשים שאין לנו השפעה על המתרחש הם בעצם רק הצצה לאמת?

ואולי השליטה שלנו קיימת, אך מוגבלת? אנחנו יכולים לשלוט בחלק מאיברי גופנו ובאחרים לא. אנחנו יכולים לשלוט בפעולות שאנחנו נוקטים – אבל לפעמים גם לא מצליחים. אנחנו יכולים לשלוט בשיח שיקיף אותנו על ידי בחירה בקהילה מסוימת, אבל בסוף יגיעו גם מפגשים עם העולם שמחוץ לבועה. היכן נגמרת השליטה ומתחילה האשליה? כך או אחרת, לא אחת אנחנו נכנסים ביודעין למצבים שבהם הסיכון לאבד שליטה (בכלל או יותר) – עולה. חשיפה של נבכי הנפש או שינוי מקצועי שבו אנחנו מתחילים שוב מנקודת האפס הן דוגמאות עדינות. אך כדי ללמוד מה קורה לנו כשאנחנו חווים אובדן שליטה משמעותי ומה עוזר לנו להתאושש ממנו כדאי לבחון מצבים קיצוניים יותר.

שוחחנו עם שלושה אנשי מקצוע שמהות תפקידם היא טיפול בהתמודדות עם אירועי קיצון, ואלה התובנות שעלו מיותר מארבעים שנים של ניסיון מצטבר.

מי היינו כשנכנסנו בדלת אובדן השליטה?

"אישה שיצאה מפתח הבית לא תחזור להיות אותה האישה אחרי הלידה, ויש בזה אובדן שליטה", מבהירה המיילדת מיכל רוזן בריאיון שהעניקה למגזין. ואכן, כל לידה מגלמת בתוכה מובנים שונים של אובדן שליטה. השרירים כמו פועלים מעצמם, ומהגוף מגיחים נוזלים, קולות ונהמות. "בשביל ללדת צריך להסכים לאבד שליטה, לשחרר איזו החזקה ולאפשר לצוואר הרחם להיפתח ככה שבנאדם יצא משם", היא ממשיכה, "יש יותר אובדן שליטה מזה?"

אולי יש. על האירוע המוחי שעברה נטלי (שם בדוי) בגינה השכונתית מספרת למגזין הפסיכולוגית השיקומית נעמה קיביליס מאירי. היא מתארת מצב נוסף שבו בחור צעיר עף מאופנוע באמצע כביש בין עירוני. הוא מתגלגל על האספלט בעוד יתר הרכבים סביבו עושים כל שביכולתם כדי להימנע מפגיעה נוספת בו. "הוא בהכרה אבל ספג פגיעה צווארית קשה מאוד ואיבד את התחושה בארבע הגפיים". הוא תקוע ללא שליטה על גופו, נתון לחסדי רפלקס החירום של שאר הנהגים בכביש. ולחסדי שמיים.

לידה היא אובדן של מבנה משפחתי שכבר היה תחת שליטה מסוימת. צילום: Kelly Sikkema on Unsplash

אחד האתגרים המרכזיים שמעסיקים את המטופלים במרכז השיקום הנוירולוגי Move to Motion שבו עובדת קיביליס מאירי הוא התלות שנוצרת באחרים. פעולות בסיסיות כמו הליכה, דיבור או אכילה פתאום הופכות למשימות מאתגרות שדורשות מאמץ עילאי וסבלנות אין קץ. כאילו כמעט הכול נמצא מחוץ להישג ידם. היא מחלקת את אובדן השליטה לשני סוגים: זה שאפיין את התאונה או הפגיעה, שמהטלטלה הנפשית שלו קשה להתאושש, וזה שמאפיין את תקופת השיקום שאחרי.

את האובדן הדו-שלבי הזה ואת התלות הגדולה מתארת גם רוזן, שעוסקת בעיבוד לידה במרכז Cura. בלידה עצמה התלות היא ברופאים ובאחיות, ואפילו בזמינות המכשור הרפואי או החדרים. אחריה מתחילה תלות מסוג אחר: עולל שתלוי באם להזנה והרגעה, שינת הלילה שלה תלויה בגזים המשוטטים בגופו ובשביל שהיא תצליח להתקלח במשך עשר דקות – הם תלויים לעיתים קרובות בעזרה של אדם נוסף.

דוגמאות קצה נוספות מצאנו בכפר איזון, מסגרת טיפולית לצעירים שחווים משבר נפשי על רקע שימוש בסמים. בריאיון שהעניק למגזין, מתייחס הפסיכותרפיסט (Msw) אביתר תמיר להתקפים פסיכוטיים עקב שימוש בחומרים משני תודעה: המציאות מתערערת ומחשבות שווא מבלבלות את האדם, תחושת רדיפה מחלחלת לכל אינטראקציה, חוסר שקט גופני אינו מרפה, לילות ללא שינה ומעברים רגשיים חדים בין פחד, עצב וכעס. "ברבים מהמקרים האלו חוויית אובדן השליטה על החיים התחילה עוד לפני ההתקף", אומר תמיר שמנהל ומטפל בכפר מזה 11 שנים. ואכן, אובדן שליטה אינו מתרחש בוואקום. רבים מבין המשתקמים בכפר בעקבות אירוע קצה הגיעו אליו עם היסטוריה אישית, דפוסי מחשבה והתמודדות מסוימים, לצד נתונים אישיותיים וגנטיים למיניהם. ולכך השפעה רבה על עוצמת הטלטלה שכל אדם יחווה.

"כמו בחפירה ארכיאולוגית, רוזן מטאטאת בעדינות את אבק הטראומה שצבע הכול וחושפת מה קרה באופן אובייקטיבי. תוך מתן ידע מקצועי היא משלימה ליולדת חורים שחורים בסיפור שלעיתים קרובות משפיעים על האופן שבו היא מבינה אותו בדיעבד".

"בדרך כלל נפגוש מצבים חריפים כל כך כשברקע יש אירועי חיים מאוד דרמטיים ומשבריים", הוא אומר. באותה נשימה הוא מסביר שלא כל מי שעבר גירושים, פוטר מהעבודה או אפילו חווה הטרדות מיניות צפוי לחוות התקף פסיכוטי מסמים. השאלה היא עד כמה מטלטל היה האירוע עבור מי שחווה אותו ואולי גם כמה הוא טרי. מי שנכנס בדלת אובדן השליטה כשהנפש שלו במצוקה חשוף לסיכון מוגבר. גם רוזן מתייחסת ליולדות שנכנסות לחדר הלידה עם רקע טראומתי של פגיעה מינית או מלווים שסובלים מפוסט טראומה. ריח הדם, דיבור של הצוות מעל לראש היולדת, כניסה של סטודנטים, צעקות – הכול יכול להוות טריגר וכדאי להתכונן לזה מראש. רוזן מציעה לצבור ידע ולהתכונן למצבים השונים שייתכנו בחדר הלידה. ככל שאישה ומלוויה יהיו ערוכים יותר, כך תפחת תחושת חוסר השליטה שלהם. "חשוב שאישה לא רק תתכנן ללדת בנשיפות במים אלא שתבין שבלידה יש מרכיב של חוסר שליטה ולפעמים יש מצבי חירום וצריך לעשות ואקום. שתחשוב מראש מה היא יכולה לעשות בתוך סיטואציה כזו".

הגישה של רוזן די ברורה – כדי להפחית אובדן שליטה עלינו להתכונן לכמה שיותר מצבים. בעולם השיקום של קיביליס מאירי, לעומת זאת, מודעות גבוהה לסיכונים ולסכנות עלולה להוות נקודת תורפה בשל העלאת חרדה. "התרחישים כל הזמן בראש", היא אומרת, "אי אפשר לחיות ככה. אנחנו לא נצא מהבית". ובאמת בשונה מרוזן,  שעוסקת באירוע ספציפי מאוד שחוזר על עצמו מקסימום 12 פעמים בחיים (וגם זה מאוד יוצא דופן היום), קיביליס מאירי עובדת עם אנשים שבסך הכול עלו על הכביש. משהו שאנחנו עושים לפעמים גם 4 פעמים ביום. לדבריה, בהקשר הזה "הכחשה היא גם בריאה".

אחרי תאונה עלינו לאסוף את תחושת השליטה על ידי אלף בחירות זעירות. צילום:Getty Images on Unsplash

הבחירה לראות סיפור חדש

לא רק מה שקדם לאירוע משפיע על עוצמת אובדן השליטה, אלא גם מה שמתרחש בעיצומו. אחד הגורמים שמשפיעים על עוצמת שלושת אירועי הקצה הוא נוכחות של אדם שמייצר תחושת ביטחון. "במצבים כאלו [התקף פסיכוטי] משהו בפנים הולך לאיבוד והיכולת של אדם לווסת את עצמו או להבין מה מציאותי ומה לא – נפגעת", אומר תמיר. "האחר, במובן הזה, יכול להיות פונקציה מאוד מרכזית". הוא נותן כדוגמה את 'המרחבים הבטוחים' שהחלו לקום במסיבות טבע – נקודה בתוך מתחם המסיבה שבה אנשים המוכשרים לכך מעניקים תמיכה רגשית לרוקדים. הלְבַדּוּת, לעומת זאת, היא פקטור משמעותי בהסלמה של מצב נפשי מעורער. גם בחדר הלידה מסתמן שהקשר האנושי משמעותי מאוד. "אם את שואלת אותי מה הכי מבדיל בין החוויה הזו לזו", אומרת רוזן, "זה כמה היולדת הרגישה שראו אותה, שהקשיבו לה והיו שם בשבילה". נראה כי גם אם השליטה אינה בידינו, לפעמים מספיק שהיא בידי אדם קרוב או מקצועי שטובתנו בראש מעייניו.

גם בשיקום קיימות נקודות חפיפה בניסיונם של שלושת המרואיינים. תחילת תהליך השיקום, לדברי רוזן ותמיר, בהכרה חשובה מאוד: קרה לנו משהו. תמיר מביט במטופל בעיניים חומלות ומחזק אצלו את ההבנה שהוא לא התנהג כפי שהתנהג "מתוך הצדדים המכוערים שלו, אלא מתוך מה שקרה לו". רוזן מתארת את תחילת התהליך כהקשבה לנרטיב הקיים, מתוך הבנה שהוא עוד ישתנה דרך עיבוד הלידה. לשם כך הוא זקוק קודם להכרה. לדבריה, כמו בחפירה ארכיאולוגית, היא מטאטאת בעדינות את אבק הטראומה שצבע הכול וחושפת מה קרה באופן אובייקטיבי. תוך מתן ידע מקצועי, היא משלימה ליולדת חורים שחורים בסיפור שלעיתים קרובות משפיעים על האופן שבו היא מבינה אותו בדיעבד. שינוי הנרטיב מתרחש דרך זיהוי רטרואקטיבי של הבחירות שכן נעשו במהלך האירוע. וכמובן שהנרטיב החדש הוא כשלעצמו בחירה – הבחירה לראות סיפור שונה.

"לא אחת אנחנו רואים בתלות היעדר חופש. כאילו עצם העובדה שעלינו להתחשב באחרים או להסתמך עליהם מפחיתה את השליטה שלנו בחיינו. דרך מצבי הקצה אנחנו מגלים שלתלות יש תפקיד מארגן ומכוון בחיינו – היא מעגנת אותנו בתוך סיפור שהוא גדול יותר מהסיפור האישי שלנו".

גם אצל קיביליס מאירי בשיקום נוירולוגי, החזרת השליטה מתרחשת סביב אלמנט הבחירה, אך היא מתמקדת בעיקר בהווה: במקום להכתיב תהליך היא משתדלת לאפשר לאדם לבחור: מה לאכול, במה לצפות, מתי ואיך להשתתף. בגלל שהתלות הופכת כה גדולה, הבחירות הזעירות לכאורה הללו הן אבני הבניין שמהן צומחת מחדש תחושת השליטה.

תלות גבוהה באחרים היא אחד האתגרים המרכזיים שאיתם מתמודדים אנשים אחרי אירוע קצה. אך מסתמן כי תלות היא גם גורם משמעותי ביכולת להשתקם – התלות של אחרים בנו. משק הבית של נטלי ובו שלושת ילדיה, העסק העצמאי של הבחור שעבר התקף פסיכוטי או הפעוט שזה עתה נולד – כל אלו הם עוגנים שמתנגדים לשיוט שלנו באוקיינוס אובדן השליטה. לפי תמיר, ישנה קורלציה בין המידה שבה אנשים מוקפים ומעוגנים בחייהם ובין היכולת שלהם להתאושש מאירוע קצה ולחזור לתפקד. "דברים שאני קשור אליהם, משימות שיש לי לעשות, עבודה, ילדים – הדבר הזה בדרך כלל יארגן אותי, יתמוך אותי לחזור להיות יציב. יקרקע, מה שנקרא". אותו פעוט שדרכו לעולם יצרה טלטלה כה גדולה בחייה של האם הטרייה עשוי להיות גם הכוח שמושך אותה החוצה מתהומות הנפש, דרך ההזדקקות שלו אליה. לא אחת, אובדן השליטה כרוך בתחושה של תלות מוחלטת, תלות של חיים ומוות. והיפוך המגמה עשוי להיות גם המנוע לחזרה לשליטה.

נסייג ונאמר שעבור כל אחד ואחת מאיתנו העוגנים יהיו אחרים, וכי השפעתם תלויה הן במשקלם האישי בחיינו והן בעוצמת האירוע המטלטל. למשל, יש מי שנוכחותו של הפעוט החדש דווקא תחמיר את מצוקתה; או שעבור רוכב אופנוע אחד שנפל, העוגן יהיה שלושת כלביו שמחכים שיוציא אותם לטיול; ועבור אחר תהיה זו עבודת הדוקטורט שצריכה להתקדם. אין נוסחה ודאית. אבל איך שלא הופכים את זה, ככל שאנחנו יותר מחוברים לסביבה והיא מחוברת אלינו, כך גדל הסיכוי שלנו להחזיר תחושת שליטה בחיינו.

אנו נוטים לראות בתלות היעדר חופש. כאילו עצם העובדה שעלינו להתחשב באחרים או להסתמך עליהם מפחיתה את השליטה שלנו בחיינו. דרך מצבי הקצה אנחנו מגלים שלתלות יש תפקיד מארגן ומכוון בחיינו – היא מעגנת אותנו בתוך סיפור שהוא גדול יותר מהסיפור האישי שלנו. גם מי שלא חווה משבר חריף מתהלך בעולם בדרך שנבנית ביחס למערכות היחסים ולמחויבויות שקיבל או לקח על עצמו. האנשים והתפקידים שאנחנו מחזיקים, מחזיקים אותנו בחזרה. התנועה הזו בולטת יותר כשהספינה נקלעת למערבולת, אך בשגרה היא שקופה עבורנו. ובכל זאת היא קיימת גם שם, וייתכן שתשומת לב לאדוות היומיומיות העדינות עשויה להיות שימושית מול גלי ענק.

תמונת כותרת: Slowmotiongli / shutterstock

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

חוסן הוא לא שאלה של עמידות, אלא של התאוששות

הצד המדעי של המזל – נראה כי יש לנו שליטה מסוימת על יד הגורל

אתה יודע שהצלחת להשיג שליטה במשהו כשאתה לא חושש להתרשל קצת

עוד מרדיו מהות החיים:

כיצד לעבור מרצון לשלוט במציאות להתמסרות ועבודה עם מה שיש?