חוכמת הבדיעבד – תובנות שלעולם לא יהיו נגישות בזמן אמת

תובנות מסכמות מרגישות בהירות ומדויקות יותר, אולי משום שהן כוללות את כל המידע שיכולנו לאסוף. אך המנגנונים הקוגניטיביים שבעזרתם המוח מגבש אותן מוּנעים מצורך בשליטה – ולא אחת משמיטים פרטים חשובים או מעצבים מחדש את הזיכרון. עד כמה אפשר לסמוך עליהן, אם כן, ולאילו צרכים?

תום לב-ארי בייז | 22 דצמבר, 2025

"אתה מגלה שאתה זקוק לאור רק כשהוא דועך, מתגעגע לשמש כשהשלג מתחיל לרדת, ואוהב אותה רק אחרי ששחררת אותה לדרכה", שר מייקל רוזנברג, הידוע גם בשם הבמה שלו Passenger. ואכן, אחת הסצנות הכואבות השכיחות על המסך היא של אותו גיבור שמבין את משאלת ליבו כשכבר מאוחר מדי, ורק טעם ההחמצה נותר בפיו.

לפעמים ההבנה המאוחרת מגיעה מהקצה השני של הקשר. במקום אהבה שלא התממשה כי הגילוי הגיע כשהיא כבר לא אקטואלית, מציג הפילוסוף אלן דה בוטון פרדוקס אחר: רק כשמערכת יחסים מסתיימת אנחנו זוכים להכיר צדדים מסוימים של האדם שאיתו בילינו. או כפי שהוא מנסח בחריפות בסרטון מבית The School of Life, "איננו יכולים באמת לדעת מי בן או בת הזוג שלנו עד שמערכת היחסים שלנו איתם תסתיים. כמובן, אנחנו יכולים לדעת עליהם דברים רבים, אבל לעולם לא מוצגת בפנינו התמונה המלאה של מי הם בשל סיבה בסיסית אחת – עדיין יש להם הרבה מה להפסיד".

פרידה מבטלת את נקודת המוצא שמלווה את הקשר כולו – מחר בבוקר נקום לצד אותו אדם ונמשיך את חיינו המשותפים יחד: ננהל משק בית, נגדל ילדים או ניסע לחופשה משפחתית מתוכננת. גם כשאנחנו רבים או מתווכחים אנחנו מחזיקים את הידיעה הזו והיא משפיעה על אמירותינו ומעשינו. אנחנו דואגים לשמור פתח להמשך בריא. סגירת הגולל על מערכת יחסים "עוזרת לאדם לאבד שליטה על הכישורים הדיפלומטיים יותר שלו". או אז, מי שעד כה החזיק אותנו שלא ניפול מביקורות שהגיעו מבחוץ, עלול לרסק את ליבנו באמירות נוקבות ושיפוטיות, הסבלנות שהוקצתה לנו מנותבת למקומות אחרים והשיח בינינו הופך קצר ואלים.

במקרים מסוימים אנחנו מגלים שהתמזל מזלנו ובני הזוג לשעבר נותרים נחמדים גם כשהם כבר לא מחויבים לכך. אך לפי דה בוטון, רוב הפרידות חושפות אמת לא נעימה. "אנחנו צריכים להתחתן עם האדם שממנו היינו רוצים להתגרש", הוא אומר. אבל איך אפשר לקבל החלטה בנקודת התחלה לפי ידע שיתגלה רק בסוף המסלול?

זוגיות היא לא המקום היחיד שבו מידע הופך נגיש רק כשהוא כבר לא רלוונטי. אנחנו מבינים כיצד לטפל בפעוט בדרך כלל רק אחרי שבגר; מתחוור לנו מה יכולנו לעשות אחרת במקום העבודה שלנו רק אחרי שמפטרים אותנו; או שאנחנו מפצחים איך יכולנו לעצב את הבית בצורה נעימה יותר רק אחרי שכבר עברנו אליו. כל אלו מייצגים מצבים שבהם ההבנה מגיעה בדיוק כשהיכולת לשלוט במצב או להשפיע עליו נעלמת או פוחתת משמעותית.

התובנות הסופיות שלנו מתבססות על ידע שמצטבר במהלך חיי הנישואין, תקופת הינקות או הקדנציה המקצועית. אנחנו מגלים כיצד בני הזוג שלנו מתמודדים עם קושי ועם חוסר הסכמה, עושים ניסיונות חינוכיים ולומדים מטעויות או מקבלים פידבק שוטף מעמיתים ומנהלים. ובכל זאת, נדמה שרק המבט לאחור מביא אותנו לכדי תובנה מוצקה.

כיצד המוח מגבש תובנות סיום?

אילו הייתה זו רק סכמה פשוטה של אינפורמציה, התובנות הסופיות לא היו מפתיעות אותנו כל כך. אומנם בנקודת הסיום המידע שהצטבר הוא הרב ביותר, אך אם הוא תומך בכל מה שהתרחש לפניו המסקנה אמורה להתגבש בהדרגה והיינו יכולים ליישמה גם תוך כדי. אבל נדמה שמשהו אחר קורה. כאילו שרק במרחק ביטחון מאירוע אנחנו יכולים לחשוב עליו באופן צלול ולהגיע לתובנות ייחודיות. האם האופן שבו המוח שלנו זוכר ומעבד מידע מחייב את המהלך הזה?

"כלל שיא-סוף" הוא תיאוריה שהוצעה לראשונה על ידי הפסיכולוג הקוגניטיבי דניאל כהנמן, שמצא כי שביעות הרצון הכללית של אנשים מחוויה מושפעת בעיקר משני דברים: הרגע העז ביותר במהלכה (טוב או רע) והאופן שבו היא הסתיימה. למשל, לדברי ד"ר מארק טרוורס בכתבה ב-Psychology Today, אירוע רגשי מטלטל ואינטנסיבי במיוחד ופרידה שהתנהלה בחוסר כבוד ישפיעו לרעה על זיכרון הקשר, גם אם הוא היה שלו, אוהב ויציב ברובו. לדבריו, כשאירועים חורגים מהמבנים הצפויים, המוח שלנו מנסה לחבר את המידע לכדי תמונה הגיונית. הוא עושה זאת על ידי השלמת פרטים חסרים שתומכים ברצף או השמטת פרטים חשובים שמפריעים לנרטיב המתקבל על הדעת. "בשני האופנים, הזיכרון מעוות את הרצף ומתמקד במה שמתאים למבנה אירוע טיפוסי, במקום לשקף את החוויה המלאה והמורכבת", כותב טרוורס.

"אנחנו צריכים להתחתן עם האדם שממנו היינו רוצים להתגרש. אבל איך אפשר לקבל החלטה בנקודת התחלה לפי ידע שיתגלה רק בסוף המסלול?"

אם כך, אדם קרוב עשוי לחשוף את פניו האמיתיות רק כשהקשר בינינו נגמר, אבל אנחנו בתורנו לא בהכרח נראה את המציאות כפי שהיא, אלא כפי שהמוח שלנו מעבד אותה. מערכת יחסים מתישה מלאה בחיכוכים עשויה להסתיים באקט חיזור עוצמתי ומפרגן כל כך שהמוח שלנו יגבש זיכרון מתעתע של קשר מופלא. אך מה מתעתע יותר – העובדה שמישהו איבד אותנו ועכשיו הוא מתנהל מתוך אינטרסים אחרים או היכולת של המוח שלנו למחוק מידע מהימן לטובת סיפור קולח?

מנגנון קוגניטיבי נוסף שמשפיע על האופן שבו אנו מגבשים מסקנה בתום אירוע או תקופה נקרא הטיית החוכמה שלאחר מעשה. "כשאנו מהרהרים על אירוע מהעבר, התפיסה שלנו מעורפלת על ידי ידיעת התוצאות", מסבירים דן פילאט וד"ר סקול קרסטב במאמר ב-Decision Lab. המוח האנושי נוטה להפריז ביכולת שלו לצפות אירוע מסוים לאחר שהאירוע הזה התרחש.

"קחו לדוגמה את הסיפור ההיפותטי הזה", הם מדגימים, "לג'ון ולג'יין יש מערכת יחסים נהדרת. הם מאוהבים בטירוף ואפילו מתכננים לעבור לגור יחד בעוד כמה חודשים". יום אחד ג'יין אומרת לג'ון שהם צריכים לדבר. מתברר שהיא לא מרוצה מהקשר ורוצה להיפרד. "ידעתי!" אומר ג'ון לחבריו, על אף שעד לאותה השיחה לא העלה על דעתו שקיימת בעיה. במבט לאחור נדמה לו שהוא ראה סימנים רבים: תוכניות שבוטלו, מבוכה, ריחוק מצד חבריה של ג'יין. "זוהי הטיית חכמת הבדיעבד. תוצאה בלתי צפויה נתפסת צפויה לאחר שהיא מתרחשת".

איזה חלק בקשר שנגמר משתלט על זכרוננו? צילום: Andrik Langfield / Unsplash

האם פרידה חושפת את הפנים האמיתיות או שהאמת הייתה שם כל הזמן?

המוח שלנו לא אוהב מסרים סותרים. הוא חותר להיגיון ולתחושת שליטה גם במחיר עיוות המציאות והזיכרון. למשל, "אם חבר למשרד מפוטר, הטיית חוכמת הבדיעבד עשויה לגרום לנו להאמין שהוא היה צריך לראות את זה בא ולעבוד קשה יותר כדי למנוע זאת", מסבירים פילאט וקרסטב. היא עלולה להפוך אותנו לביקורתיים כך שנשפוט אחרים ואת עצמנו בחומרה, על אף שבאופן אובייקטיבי הם או אנחנו לא באמת יכולנו לצפות את העתיד להתרחש.

באופן דומה, הם טוענים, "אם דמות ציבורית מקבלת החלטה שמובילה לתוצאה שלילית, הציבור עלול לשפוט אותה בחומרה, תוך התעלמות מהמורכבות ומחוסר הוודאות שהיו כרוכים ברגעי קבלת ההחלטה. למרבה הצער, הדבר עלול לפגוע באמון במנהיגים. גם אם מקבלי ההחלטות קיבלו את הבחירה הטובה ביותר נוכח המידע והמשאבים שהיו זמינים באותה עת".

"אך מה מתעתע יותר – העובדה שמישהו איבד אותנו ועכשיו הוא מתנהל מתוך אינטרסים אחרים או היכולת של המוח שלנו למחוק מידע מהימן לטובת סיפור קולח?"

ההטיה הקוגניטיבית הזו מייצרת אשליית שליטה כיוון שהיא מטשטשת את העובדה הקשה לעיכול – שאירוע הפתיע אותנו בצורה כזו. אבל מצג השווא שלה עלול לגרום לנו להעריך את עצמנו יתר על המידה ולקחת סיכונים מיותרים. אם אנחנו פוסקים כי ידענו משהו כל הזמן, לא נעצור לבחון כיצד קרה שהוא הפתיע אותנו: האם אנחנו מבלים מספיק זמן עם בני הזוג שלנו כדי לדעת אם הם מרוצים או לא? האם אנחנו מתבוננים באופן שבו הם מנהלים משא ומתן בחזיתות ללא אינטרס משותף? האם אנחנו פתוחים לקבל פידבק מהממונים עלינו? כמה נוכחים אנחנו במהלך תקופות חיינו כך שהסופים שלהן יהוו המשך רך ולא הפתעה מטלטלת?

אם אמינות התובנות שמגיעות כשהכול נגמר מוטלת בספק, אזי עלינו לתת יותר משקל למציאות שהתרחשה לאורך הדרך. באותו אופן, גם אם המידע המסכם מפתיע – הוא יטלטל פחות. פרידה קשה מפגישה אותנו אומנם עם צדדים אחרים שלא הכרנו בבני הזוג שלנו (לשעבר), אבל אולי אין זה נכון לומר שהיא חושפת בהכרח את האמת המרה עליהם, אלא שהיא מאפשרת הצצה לנדבך נוסף באישיות שלהם. תובנות שמגיעות בדיעבד מוסיפות ידע שלא היה נגיש לפני כן אך הוא לא בהכרח גולת הכותרת או תחליף מוחלט לסיפור שהיה לנו בראש עד נקודה זו.

וגם אם התובנה שמתגבשת בסוף משנה את ההבנה הכללית שלנו ומותירה אותנו בתחושת החמצה – כיוון שלו רק הגיעה קודם לכן הכול היה יכול להיות אחרת – גם אז, הפרדוקס אינו בהכרח עגום כפי שהוא נראה. החיים ממשיכים והידע נשאר איתנו ובונה את מי שעוד נהיה. הוא אולי לא יציל את מה שאבד, אבל הוא כנראה ישרת אותנו בעתיד. הוא עשוי להפוך אותנו אמיצים יותר להתעמת עם מורכבויות הקשרים שלנו, מחושבים יותר, מוכנים לתפניות לא צפויות או בטוחים יותר בעצמנו לאחר שצלחנו פרק מאתגר ומשמעותי וגדלנו מתוכו. ואולי הכרה בהטיות הקוגניטיביות ששולטות בחוכמת הבדיעבד יכולה לעודד אותנו להביט יותר בעדינות באחרים וגם בעצמנו.

תמונת כותרת: Canyon Swartz / Unsplash