האם הציפיות שלנו ממערכות היחסים מציאותיות? ומה יש לילד שבתוכנו לומר בנושא?


* כתבה זו מופיעה גם בגרסת אודיו בתחתית העמוד *

מהו המנגנון הנוירולוגי מאחורי ציפיות ולמה אי שליטה בו מכשילה מערכות יחסים ארוכות טווח?


תום לב-ארי בייז | 3 ספטמבר, 2018

לאן לטוס בחופשה הקרובה – פריז או כרתים? הסתיו קרב ובא ולכן הטיול ברחובותיה הרומנטיים של פריז יהיה בחברת סוודר נעים וצבוע בגוונים של שלכת. יהיה קריר ונעים אך גם עשוי להיות גשום ואפרורי. ריחות של קפה ומאפים יעטפו אותנו וסביר שנגינת פסנתר מאחד הברים בסביבה תלווה את הבילוי. ואולי לא. בתמונה השנייה אנחנו בכרתים, שבשלב זה של השנה עדיין תהיה שמשית וקיצית. לבושים בבגד ים, משתזפים באחד החופים כשברקע מרקדים צלילי הטברנה. ניחוחות של דגים על האש וטעם הצזיקי כבר ממלא את פינו. אולי נסתובב מבושמים מגראפה ואולי מזיעה, דחוסים בין המון הנופשים. הכול עשוי להיות כלול במחיר. לאן לרשום אתכם?

המנגנון הנוירולוגי שזה עתה הפעלתם כדי להחליט היכן לנפוש נקרא "מודל הייצוג המנטאלי", ובין אם אתם מכירים אותו או לא – אתם משתמשים בו כמעט בכל רגע ביום. אל תתנו למינוח להפחיד אתכם, מדובר בפעולה המוכרת שבה אנחנו מתלבטים לגבי שתי אפשרויות, ועל מנת לבחור – מייצרים מעין ויז'ן לכל אופציה ובוחנים אותו. כאשר עושים שימוש נכון במנגנון, מתבססים על מכלול האינפורמציה הקיימת וטווים בדמיוננו את התמונה – והתוצאה היא ציפיות. כמו כוח, גם ציפיות הן לא טובות או רעות. הן פשוט ציפיות. אם משתמשים בהן נכון הן מאפשרות לנו להיערך, לתכנן קדימה ולבחור בצורה הטובה ביותר, ואם משתמשים בהן לא נכון, לעומת זאת, הן עלולות להוביל אותנו לאכזבות מרובות ומשם לתסכול ולכעס.

בניית מודל אמין לתרחיש עתידי

מנגנון הייצוג המנטאלי הוא כמו פרויקט "מיני ישראל" בתוך ראשנו – אנחנו אוספים את כל המידע הקיים ויוצרים מודל מזערי של הסיטואציה. כולל ההרים והפסגות וכולל המדבריות הצחיחות. על פי מאמר שפורסם ב-Aeon, המודל הזה הוא הבסיס לקבלת ההחלטות שלנו. והוא מאוד לא מובן מאליו בתוך עולם ביולוגי המתבסס ברובו על ניסוי וטעייה. מיצור המסתמך על רפלקסים ותגובתיות למציאות קיימת – התפתחנו ליצור שחוזה את העתיד. פיתחנו מערכת של חישוב הסתברויות והערכת סיכונים המעניקה לנו את היכולת לנבא כיצד נרגיש בחוויה שעשויה להתרחש, ועל בסיס כך להחליט אם נאפשר לה להתרחש או לא.

איפה זה הופך טריקי? כאשר ממערכת מחושבת לייצור תחזיות אנחנו הופכים לעסק פרטי לייצור ציפיות שמתבססות בעיקר על אמונות שיש לנו בנוגע לחיים שלנו. כאלו תחזיות, שלא לוקחות בחשבון את סך הגורמים (כמו למשל, רגשותיהם ורצונותיהם של אחרים) או מתבססות על אמונות שגויות ביחס לדרך שבה דברים אמורים להתנהל או להיראות, הן מקור בלתי נדלה לאכזבה. וזו, כאשר נערמת על גב אכזבות קודמות, הופכת להרים של תסכול הבאים לידי ביטוי בכעס.

תחומי חיים מסוימים מהווים קרקע פורייה לאכזבה כתוצאה מציפיות – כאלה המאופיינים בדינמיות גבוהה, המפריעה ליציבות התחזיות שלנו ובפן רגשי חזק, המשפיע על עוצמת התגובה שלנו. אם אתם חושבים על מערכות יחסים, אתם באותו ראש של הפילוסוף אלן דה בוטון. בהרצאה שהעניק לעובדי גוגל הוא מסביר כי לשרשרת התגובות המצערת הזו – ציפייה, אכזבה, תסכול וכעס – יש תפקיד מפתח בספק המתדפק, בשלב כזה או אחר, על דלתותיהן של מערכות היחסים שלנו – האם התחייבתי לאדם הנכון?

מה התת מודע מחפש בזוגיות?

על פי דה בוטון, ציפיות מאוד מהותיות שיש לנו מבני הזוג וממערכות היחסים שלנו נשענות על תפיסות שאין להן אחיזה במציאות, כמו למשל הציפייה שהזוגיות תעשה אותנו שמחים. בהרצאה שהעביר הוא מצטט תיאור של וולט דיסני כ"אדם המסוכן ביותר באמריקה" בשל היותו הסוכן הראשי של התקווה לאושר. ולא סתם רגעים של אושר, אלא כזה שנשאר מאז ועד לעצם היום הזה. תקווה שסיכוייה קלושים מובילה לציפייה וציפייה מובילה לאכזבה, ולפי השרשרת שלנו זה שם את דיסני במושב הכבוד של יצרן הכעס הגדול ביותר. שלא תבינו לא נכון, כולנו גדלנו על אותם סרטים נפלאים ואין כאן שאיפה להגלות אותם מהתרבות – אבל אולי כדאי לעצור רגע ולבחון אילו מדפוסי החשיבה המניעים או מעכבים אותנו היום בתוך מערכות היחסים שלנו שואפים למודל מנטאלי המבוסס על הקלאסיקה סינדרלה? דה בוטון מרחיק לכת וטוען כי "אנחנו חושבים שאנחנו בחיפוש אחר אדם שיעשה אותנו שמחים יותר, אבל האמת היא שאנחנו בחיפוש אחר אדם שירגיש מוכר". מה הכוונה ב"מוכר"? ומהיכן נובעת האמירה הזו?

פסיכואנליזה מלמדת אותנו כי חוויות הילדות שלנו מעצבות את המבוגרים שאנחנו גדלים להיות. בשלב מאוד מוקדם בחיים אנחנו לומדים כיצד להיות נאהבים על ידי ההורים שלנו. דה בוטון מחלק את הלמידה לשני חלקים: אנחנו לומדים איך זה מרגיש להיות נאהבים – מישהו שואל אותנו איך עבר עלינו היום, מכין לנו אוכל ושומר עלינו – ואנחנו גם לומדים באיזו צורה אנחנו מרוויחים את האהבה הזאת. לטענתו, החיפוש הסמוי שבעצם מתרחש בגיל בוגר הוא אחר אותה אהבה מוכרת. אותו ייצוג מנטאלי השוהה בתודעתנו של איך זה מרגיש להיות אהוב. אנחנו מחפשים מישהו שיטפל בנו כמו הורינו ואפילו יאכזב אותנו כמותם, שיאפשר לנו להמשיך להרגיש בבית. באופן לא מודע, הוא אומר, אנחנו מחפשים מישהו שיגרום לנו לאושר כפי שלמדנו מהו כילדים ולסבל כפי שלמדנו מהו כילדים. העיקר שלא יהיו הפתעות.

החלק השני מתייחס לבחינה של תגובות הורינו להתנהגויות שונות, דרכה אנחנו מגלים מה מזכה אותנו בתשומת לב, בטיפול, ב"אהבה". זה יכול להיות הכול, מסצנות דרמטיות ועד התבודדות והסתגרות. עם המידע הזה אנחנו מתקדמים הלאה ושוגים לחשוב שככה נרוויח את לחמנו גם בתוך הזוגיות: אם הייתי ילדה שקיבלה אהבה ותשומת לב בכל פעם שהצטיינה, שהצליחה בלימודים או בתחומי העניין והייתה "הכי טובה" – אני עשויה למצוא את עצמי מאמינה כי רק אם אהיה בת הזוג "הכי טובה", מרשימה, מעניינת ומספר אחת בביצוע כל מטלות הבית – אהיה ראויה לאהבה. לפעמים התנאי הזה עשוי להפוך לדיון פנימי ביני לבין עצמי בנוגע לכמה ראויה אני. ואם אני לא מחתימה את הטופס ב"עובר", לא משנה כמה אהבה ירעיפו עליי, היא כנראה תיכנס מאוזן אחת ותצא מהשנייה. נשמע כמו ציפייה מוגזמת שסופה תסכול? עושה רושם שכן.

להתאכזב ולהמשיך לאהוב

ציפייה בעייתית נוספת שעליה מדבר דה בוטון בהרצאתו היא שבן הזוג שלנו יהיה מושלם. שהוא לא יאכזב אותנו. כי מי שאוהב אותנו לא יאכזב אותנו, הרי. אך האם זה נכון? האם אנחנו לא מאכזבים לעיתים אנשים אהובים? עד גיל 3-4 ילדים נוטים להפריד בין דמות האם הטובה – אימא, כשהיא אוהבת ומפנקת ונעימה אלינו – והרעה – אימא, כשהיא כועסת, מתוסכלת או מציבה גבולות. אותה אימא, שתי דמויות. בסביבות גיל זה הם מתחילים להבין שמדובר באותה אישה. שאימא יכולה להיות גם טובה וגם רעה אלינו. הבנה זו היא קריטית ליכולת שלנו לאהוב מישהו ולכעוס עליו בעת ובעונה אחת. ואם אנחנו שוכחים להטמיע אותה גם בתוך מערכת היחסים שלנו, אנחנו עשויים למצוא את עצמנו מאוד מתוסכלים. "בגרות", מסביר דה בוטון, "היא היכולת לראות שאין קדושים או חוטאים בינינו, בני האדם. כולנו תצרף מופלא של הטוב והרע".

המקום שבו התמונה מתחילה להיווצר.

ואם אנחנו כבר מטפסים בסולם הציפיות הלא ריאליות, נחתום באחת שמשום מה נפוצה בערך באותה המידה שהיא מופרכת: "אנחנו נוטים להאמין שככל שבן הזוג יתאים לנו, ככה פחות נצטרך להסביר מי אנחנו: מה אנחנו מרגישים, מה מעציב אותנו או מה אנחנו רוצים […] אנחנו מאמינים שמאהב אמיתי ינחש מה מתרחש בראשנו". מכירים את השיחה הזאת בתוך מערכת יחסים? אתם שואלים מה קרה והם עונים ש"כלום", אבל זה ברור לכל עובר אורח שבהחלט משהו קרה. ואתם אוהבים ואתם רוצים לעזור אבל אין לכם שמץ של מושג ממה להתחיל בכלל. "מה זה היה יכול להיות?" אתם שואלים את עצמכם, ושום דבר לא נראה חשוד. למראית עין, הכול התנהל כשורה, אבל המבט בעיניים נאטם. מסכים חוצצים בין עיניה ובין כל השאר ואתם יודעים שאיזה שהוא סרט מוקרן כרגע ורק בן או בת הזוג שלכם יכולים לראות אותו. לו רק הייתה לכם דרך להיכנס לאולם. דה בוטון מתאר זאת כ"החמצת פנים", וטוען כי "אנחנו לא מחמיצים פנים עם כל אחד, אנחנו מחמיצים פנים רק עם מי שאנחנו מרגישים שאמור להבין אותנו ומסיבה כלשהיא בחר שלא". וזה באמת לא כעס על פניהם, אלא מעין אכזבה חמוצה. לא עמדנו בציפיות. לא קראנו את מחשבותיהם. והם, שבדרך כלל כל כך אוהבים לדבר, בסחרור מחול האמונה השגויה, חשים שלהסביר במילים זה עול שאין כדוגמתו. עול שהיה יכול לרדת מכתפיהם אם רק היינו האדם הנכון.

כיצד להיות האדם הנכון שאליו ראוי להתחייב?

ההנחה שבן זוג ראוי ידע לקרוא את מחשבותינו ולהבין את מאוויי נפשנו מבלי שנצטרך להסבירם היא מכשול ביכולת שלנו לייצר ולשמר מערכת יחסים לטווח רחוק. למעשה, ההיפך הוא הנכון, מסביר דה בוטון. "הבסיס לזוגיות טובה […] הוא היכולת להפוך למורה טוב". לחלקנו זה עשוי להישמע אפור ומעייף (ולחלקנו סקסי ומפתה), אבל הנחת היסוד היא מאוד פשוטה ואינטואיטיבית – אם לא נסביר, הם לא יבינו. לא צריך לוח גירים או חליפה (אם כי אפשר), ואין דרישת סף של הגשת מערכי שיעור ועמידה בפני קהל. "הוראה היא היכולת להעביר רעיון מראש אחד לאחר בצורה כזו שיתקבל", מפשט דה בוטון. ורובנו יודעים לעשות זאת, הוא מסביר, אבל הבעיה היא הטיימינג.

אנחנו נוטים להסביר מה אנחנו צריכים או מבקשים רק כשאנחנו כבר נדחקים לקצה הצוק: כשהידיים מרימות דגל לבן, מותשים מהציפייה למודל הפנטסטי הזה שבנינו בראשנו או מבוהלים מההשלכות של מה שיקרה אם לא יבינו אותנו בקרוב. החוכמה היא ללמד לפני הכעס והפחד ולא שנייה לפני ההתדרדרות במדרון, כי כשאנחנו שם זה הופך להיות שיעור מאוד קולני ומעליב. "וכשאנחנו מעליבים מישהו – השיעור נגמר", הוא מדייק למקרה שעוד לא השתכנענו.

זוהי קריאה לתרבות של הוראה בתוך זוגיות. לקרקע שמבינה ששני אנשים החיים יחד יצטרכו ללמד זה את זה ובשל כך, גם ללמוד זה מזה. זו קריאה לשליטה במנגנון בעל כוח רב שאינו חיובי או שלילי, אלא תלוי באופן השימוש בו. אם נשכיל ללמד את האדם שמולנו על מודל הייצוג המנטאלי שנוצר בראשנו, נוכל לבחון את אמינותו ולעצב אותו יחד כך שיהיה תואם מציאות. אולי על ידי כך נהפוך לאדונים של הציפיות שלנו, ולא להיפך, ובמקום לתהות האם התחייבנו לאדם הנכון, נהיה האדם הנכון להתחייב אליו ונלמד את בן או בת הזוג להיות האדם הנכון עבורנו.

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

הרשמה לניוזלטר של מהות החיים

קיבלנו! תוכן מעורר השראה מבית מהות החיים יגיע אליכם במייל ממש בקרוב.