חרף הנטייה האנושית לנסות להכריע את 'המפלצות' בחיינו – בין אם אלו אנשים, מטעני עבר, ואפילו מחלות – לעיתים 'הניצחון' האמיתי מגיע דווקא כשאנו מניחים את 'כלי הנשק' ומקבלים בהשלמה את המצב.

לפעמים הפקת לימונדה טובה מצריכה לפני הכל התבוננות אמיצה ועמוקה בלימונים שקיבלנו, חמוצים וקשים ככל שיהיו.

בהיותו בן 49 קיבל זאב שצקי, עורך דין במקצועו, אבחנה רפואית מטלטלת. הנוירולוג בישר לו שהוא חולה בפרקינסון – מחלה קשה וחשוכת מרפא. תגובתו המיידית הייתה לחשוב שהרופא ככל הנראה יצא מדעתו. ראשית, הוא נתן לו את האבחון כלאחר יד, בזמן שכבר הקליד מרשמים לתרופות (דרך תמוהה לבשר לאדם שחייו כפי שהכיר אותם 'הסתיימו'). שנית, שצקי היה בטוח שהמחלה הזו לא קשורה אליו.

"מבחינתי, מחלת הפרקינסון הייתה שייכת לאנשים זקנים", הוא מספר בריאיון למגזין. "זו הייתה המחלה של הדוד המבוגר שלי, זה שאחיותיי ואני היינו מחקים בילדותנו, ומתפוצצים מצחוק על איך ששפתיו משתרבבות וראשו רועד מצד אל צד. אבל אני הייתי מתחת לגיל חמישים כשקיבלתי את האבחנה – צעיר, נמרץ חיוני, בשיאה של קריירה המשפטית. כעו"ד לדיני עבודה ייצגתי ועדים מול ארגוני ענק, הכנתי חוות דעת משפטיות, הופעתי בבתי משפט, ניהלתי מו"מ מורכבים. המחלה המשתקת הזו לא התיישבה עם החיים הדינמיים שניהלתי. סירבתי להאמין לדיאגנוזה. אז נכון, לפעמים הגוף היה קצת מתוח, הרגל רעדה. אבל מי לא חווה קצת לחץ בחיים העמוסים שלנו?"

בחודשים שלאחר מכן ביצע שצקי כל בדיקה אפשרית, עבר על כל מחקר וקרא כל מאמר מקצועי שהצליח לשים עליו את ידו. אבל לא מתוך השלמה עם האבחנה – להיפך. הוא היה נחוש להוכיח לעצמו שהיא מוטעית.

למרבה הצער, ההכחשה לא התיישרה עם הסימפטומים שהחלו להופיע. כשהמוח מפסיק לייצר דופמין – תוצאה ישירה של המחלה – השינויים מגיעים בזה אחר זה: תחילה אובדן חוש הריח ודיכאון, בהמשך חווים התכווצויות שרירים, שיווי המשקל נפגע, היציבה נעשית כפופה, הדיבור נעשה חלש, נוצר קושי בבליעה ובעיכול והרוק שמצטבר גולש. בשלב שני מגיעים הסימפטומים המוכרים יותר: קיפאון מוחלט של הגוף ורעד השרירים. אין החלמה מפרקינסון, התרופות שניתנות רק מקילות על הסימפטומים.

זה לא כוחות להתמודד עם הבלתי מנוצח

ההתעקשות להוכיח לעצמו שאינו חולה תתברר לשצקי בהמשך כשלב הראשון מתוך אלו שהוא מאמין שכל אדם עובר כשהוא נקלע למציאות טרגית ומשנת חיים. מדובר באותם חמישה שלבי ההתמודדות עם האבל שהגדירה הפסיכיאטרית אליזבת קובלר-רוס, לאחר שערכה מחקרים ממושכים בהיבט החברתי של המוות: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה.

אבל לפני הכול, הוא מבקש להבהיר דבר חשוב בנושאי התמודדות. "קראתי לעצמי 'חולה' ולא 'מתמודד'", הוא אומר, ומסביר את הרציונל: "אתה לא מתמודד עם משהו שאין לך סיכוי מולו. כעו"ד בתחום דיני עבודה ייצגתי ועדים מול ארגוני ענק, ולמדתי לא להילחם עם מישהו שחזק ממך. עם כוחות כאלו אתה מנסה לעשות משא ומתן, להגיע לפשרה, לא ללכת עם הראש בקיר". באופן דומה הוא מתייחס לקונספט של ניצחון: "לצאת למלחמה שאין סיכוי לנצח בה, זו טיפשות ולא אומץ". במקום 'לנצח' את המחלה, הוא בחר להתגבר על הקשיים ועל המגבלות הפיזיות שהיא מייצרת.

"בהתבוננות נוסח פמה צ'ודרון – כאשר הדברים מתפרקים – כשם ספרה, הדרך לשרוד היא לא להילחם אלא להתבונן בענק האכזר בעיניים ולהשתנות עם השינוי. צ'ודרון כותבת: 'במקום לתת לשליליות שלנו להשתלט עלינו, אנחנו נוכל להכיר בכך שעכשיו אנחנו מרגישים איכסה, ולא להיות רגישים לחיפוש הסתכלות טובה. זו החמלה. זה הדבר האמיץ לעשות'".

לפעמים השלמה עם כך שהאתגר גדול מיכולותינו מוציאה ממנו את העוקץ. צילום: Taylor Flowe on Unsplash

חופש הבחירה הוא ההישג האמיתי, טוען שצקי. "יש סוג של ניצחון בכך שרוח האדם לא נדרסת, ונשמר חופש הבחירה כיצד להתייחס למחלה. ויקטור פרנקל טען שהיכולת האנושית לחופש הבחירה בכל מצב היא שמאפשרת להפוך סיטואציה טרגית להישג אנושי".

הבחירה של שצקי הייתה לכתוב ספר ולשתף את תובנותיו. על פני 55 עמודים, בניסוח קולח, משעשע, אינטימי ורגיש, מספק שצקי בספרו הצצה אותנטית אל חייו מרגע שאובחן במחלה. שם הספר שהגה – איך נרפאתי מפרקינסון – מבטא 'ריפוי' כהשלמה עם המחלה והפיכתה לחלק נוסף מהחיים, במקום שתהפוך למרכז הכובד. 2 השלבים הראשונים בתהליך, הכחשה וכעס, מדגימים היטב את השינוי שעבר.

אתה יכול לרוץ אבל אתה לא יכול להסתתר

שלב ההכחשה לא נמשך זמן רב במקרה של שצקי. מרגע שכל המחקרים, המאמרים והבדיקות שביצע אישרו את האבחנה – היה קשה להכחישה. מה שכן, עדיין היה אפשר להתכחש אליה. והתרופות שקיבל אף סייעו לכך.

בספרו הוא ממחיש זאת באופן ברור: "הדופמין שחולי פרקינסון מקבלים ידוע במחקר כמעודד יצירתיות וכמשחרר דחפים ומעצורים. כך למשל, שנים ספורות לאחר שאובחנה המחלה, נפרדתי מרעייתי. עברתי לדירת סטודנטים. מצאתי לי עבודה של סטודנטים בעמותה חברתית, וככלל חייתי כסטודנט. חיים בודדים, עניים, נתעבים, בהמיים וקצרים, אם לצטט את הפילוסוף האנגלי הובס בספרו 'לויתן'. זה היה עשוי להיות משעשע ואף היה כזה בהתחלה, אך עד מהרה התייצבו מולי השנים הכרונולוגיות והתברר שוב שהתנהגות ילדותית לא מחזירה את מחוגי הזמן לאחור".

כשהסתיים שלב ההכחשה, הגיע הכעס. אצל שצקי הוא בא לידי ביטוי בין היתר באימוני הכושר שלו: "במהלך הריצה, עברה בי מחשבה אפלה. מי הם שיגידו לי לרוץ? מה הם מבינים? הרי אני יכול  ליפול ולשבור עצם, והם – לא אכפת להם בכלל, אבל אני חי עם הפרקינסון ויודע שחשוב להקשיב לו. אם חלילה אפול בגלל השאפתנות שלהם, מי שייפגע יהיה אני ורק אני. מלא בזעם, עצרתי במקום. מה קרה? שאל ויקטור, למה הפסקת? מה אני אגיד לך, השבתי, בתור סובייטי אתה ממילא לא מבין בפסיכולוגיה. אז אני אגיד לך את זה בפשטות: אני מפחד להצליח. ויקטור נרגע מיד, המתח והכעס התפוגגו".

"מה קרה? שאל ויקטור, למה הפסקת? מה אני אגיד לך, השבתי, בתור סובייטי אתה ממילא לא מבין בפסיכולוגיה. אז אני אגיד לך את זה בפשטות: אני מפחד להצליח. ויקטור נרגע מיד, המתח והכעס התפוגגו".

הנפילה שמפניה חשש קרתה דווקא כשהיה בבית. כך שצקי, שמעולם לא עבר הליך רפואי דומה קודם לכן, מצא את עצמו בבית חולים בתור לניתוח עם שבר מורכב בכתף. ניתוח אחד הביא לניתוחים ואשפוזים נוספים והוא מצא את עצמו בבית החולים, שוב ושוב, על כל חוסר האונים ואובדן העצמאות הכרוכים בכך.

בתחילתו של הגיל השלישי הוא היה סיעודי, תלוי במטפל צמוד, מוזנח ובודד, ללא עניין ממשי בעולם שסביבו, אבל מה שהציף אותו יותר מהכול היה הכאב שלא הרפה. "הייתי מבקש מהמטפל לצאת לשעה, ואז הייתי בוכה. הקצבתי לעצמי שעה וחצי ביום לרחמים עצמיים, ומיציתי אותה בקלות. עד אז הכרתי כאב שבא והולך, ואילו זה היה כאב שנשאר, שלא פסק. כאב שלא הניח לי לחשוב בצלילות, להתרכז, לחשוב מחשבה עד תומה".

בהמשך הוא מספר כיצד הצליח לצאת מהדיכאון, בעצמו. "במשך שנה שלמה נשארתי בתוך הבור הזה. כשאדם מנסה לברוח ממה שקורה לו, הדיכאון מעמיק. התובנה ששינתה את חיי הייתה שלא ניתן לצאת מתוך החשכה מבלי לעבור דרכה, מבלי להפסיק להילחם בכאב ופשוט לחוות אותו. אם נחוץ לי לצאת מהמחילה, ברור שעליי לשנות את התייחסותי באופן קיצוני. להתעניין בעולם שמחוץ לעצמי. לא להזניח. להסתפר. לעסוק במשהו שמסקרן אותי […] סידרתי את הפרצוף מחדש ואמרתי לעצמי כי יש לרשותי את כל שארית ימיי כדי למלא את הפרצוף הזה בחיים ובתוכן".

שינוי הפרספקטיבה עשוי להיות זה שמשרטט את הדרך החוצה מהדיכאון. צילום: Raphaël LR on Unsplash

איך לצוד קרוקודיל עם פינצטה וקופסת גפרורים

ההשלמה האמיתית הגיעה ברגע אחד קטן ולא צפוי, מספר שצקי. "באיזה יום ישבתי לאכול גלידה. ילדה שישבה בסמוך הסתכלה על ידיי הרועדות ושאלה אותי שאלה תמימה: 'כואב לך?' ברגע הזה הכאב נכנס לתודעה שלי. הבנתי שזה המצב – כואב לי ואני צריך לקבל את זה. ואז הפסקתי להילחם".

הרפואה המודרנית יודעת להאריך את החיים עבור החולים, אך היא לא מלמדת אותם איך לחיות את החיים שהתארכו. היא לא מעניקה כלים לרגעי המבוכה שבהם הגוף קופא באמצע הרחוב כמו פסל, או כשהיד רועדת בלי שליטה במהלך דיון משפטי.

"כשהיד שלי החלה לרעוד מול שופטת מוכת הלם, ניסיתי תחילה להחביא אותה. הכנסתי את היד לכיס, אבל היא המשיכה לרעוד", שצקי נזכר. "השופטת הסתכלה עליי המומה. מה יכולתי לעשות? אמרתי לה שיש לי פרקינסון". אבל דווקא ברגעי המבוכה הללו, הוא מצא את ההומור.

"הרפואה המודרנית יודעת להאריך את החיים עבור החולים, אך היא לא מלמדת אותם איך לחיות את החיים שהתארכו".

"ברגע שהפסקתי לנסות להסתיר, להילחם ולהתגונן – המלחמה הפכה לחגיגה. מצאתי את הצד המצחיק של הפרקינסון. אני נכנס לקניון רועד וזז לאט, והמאבטחים מתחילים לחשוד שאולי יש לי פצצה בכיס, או שגנבתי משהו מחנות. כלבים ברחוב נובחים עליי כשאני הולך בצורה מוזרה. במקום לראות בזה טרגדיה, בחרתי לראות בזה חלק מהקיום שלי – וההומור הפך לגשר אל העולם".

כיום שצקי עדיין סיעודי, אך לא תופס את עצמו כמסכן. המחלה היא תנודתית ומול שעות לא טובות יש  גם שעות יותר טובות שבהן הוא מתרגם שירי אהבה לטיניים, ואפילו מסייע לאחרים בסדנאות 'משמעות ופרקינסון' המבוססות על עקרונות הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל. לדבריו, הרעיון המרכזי תמיד חוזר אל שינוי ההתייחסות: "כשאינך יכול לשנות את הנסיבות, עליך לשנות את עצמך".

בהתייחסותו אל הניצחון האמיתי, הוא אומר: "בחרתי בהתבוננות בלתי-אמצעית במצב עצמו, והבנה שהפרקינסון הוא שלך אבל אתה לא שלו. במילים אחרות, המחלה היא ניוונית ופרוגרסיבית ואין בה שיפור, עצירה או רברס – אבל היופי לא נעלם מן העולם, ואפשר לחוות אותו וליצור ממנו. זה בעיניי סוג של מרפא ואולי אפילו סוג של ניצחון".

"שינוי התייחסות זה כמו הצ'יזבט הישן על איך צדים קרוקודיל באמצעות משקפת קופסת גפרורים ופינצטה", ממחיש שצקי: "מסתכלים על הקרוקודיל דרך המשקפת. הופכים אותה לצד שני. עכשיו הקרוקודיל ממש קטן, תופסים אותו בפינצטה ושמים אותו בקופסת הגפרורים. כל החוכמה היא באופן הראייה".

את האופטימיות הוא מבטא בפסקת הסיום של הספר: "ברגע זה החיים נראים כמו עיר מוארת בלילה, כשמביטים בה מספינה בים. גם אם עוד מעט יכבו את האורות, הכוכבים עדיין ינצנצו".

שצקי מלמד אותנו שכאשר אנחנו מפסיקים להתייחס למחלה או לטרגדיה כאל אויב שיש להכריע, ולומדים לחיות איתה בשלום – על כל הצער והאובדן שבדבר – הטרגדיה מאבדת מאימתה. היא מפסיקה להיות 'המפלצת שמנהלת את חיינו', והופכת לעוד פרק בסיפור שאנו כותבים.

תמונת כותרת: Kristina Shvedenko on Unsplash

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך:

אקט קטן של מרד חיובי יכול לקחת אתכם דרך ארוכה – אדמירל יוצא "אריות-הים" מסביר

אילו מאפיינים דרושים כדי להתגבר על הפחד? האומץ האנושי, קווים לדמותו

מה יכול לספר לנו יומן בריאות אישי – וכיצד שיטות התיעוד של דה וינצ'י יכולות לעזור