המיתוס העתיק בעולם עדיין יכול לשמש מפת דרכים לחיים

דנית צור-אלמוג מלווה לידות ומכשירה דולות כבר עשרים שנה. כמו מורת דרך, היא משתמשת במפה במסעות משני חיים אלה, ועבורה המיתוס השומרי על המלכה איננה הוא המפה האולטימטיבית. הטקסט הזה, שהוא כנראה הסיפור העתיק ביותר שתועד אי פעם, עדיין רלוונטי לדבריה כמעט לכל מסע שינוי בחיינו.

תום לב-ארי בייז | 14 ספטמבר, 2026

לפני אלפי שנים במסופוטמיה העתיקה (עיראק של היום) הגיחו לאוויר העולם כמה מההמצאות המכוננות של האנושות. הגלגל, כתב היתדות, מערכת המשפט ועוד. לא בכדי זכתה התרבות השומרית שגילתה ופיתחה אותן בכינוי "ערש הציוויליזציה". יחד עם יתר ההמצאות היא התהדרה בכמה מהסיפורים המעניינים והמלמדים שנשמרו עד היום. המסע האפי של המלכה איננה אל השאול ובחזרה הוא אחד מהם.

כיאה למיתוס מכונן, הסיפור על איננה נושא רבדים רבים, אך בבסיסו הוא סיפור מסע קלסי של התכוננות למפגש עם הלא נודע, משבר מטלטל וחזרה בזהות שהתגבשה מחדש. זוהי בעצם תמציתו של כל תהליך שינוי שאנו עוברים בחיים, מקטן עד גדול. בריאיון עם דנית צור-אלמוג, מלווה לידות ועיבודי לידה, ומכשירה דולות למעלה מעשרים שנה, אנחנו מתחקים אחר צעדיה של המלכה איננה ומפיקים מהם תובנות שנוגעות לשלל המסעות בחיינו.

רבים רואים בסיפורה של המלכה השומרית אבטיפוס למה שכמעט ארבעת אלפים שנה מאוחר יותר זיהה חוקר המיתולוגיה ג'וזף קמפבל כ'מסע הגיבור'. אלא שהמסעות בחיינו לא תמיד מרגישים הירואיים במיוחד. ובכן, צור-אלמוג מסבירה כי לא מדובר בנוסחה שמתקיימת תמיד, כי אם בהזמנה להקשיב לאגדה ישנה-נושנה ולבדוק אם משהו מהמהלכים שלה מתכתב עם חיינו. "[בקורס] אנחנו מחברות את זה ללידה כי זה השער שדרכו אני עובדת", היא מסבירה. "אבל לידה היא רק מסע אחד. יש מסעות של זוגיות, מסעות של גירושין, מסעות של הגירה ומסעות של גידול ילדים בגיל ההתבגרות".

בכל מסע כזה, לדבריה, משהו בזהות שלנו משתנה. לא רק ברמת הסטטוס, מאישה לאמא למשל, אלא שתובנות חדשות משנות את תפיסת העולם שלנו, אתגרים שצלחנו משנים את האופן שבו אנחנו רואים את עצמנו, וקשרים שהיו לנו לעיתים מתחזקים ולעיתים נפרמים.

סיפורה של איננה, מלכת השמיים והארץ

איננה מולכת על ממלכה ענקית ובה שבעה מקדשים גדולים ופעילים. היא עשירה, אהובה וחזקה מאוד. יום אחד היא שומעת קול שקורא לה לרדת אל העולם התחתון. זה שממנו איש לא חזר. היא מנסה להדוף את הקריאה, להתעלם ממנה, אך הקריאה לא נפסקת. איננה מבינה שלא תוכל לחמוק מבירור העניין. היא נפרדת משבעת המקדשים המפוארים שלה, עונדת את הקמעות היקרים והעוצמתיים ביותר שלה ומשאירה למקורביה הנחיות לפעולה למקרה שלא תשוב.

היא מגיעה אל השער הראשון של השאול, שם היא פוגשת את בידו, שומר הסף. הוא מלווה אותה מטה דרך שבעה שערים: בכל אחד מהם הוא מאלץ אותה להשאיר קמע מאחור ונועל אחריה את המעבר. בהגיעה אל העולם התחתון היא כבר חסרת כל. עיניה מצטלבות עם עיני אחותה מלכת השאול, היא מבינה שהיא זו שקראה לה לרדת – ואז מתמוטטת איננה ומתה.

נינשובור, יד ימינה שהופקדה על המקדשים, פועלת לפי הנחיות המלכה והולכת לבקש את עצתם של שלושה חכמים. הראשון והשני מסרבים לעזור (כפי שאיננה חזתה), ואילו השלישי בורא שני שליחים הנושאים אל איננה את האוכל והמים של החיים. הם פוגשים את מלכת השאול וכפי שהורה החכם – מעניקים לה חמלה. כך הם זוכים להגיע אל איננה, משיבים אותה לחיים ומעלים אותה לממלכת השמיים והארץ באותה דרך שבה ירדה.

בכל שער שהיא עוברת בחזרה למעלה, שואל אותה בידו: 'מי את? מה את יודעת עכשיו שלא ידעת לפני שיצאת למסע?'

בקריאה יונגיאנית כל הדמויות הן חלקים בנפש האדם

צור-אלמוג פותחת עם הקריאה לצאת למסע, אותו קול שמסתובב בתוך ראשנו ולא מרפה. ההדיפה והניסיון לסרב לו הם סממנים בעלי חשיבות. "אם זה מסע משמעותי של טרנספורמציה שמכריח אותנו להשאיר משהו גדול מאחור, אז האינסטינקט שלנו יהיה לסרב לו בהתחלה". הריקוד הזה של 'כן או לא או אולי כן, אבל לא עכשיו' יכול לאפיין את הכניסה להורות או לזוגיות או אפילו את ההחלטה לפרק עסק משותף.

מה משתנה באדם שמחליט לצאת למסע אחרי התחבטות כזו? "אין דבר אחד", לדבריה. "החיים גורמים לנו להגיד כן אחרי שהרבה זמן אמרנו לא. לפעמים מגיעה הבנה שאין לי את כל הזמן שבעולם ושאולי זה בכלל לא יקרה כשאני אחליט". פחד אחר גובר על החשש מיציאה לדרך.

בפעמים אחרות זה הזמן שמאפשר לנו להבשיל. צור-אלמוג משתפת מניסיונה על ההחלטה הקשה לפרק שותפות מקצועית. במשך הרבה זמן הרגישה שזה הדבר הנכון ולא הצליחה לעשות את הצעד הראשון. "יום אחד הלכתי ברחוב, סתם ככה, בלי שקרה כלום, ופתאום ראיתי את זה שההחלטה כבר הוחלטה. כלומר, שהפירוק הזה הולך לקרות ואני בעצם סתם מורחת זמן".

תבליט אבן שומרי במוזיאון בבחריין מציג דמויות מיתולוגיות בנות תרבותה של איננה. צילום: frantic00 / shutterstock

משאיננה מקבלת את ההחלטה לצאת לדרך, היא נפרדת משבעת המקדשים שלה – המקומות שמגדירים אותה ואת חייה כפי שהם היום. הספונטניות בחיינו יכולה להיות מקדש שנאלץ לנטוש בכניסה להורות, והקרבה למשפחה יכולה להיות מקדש שממנו ניפרד אם נהגר. כל מסע שינוי משמעותי מאלץ אותנו להיפרד ממשהו והפרידה חיונית כי היא מפנה מקום למקדש חדש להיבנות. אלא שלעיתים אנחנו מנסים לדלג על כך בשל הכאב. העובדה שההחלטה לצאת למסע מורכבת מעידה על הקושי לעזוב את הקיים. ואכן, גם כשלא טוב לנו במקום הנוכחי, לדברי צור-אלמוג, הוא עדיין מכיל נוחות וביטחון מעצם היותו מוכר, ובשל כך קשה להתנתק.

אולי כדי לפצות על אובדן המקדשים נוקטת איננה במעין חימוש רוחני. היא עונדת שרשרת אבני עוצמה וחרוזי תפילה, לובשת שריון שמגן על ליבה ונושאת את שרביט שלטונה. "החפצים שהיא לוקחת הם לא רק קמעות, אלא הם מי שהיא בעיניה. היא מלכה והיא חזקה והיא אחת שיודעת, והחפצים האלו מסמלים את זה". ואולם בירידה לשאול מלווה אותה בידו. הוא פותח עבורה את השערים, מסיר ממנה את כל מה שחשבה שישמש אותה ונועל אותם מאחוריה. מדוע הדרמטיות? כיוון שבמסע משמעותי שבו הזהות שלנו משתנה, לא אחת אנחנו מגלים שהכלים שהיו ברשותנו אינם מתאימים עוד ועלינו לעדכן גרסה.

כדי להמחיש מספרת צור-אלמוג על קמע שנאלצה להסיר. "במסע ההתבגרות של הבת שלי, להגיע למצב שאני לא יכולה להכיל יותר היה משבר חמור – היה לי כתר של 'מכילה' ולפגוש את הגבול של זה היה בשבילי דרמה".

ואילו קמעות נפוצים מסירות מעליהן נשים סביב מסע הלידה? "בעיקר חוזק. הידיעה שאני בשליטה ואני 'על זה', שאני מנהלת את הדברים […] לא רק שהן נאלצות לנטוש את הקמע הזה, אלא שהן ממש הרגישו שזה מה שהולך לעזור להן לצלוח את הלידה". ופתאום משהו משתבש – אפידורל, קיסרי חירום – ויש תחושת כישלון. ומה אז? הולכים לחפש אשמים, שזו בדיוק האנקדוטה על שלושת החכמים.

"השיבוש הוא חלק מהמסע שלי. לא משהו שמוכיח שלא הייתי צריכה לצאת או שאני או מישהו אחר עשה משהו לא בסדר. זו המהות של טרנספורמציה".

לפני עזיבתה איננה מנחה את סגניתה כי אם היא לא חוזרת, שהאחרונה תיגש לבקש עזרה משלושת החכמים הזקנים. הראשון והשני יסרבו לעזור ורק השלישי יסכים. אבל אין קיצורי דרך, עליה לעבור דרך השלושה. צור-אלמוג מנתחת את השתלשלות העניינים בקריאה יונגיאנית שלפיה כל הדמויות בסיפור הן חלקים בנפשה של איננה. לדבריה, שני הראשונים מסמלים את דפוסי הפעולה או המחשבה שלנו כשדברים משתבשים. "למשל, או שאני אשמה או שמישהו אחר אשם. אלו שני דפוסי המחשבה השכיחים ביותר". ולרוב אין מנוס, טבעי שנעבור דרכם, אך אם נמשיך בחיפוש נוכל למצוא את החמלה – לעצמנו, למסע שלא הולך חלק כפי שדמיינו, או לשותפים שלנו לדרך – וזו נקודה משמעותית ביכולת להתקדם.

כשאיננה מגיעה לתחתית היא עירומה וחסרת כל. זה השלב במסע שבו נדמה שלא נוכל עוד להמשיך. היא נפגשת פנים אל פנים עם אחותה, שבקריאה יונגיאנית היא הקול בתוכה שדחק בה לצאת למסע, ואז מתמוטטת. היא מתה ונתלית על וו במשך ימים ארוכים. "כי מתברר שלענות לקריאה הפנימית באמת זה לא להישאר מי שאני. מי שאני צריך למות ולהיוולד מחדש. אבל יש שם את הרגע הזה שאנחנו עוד לא יודעים שניוולד מחדש וזה מאוד מלחיץ, זה מרגיש כמו רק מוות". בגירושין, למשל, כשאנחנו מוותרים על התא המשפחתי והשגרה הזוגית כי האהבה דעכה, עשוי להיות שלב די מפחיד שבו אין לנו מושג אם משהו אחר ימלא את הריק.

אך לפי האגדה השומרית, אם חלק בנו הצליח להגיע אל החכם השלישי – אל מעבר לדפוסי המחשבה המוכרים – יגיעו הזנה וחמלה. אלו מופנים אל מלכת השאול, אל החלק בתוכנו שהתעקש לעשות את השינוי. ועל ידי כך, אנו צפויים להתאושש ולחזור לחיים. לעיתים, דווקא הרגע שבו נדמה שהכול השתבש לחלוטין הוא בעצם הרגע שמוכיח שהדרך סוף סוף נפתחת מחדש.

לידה היא מסע מלא התקלות. ההבנה שהן חלק מהדרך ולא סימנים מבשרי רעות מקילה. צילום: mali desha / Unsplash

ומה לגבי מסעות שאינם מסתיימים בעלייה?

החזרה מעלה אינה קסומה, היא עשויה להיות רצופת שדים. רגע לפני החזרה לעולם הם אומרים לאיננה שאם ברצונה לצאת עליה לשלוח מישהו אחר לשאול במקומה. היא מסרבת לשלוח את נינושובור או את ילדיה ולבסוף שולחת את המאהב שלה. לפני שאנחנו מרימים גבות מזכירה צור-אלמוג שהמאהב הוא חלק בה. השלב הזה "מוריד מהרומנטיקה", היא אומרת. "בסופו של דבר אי אפשר לעבור מסע של שינוי מבלי לאבד משהו משמעותי. אנחנו צריכים לוותר על משהו". למשל, על התמימות, על החופש או על תחושת השייכות. גם אם נצא מהמסע בזהות מגובשת מעט שונה, חזקה ובריאה, רוב הסיכויים שנאלצנו להשאיר מאחור משהו שהיה לנו חשוב.

"אני חושבת שבגישת לידה כמסע יש איזון מאוד יפה בין לתת מקום לדברים מורכבים ובין לא להפוך אותם בעצמם למקדש", כלומר, אנחנו נותנים לעצמנו להרגיש את הקושי, הפרידות והאבל על האובדן, אבל לא עוצרים שם. לדוגמה, איננה מנחה את נינשובור – חלק ממנה, לצורך העניין – להתאבל על האובדנים בעוד היא מתקדמת הלאה. כל הוויתורים וההתמודדויות הם חלק בלתי נפרד ממסע משמעותי ואין הם סימן לכך שהוא לא הולך כיאה. "השיבוש הוא חלק מהמסע שלי", מסבירה צור-אלמוג, "לא משהו שמוכיח שלא הייתי צריכה לצאת או שאני או מישהו אחר עשה משהו לא בסדר. זו המהות של טרנספורמציה".

"מתברר שלענות לקריאה הפנימית באמת זה לא להישאר מי שאני. מי שאני צריך למות ולהיוולד מחדש. אבל יש שם את הרגע הזה שאנחנו עוד לא יודעים שניוולד מחדש וזה מאוד מלחיץ, זה מרגיש כמו רק מוות".

בנוסף לשיבושים שבדרך, מסעות לא תמיד מסתיימים בעלייה ובתחושת זהות חדשה ומעצימה. מה קורה כשאנשים מתמוטטים ולא חוזרים מהשאול? "ההתמוטטות היא חלק מהמסע", אומרת צור-אלמוג, "גם אם מישהו מפורק במשך שנים, יכול להיות שזה חלק מהחזרה שלו". ההבנה באיזה שלב אנחנו נמצאים מאפשרת לנו לקבל עזרה מותאמת, אך לעיתים ההבחנה מתעתעת. היא מספרת על משתתפת בקורס שחלקה עם הקבוצה שהיא מזהה את עצמה במסע האישי שלה בשלב העלייה מהשאול. "אחרי כמה שעות, כשהייתה בדרך הביתה, היא שלחה לי הודעה: איזה בדרך למעלה, אני על הוו ורק עכשיו הבנתי שאני על הוו".

"לפעמים אנשים לא יודעים מה המתנה שהם קיבלו", אבל הם קיבלו. יש כאלו שרק ביום מותם יעשו את סגירת המעגל ויש מסעות שלא ייסגרו לעולם. הסיפור של איננה לא מתאר את כל המסעות באשר הם, אך יש בו שפע תובנות וסמלים שעשויים לעורר מחשבה ולתמוך בכל אדם בסיפורו האישי. האם כל אדם עובר מסע של שינוי, או שאפשר לעבור חיים שלמים בלי טלטלות? "יחסית למישהו אחר אולי הגרלת קלפים נוחים, אבל אני לא חושבת שאפשר בכלל לא", היא עונה.

ייתכן שזו אחת הפיזיקות הבסיסיות של החיים האנושיים. אנחנו בונים לעצמנו זהות, נשענים עליה ומתנהלים דרכה בעולם. והחיים לא מפסיקים לאתגר אותה. מערכות יחסים משתנות, עבודה מתחלפת, ילד גדל או גוף מזדקן – שוב ושוב נוצרים סדקים בזהות שבנינו ואנחנו משקיעים אנרגיה רבה בלארגן אותה מחדש. הנרטיב העצמי מקנה לנו ביטחון כשם שהסדיקה הבלתי נמנעת שלו מערערת את הביטחון. לעיתים זה גם כואב. אך חיים בלי נרטיב עצמי כואבים לא פחות.

תמונת כותרת: Jametlene Reskp on Unsplash